מחלת הנשיקה

אתם מרגישים חולים אבל אתם לא. אימייל. SMS. מספר הטלפון שלו על הצג. "מכמורת לשליית רגשות שאבדו". כל-כך קל לעורר בכם תקווה. לא צריך לעשות הרבה; אתם הרי כבר לכודים ברשת חודשים רבים.

לא חבל? אתם אומרים לעצמכם, לא חבל על הזמן שעובר? על הפיתיון הזה שהוא החיוך שלו, כמה מילות התעניינות, ההצעה לשתות קפה. לא חבל? לא הגיע הזמן להמשיך הלאה?

אתם מתרוששים מהזמן: מבזבזים אותו. הוא אוזל. חבל על הזמן. חבל על הזמן שעובר. איזה בזבוז זמן. כמו זו החיצונית, גם הכלכלה הפנימית לא משהו: גם בפנים מתרחש מיתון עמוק. מחנק אשראי. אבטלה. אבל אין מי שייתן לכם רשת ביטחון, אף ממשלה לא תתערב ותלאים את המפעל הזה, שנקרא "אני", למרות שאתם לא מנהלים מוצלחים שלו. בכלל לא מוצלחים. אולי אפילו הכי גרועים שמונו לתפקיד הזה מאז היווסדו.

בעלי המניות כבר מזמן היו מפטרים אתכם, אבל אתם גם בעלי המניות. ההפסד הוא כולו שלכם. איזה פרדוקס מופלא.

"נכון שהחיים הם דבר נורא, תודה לאל?" אמרה פּוֹלי גארטֶר. אבל אתם לא נמצאים תחת חורש חלב.

תקווה היא דבר מעייף. אבל אתם מבינים שהיא גם רשת הביטחון שלכם: קשה איתה, אבל אי אפשר בלעדיה: התקווה היא האֵלָה האחרונה.

כל כך הרבה דברים מזכירים אותו. כמו המילה "סְפֶּץ" ("אני סְפֶּץ בכביסה"). אתם לא יכולים יותר לדחוס עוד ועוד כביסה מלוכלכת אל תוך התוף, אחרי שנזף בכם שאסור למלא אותו כך, וגם שלף אסמכתה: "אני סְפֶּץ בכביסה". מי אומר היום "סְפֶּץ"?

אתם אומרים: "סְפֶּס, אוּלְטִימָה דֶאָה", התקווה היא האֵלָה האחרונה.

אתם יודעים שלעולם לא תהיו סְפֶּץ בכביסה, כי מדי פעם פסים לבנים של צבע שיירד יעטרו חולצה פה, חולצה שם. ויתרתם על המומחיות הזו. אחוז מסויים של חולצות תמיד ייהרס כשאתם מופקדים על הכביסה. יש לכם מומחיות אחרת, הרבה יותר תובענית: אתם מקווים כרוניים.

אתם מקווים שיחזור, שיחבק, שיבטל את הפרידה הכואבת. אתם מקווים שייעלם, שיניח לכם לנפשכם. אתם מקווים שהרגשות ההם יאבדו וששום מכמורת לא תשלה אותם שנית ושלישית ורביעית, מקווים לחסוך זמן, לשים בצד, שיהיה קצת זמן שמוּר ליום סגריר.

נכון שהחיים הם דבר נורא, תודה לאל?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 31 במרץ 2009 at 8:35 pm

    לא רק שלא תמיד, אלא כמעט אף פעם, יהיה מישהו שיכתוב בדרך שלא ידעת מקודם

    ואני קוראת כאן באופן קבוע ותמיד אתה מצליח להביא את הקטעים המוכרים של החיים (האהבה, הפרידה, הגעגוע…) באיזו נגיעה רכה ומפתיעה.

    "אתם מתרוששים מהזמן: מבזבזים אותו. הוא אוזל. חבל על הזמן. חבל על הזמן שעובר. איזה בזבוז זמן. כמו זו החיצונית, גם הכלכלה הפנימית לא משהו: גם בפנים מתרחש מיתון עמוק. מחנק אשראי. אבטלה. אבל אין מי שייתן לכם רשת ביטחון, אף ממשלה לא תתערב ותלאים את המפעל הזה, שנקרא "אני", למרות שאתם לא מנהלים מוצלחים שלו. בכלל לא מוצלחים. אולי אפילו הכי גרועים שמונו לתפקיד הזה מאז היווסדו.

    בעלי המניות כבר מזמן היו מפטרים אתכם, אבל אתם גם בעלי המניות. ההפסד הוא כולו שלכם. איזה פרדוקס מופלא."

    בהחלט מופלא.

  • צבי טריגר  On 1 באפריל 2009 at 11:31 am

    תודה רבה, אסתי.

  • כנרת  On 7 באפריל 2009 at 2:34 pm

    לנוכח העדינות והאמונה והתקווה והרגש, לא נותר לי אלא להשתמש במילותיה של אמי למצבים כאלה: ההפסד כולו שלו.

    תמשיך לקוות (ולכתוב על זה) אבל אולי באופן כללי יותר.

  • תומר  On 9 במאי 2009 at 6:11 pm

    מכיר את ההרגשות האלה, שרוצים שמישהו יקח ממך את הפיקוד. אני אוהב את הסגנון כתיבה המיוחד שלך, עם מטאפורות הכלכליות והאסוציאטיביות.
    ההתייחסות כאן לתקווה היא האלה האחרונה מאוד מזכיר את הקטע במקרה של אזעקת אמת, שמאוד אהבתי.

    מקווה שיהיה טוב. בהצלחה.

  • צביקה טריגר  On 10 במאי 2009 at 11:44 am

    תודה רבה תומר.
    וגם כנרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: