"פילוג בעם"

להלן קטע מתוך מאמרי "יש מדינה לאהבה: נישואין וגירושין בין יהודים בישראל" (פורסם בספר "משפטים על אהבה" בעריכת חנה נוה וארנה בן-נפתלי,2005). המאמר עסק, בין היתר, בדיונים בכנסת סביב חקיקת חוק שיפוט בתי דין רבניים בשנת 1953. זהו החוק שמחייב יהודים בישראל בנישואין לפי דין תורה, ולא מאפשר נישואין אזרחיים או אחרים. הקטע שלפניכם מובא בהשמטת הערות השוליים ומראי המקום:

כיוון שבישראל הדת היא מרכיב מרכזי (אם לא יחיד) בהגדרת הלאומיות ובתפיסתה הן על-ידי יהודים חילוניים והן אצל היהודים הדתיים, נימוק מניעת הפילוג בעם הוא בעל עוצמה מיוחדת. נימוק זה מקפל בתוכו הן את העובדה שהדת היהודית הינה המכנה המשותף היחיד בין יהודי התפוצות השונות והן את החשש מפני יצירת "שני עמים", האחד שומר מצוות, והאחר חילוני, המנהיג נישואין וגירושין אזרחיים, ולפיכך הופך את עצמו בעיני הפלג שומר המצוות לפסול-חיתון. (חשוב, בהקשר זה, לשים לב לנקודת-המבט, משום שגם החילונים נוטים לרוב לאמץ את זו הדתית האורתודוכסית, ולקבל את טיעון הפסלות לחיתון כמובן מאליו. חזון אפוקליפטי זה מניח את נקודת-המבט האורתודוכסית, ועולה השאלה עד כמה יש בו כדי להעיד על שותפות ערכים עמוקה יותר בין הציבור החילוני לציבור הדתי, הרבה יותר מכפי שהציבור החילוני המעיד על עצמו כעל מחוייב לערכים ליברליים ולשוויון, היה מוכן להודות, בעיקר בפני עצמו.) ניתן לראות בנימוק "מניעת הפילוג בעם" גם משום אידיאולוגיה, שכן הוא מתפקד, שלא במודע, כמין "עובדה" חיצונית למערכת השיקולים, עובדה שאין מה לעשות נגדה ושיש לקבלה כנתונה, כדבר "טבעי" שאינו בתחום סמכותם של המחוקקים לשנות.

נימוק זה מסקרן במיוחד בהקשר המגדרי, משתי סיבות: ראשית, הוא מניח את אימוץ הדין הדתי בשעה ששאלת אימוצו עומדת על הפרק; רובם המכריע של חברי הכנסת נימקו את עמדותיהם מתוך נקודת המבט היהודית אורתודוכסית, כאילו עמדתה כבר התקבלה, בעוד שעצם קבלתה היא זו העומדת לדיון. שנית, אין התאמה בין החשש מיצירת הפילוג לבין האמצעי שננקט למניעתו, שכן ניתן לטעון כי זה האחרון, באופן פרדוקסלי, יוצר את הפילוג. למרות זאת, נימוק זה הוא בעל עוצמה חסרת תקדים, והוא מושל בכיפה גם כיום, בכול פעם ששאלת הנהגת נישואין אזרחיים עולה על הפרק.

מהן ההשלכות של ההסדר המשפטי שהוא, כך נטען, תוצר של פשרה פוליטית על מי שאינו חלק מה"עם" אך יחד עם זאת כפוף למשפט הישראלי? ומי נחשב לחלק מה"עם" אשר את פילוגו יש למנוע? ברור שלא-יהודים אינם חלק מה"עם"; אך האם נשים יהודיות הן חלק מה"עם"? ומה לגבי נשים וגברים שאינם הטרוסקסואלים, או כאלה המסרבים להיענות לתבנית הנורמטיבית ונותרים רווקים, או נישאים אך בוחרים שלא להוליד ילדים? האם הם חלק מה"עם"?

סגן שר הדתות, זרח והרפטיג, טען בדברי הפתיחה שלו בקריאה הראשונה כי "אירגוני נשים רבים, ובראשם התאחדות הנשים לשיווי זכויות," היו מעוניינים במתן סמכות שיפוט לבתי הדין הרבניים על כל היהודים בארץ בענייני נישואין וגירושין. "הצעת חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי דין רבניים), תשי"ג-1953", ממשיך ורהפטיג, "היא פרי פשרה בין הצעות רבות". מצד אחד, מבהיר סגן שר הדתות, היא מרחיבה את סמכות השיפוט האישית של בתי הדין הרבניים כך שתחול על כול היהודים בישראל, ומן הצד השני היא מצמצמת את סמכות השיפוט העניינית לענייני נישואין וגירושין בלבד. את הפשרה הוא מנמק כך:

"א) אחדות העם, ב) אחדות האומה. מדינת-ישראל נמצאת בתקופה של קיבוץ-גלויות ומיזוג גלויות וכל דבר המחזק את אחדות העם – יבורך. הממשלה והכנסת צריכים לשאוף לכך, שכל דבר העשוי לחזק את האיחוד הזה – ייעשה. אין לך דבר החשוב כל-כך למען אחדות העם כמו דיני נישואין וגירושים אחידים. אינני רוצה להיכנס כעת להערכת דיני ישראל בעניינים אלה, אם כי לדעתי הם הטובים בעולם, אולם אין זה קובע עתה. דיני ישראל בעניני נישואין וגירושין הם המחייבים, וכל סטיה מהם מהווה פגיעה קשה באיחוד העם ועלולה להביא לידי פירודו.
לפי דיני ישראל בעניני אישות, אם ישנם יהודים שאינם נוהגים לפיהם, אינם נישאים או מתגרשים לפיהם, אלא לפי חוקים אחרים, הרי קיים איסור חיתון אתם. אילו היו מכניסים חוקי נישואין וגירושין אזרחיים, הרי בהכרח היה הדבר מביא לפילוג בעם ישראל והיו קמים בו שני עמים, כפי שישנם יהודים ומוסלמים ונוצרים; אז היו שתי קאטיגוריות של יהודים."

כדי להבהיר את כוונתו בטיעון שימור "אחדות העם" מסביר ורהפטיג:

"לו היו קמים, חס וחלילה, חוקים אזרחיים לנישואין ולגירושין, היה העם מפולג. בהכרח היה חלק מהעם מנהיג את הפנקס האחד של בני ישראל וחלק אחר את הפנקס השני. במשך הזמן היתה התהום הולכת וגדלה והיו קמים שני עמים במדינה אחת. וזאת – במדינתנו המוקפת כל-כך הרבה שונאים."

הנימוק השני, והוא גם העיקרי: מדינת-ישראל קמה בהגשמת הרעיון המשיחי של שיבת-ציון ובהגשמת תכניותיה של הציונות המדינית, ואותו הרעיון המשיחי של שיבת-ציון ואותו הרעיון של הציונות המדינית, התייחס ומתייחס לכל עם ישראל ולא רק לחלק מן העם.

משה אונא מהפועל המזרחי החרה-החזיק אחרי ורהפטיג, וטען בנוסף כי החלת הדין הדתי הינה תנאי הכרחי להבטחת זכותו של הציבור הדתי להשתתפות אזרחית מלאה בחיי המדינה:

"תפקידנו הוא לחזק את המשותף לא על-ידי כך שנעקור את השנוי במחלוקת, ולא על-ידי חלוקת הציבור לכיתות-כיתות, כי חוששני שדרך זו תביא אותנו או למדבר תרבותי או ללבאנטיניזם. נחזק את המשותף על-ידי כך שנקבל עלינו עד גבול האפשרי את אותם היסודות של חיי הציבור, שבלעדיהם אי-אפשר לשום חלק מאיתנו להיות שותף מלא בחיי המדינה."

וזוהי ההנחה למניעת הפילוג, שהביאה לידי ניסוח החוק הזה, עם כל הליקויים שבו. חיי משפחה תקינים הם בשביל הציבור הדתי אחד היסודות החשובים ביותר בחיי הפרט והכלל והם קשורים לפי הכרתו ואמונתו בסדרי נישואין וגירושין על-פי דין תורה ובתפיסה של חיי המשפחה המונחת ביסודם. הציבור הדתי אינו יכול להיות שותף מלא בחיי המדינה, אם המדינה אינה שומרת על היסוד הזה, ואפילו רק בשביל חלק מן הציבור. כי הלא זה היה מביא לידי פירוד בחיים החברתיים בין – הציבור הדתי והלא-דתי, ובסופו של דבר להוצאתו של הציבור הדתי מחלקים גדולים של חיי הציבור. רשאי הציבור הדתי לתבוע, שלא תיעשה על-ידי המדינה פעולה שתביא לידי פירוד כזה שישלול ממנו את זכותו להשתתפות אזרחית מלאה.

תפיסתו של אונא הייתה כי אימוץ הדין הדתי הינו עניין של מה בכך עבור החילוניים, בעוד שעבור הדתיים מדובר בעניין חשוב מאין כמותו, בבחינת "זה נהנה וזה אינו חסר":

"כי מה נדרש בחוק זה מן האדם הלא-דתי? שישתמש בשטח חיי האישות במערכת חוקים מסויימת. עובדה זו אינה משתנה על-ידי כך שחוקים אלה מקודשים בעיני האדם הדתי."

לעומת הציונות הדתית, החרדים מחו על החוק המוצע. שלמה לורנץ מאגודת ישראל הציע לכנות את החוק בשם: "חוק בזיון בית-הדין הרבני" בשל כך שהחוק המוצע מצר את סמכויות בית הדין הרבני לעומת המצב בתקופת המנדט. למרות זאת, הכריז לורנץ מעל בימת הכנסת, אגודת ישראל תצביע בעד החוק, "כדי להציל את ה'מה טובו אהליך יעקב', כדי להציל את יהודי המדינה מאיסור חיתון זה בזה חס וחלילה, כדי שלא תתהווה תהום שאין לגשר עליה בין יהודי ליהודי. אבל נילחם בכל כוחנו בוועדה ומחוצה לה למען הציל את כבוד משפטי התורה ולהחזיר את העטרה ליושנה".

חבר הכנסת אליהו-משה גנחובסקי מהפועל המזרחי קרא לחברי הכנסת:

"אל תחלקו את העם לשני מחנות. לא תהיינה שתי אומות בישראל, ולא תהיינה שתי מדינות. אל תנתקו את העם מהיהדות ההיסטורית, כי לכולנו היו אבות ואמהות לכל הפחות טובים מאתנו…"

וראובן פלדמן ממפא"י דיבר על "קיום האומה ואחדותה", "שלום-בית באומה" ו"אחרי השואה הגדולה בה הוקז שליש מדמינו", תוך שהוא מאזכר את אחת הברכות שמשמיע הרב בשעת החופה: "מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין".

ישראל-ישעיהו שרעבי, גם הוא ממפא"י, ניבא שחורות:

"צדק סגן שר-הדתות שאמר כאן – לדעתי בכנות מרובה וללא שמץ של כוונה להלך אימים – שביטול דין נישואין וגיטין על-פי דפוסי המסורת יהרוס את אחדות האומה… ואם נתיר קשרי-חיתון כאלה לחלק מן הציבור, עלול הדבר להוליד טראגדיות נוראות. נתאר לעצמנו בן ובת שיתוועדו זה לזו וירצו להתחתן, ולפתע פתאום יופיעו הוריהם ואנשי סביבתם ויאמרו לפי דין תורה אסור לכם להינשא. את ההמשך נוכל לנחש בקלות. למי איפוא נחוץ כל זה?"

אני סבור כי התסריט של "רומיאו ויוליה היהודיים", עם כל היותו טרגי וקורע לב, הוא מופרך, משום שלו הונהג בישראל פלורליזם של נישואין,  ה"בן והבת" המאוהבים היו חופשיים להינשא. איש, פרט לחברת-הכנסת חנה למדן, לא קרא תיגר על טיעון זה, וגם היא עשתה זאת במרומז, תוך שהיא טוענת כי הלשון האפוקליפטית של המאיימים על הפילוג בעם אינה מוצדקת, משום שהפילוג כבר קיים.

בין המתנגדים לחוק, אליעזר פרי ממפ"ם ציין כי בבחירות לכנסת הנוכחית כל המפלגות הדתיות יחד אספו כ-12% מהקולות, ורמז כי בכוחו של הרוב החילוני בכנסת למנוע את חקיקת החוק. הוא דחה את נימוק השמירה על אחדות העם בטענה כי הכפייה הדתית "בעניינים האינטימיים ביותר של האדם" רק תגביר את הניכור בין הדתיים והחילוניים.

בתשובתו להערותיהם של חברות וחברי הכנסת, קבע סגן שר-הדתות ורהפטיג, כי "עצם הקמת מדינת-ישראל מהווה הכחשת אותה תפיסה פוליטית כאילו מדינה איננה זהה עם אומה."

מעניין לציין, כי כמו במהלך הדיונים על חוק שיווי זכויות האשה, גם כאן מי שהעלו את נימוק הפיצול בעם היו כמעט אך ורק חברי הכנסת הגברים, מה שמעלה את השאלה מהו הרובד הנסתר מן העין שבחשש מפני ה"פיצול בעם" שהופך אותו לחשש גברי באופיו. האם "ניפוץ בית-ישראל לשני עמים", כפי שקרא לו חבר הכנסת יצחק בן-צבי במהלך הדיונים על חוק שיווי זכויות האשה, מקפל בתוכו ניפוץ של משהו אחר, שלשלמותו חרדים הגברים החילוניים והגברים הדתיים כאחד? בנתחה את דיוני הכנסת על חוק שיווי זכויות האשה, הסיקה פרופסור פנינה להב כי:

"לא מפני הפירוד באומה חרדו המשתתפים, אלא מפני ניפוץ מוסד המשפחה, כפי שידעוהו בבית אבא. המשפחה על חלוקת תפקידיה המסורתית היא שאוימה על-ידי התפיסה הפמיניסטית (שהופיעה גם בקווי היסוד של הממשלה) של "שוויון מלא וגמור", או, אם תרצו, חירותו של אבא היתה צריכה לקבל תיקונים, שיאפשרו חירות משמעותית לאמא, וזאת לא יכלו נציגי המחנה החילוני לבלוע."

ואכן, במהלך הדיון על חוק שיווי זכויות האשה, התפרץ זרח ורהפטיג ואמר: "זוהי מלחמה מתמדת בחברה". ייתכן שאין זה מקרה, לפיכך, שהיחידה אשר הצביעה על המופרכות של נימוק מניעת ה"פיצול" בעם בעת הדיונים על חשבד"ר הייתה אשה, חברת הכנסת חנה למדן מהסיעה הבלתי-תלויה לאחדות העבודה:

"… אומרים לי שאז יהיה פיצול בעם, ויהיו אנשים שירצו לשאת זה את זה ולא יוכלו. הרי גם היום אינם יכולים!"

אחד האמצעים שנקטה המדינה למניעת ה"פיצול בעם" מייד עם חקיקת חשבד"ר היה התקנת ה"תקנות והוראות לרישום נישואין" בשנת 1954 על-ידי משרד הדתות (המחלקה לרבנות). על-פי סעיף 40 לתקנות אלו, היה על כל מורשה לרישום נישואין "לנהל פנקס מיוחד של אסורי חיתון לפי א"ב על-פי הרשימות שהוא מקבל ממשרד הדתות או ממקורות אחרים, ולבדוק תמיד אם שמו של הפונה אליו להירשם לנישואין אינו נמצא בפנקס זה". בעקבות חשיפת קיומן של הרשימות הללו בעיתונות החל משנת 1971, ובעקבות מספר שאילתות בכנסת בעניין הרשימות, בחן היועץ המשפטי לממשלה את הנושא, ובשנת 1976 פירסם את הנחיותיו בדבר רשימת מעוכבי נישואין. ראשית, קבע היועץ, כי חשבד"ר מסמיך את משרד הדתות, דרך הסעיף המפקיד אותו על ביצוע החוק, "לאסוף מידע על מצבם האישי של בני הזוג… וזאת כדי למנוע הערמה ועקיפה של החוק". ממילא מוסמך המשרד, כך קבע היועץ, לקיים רישום של פסולי חיתון. יחד עם זאת, הורה היועץ על קיומו של רישום מרכזי (כדי להגן על צינעת הפרט) והכפיף את סמכותם של רושמי הנישואין להוסיף שמות למרשם לקיומה של זכות טיעון ל"מועמד" להיכלל ברשימה. כיום הרישום של פסולי החיתון הוא אכן מרכזי וממוחשב.

ה"פיצול בעם" המהלך אימים על חילונים ועל דתיים כאחד, הוא דוגמה מאלפת לאופן שבו נקודת המבט היהודית-אורתודוכסית אומצה על-ידי הציבור החילוני כמכוננת המציאות היחידה, ה"טבעית". אין פלא איפוא שכול "דיאלוג" בין דתיים וחילוניים, תוצאתו ידועה מראש. הרי ה"פיצול בעם", כפי שאמרה חברת-הכנסת למדן, כבר קיים, בדיוק בשל אימוץ החוק הדתי, אשר הוצג כהכרחי כדי למנוע את הפיצול! ה"פיצול בעם" נוצר על-ידי אימוץ הדין הדתי בתחום האישות כדין הבלעדי, והוא מתוחזק וממומן על-ידי המדינה. ראוי להתעכב על נקודה זו, משום שנימוק מניעת הפיצול בעם הפך לנימוק הנשלף באופן אוטומטי כתגובה ניצחת לכול ניסיון לרפורמה, והאוטומטיות שבה מתקבלת עליונותו מחייבת בחינה עניינית של תקפותו.

תזכורת קצרה: הנה רק מקצת מקטגוריות פסולי החיתון על-פי דין תורה, ולכן על-פי המשפט הישראלי: יבמה שלא קיבלה חליצה מהיבם; כהן וגרושה או גיורת או חלוצה; אשת איש ש"זינתה" תחת "בעלה"; ממזרים; "אישה קטלנית" (כלומר שנתאלמנה שלוש פעמים) ועוד. ברוב המקרים הסיבה לפסלות נעוצה ב"פגם" כלשהו שנפל באשה, בדרך כלל במיניותה.

להמשך המאמר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: