על שני ספרי משפט לילדים: מחשבות על חינוך משפטי לילדים

"כולנו נולדים חפשיים: הצהרת זכויות האדם בתמונות", (תרגום: תמי הראל, כנרת, 2008), עמודים לא ממוספרים, 68 ₪

רוני אלוני-סדובניק, עורכת, דניאל פוירשטיין, איורים, "חוקי המשחק" (המרכז המשפטי לילדים ולנוער, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין), 272 עמודים, לא צויין מחיר

"מלוא כל העולם משפט", המכתם שטבע אהרון ברק, נשיאו הקודם של בית המשפט העליון, הוא ה"כל העולם במה" של המשפט הישראלי, ובמידה רבה של התרבות הישראלית של ימינו. דומה שככל שהמשפט זורם ומחלחל וממלא כל פינה וכל חרך, הוא הופך לספק היחידי של הסיבות לפעולה (או להימנעות ממנה): כבר לא עושים משהו כי ראוי לעשותו, אלא כי מפחדים מעונש. ואם עושים משהו שלא ראוי לעשותו, אך אי אפשר להעמיד בגינו לדין (כי אין מספיק ראיות, למשל), אז כנראה שראוי לעשותו, כי לא נענשים בגללו.

הספרים "כולנו נולדים חופשיים" ו"חוקי המשחק" הם ביטוי של תרבות המשפט הזו, אבל הם גם מבטאים ניסיון לקשר בין הנורמות המשפטיות ובין נורמות כלליות של מוסר, הגינות וערבות הדדית. "כולנו נולדים חופשיים" הוא, כפי שמצהירה כותרת המשנה שלו, "הצהרת זכויות האדם בתמונות", ו"חוקי המשחק" מהווה מעין מסכת מקיפה על המשפט הישראלי, על כל ענפיו ואגפיו, ומנסה, לפחות בחלקים ממנו, לקשור בין החוק ובין ההתנהגות הראויה, המוסרית והצודקת. למרות המוטיבציה המבורכת והכוונות הטובות, שני הספרים מצליחים באופן חלקי בלבד במשימתם, אך כל אחד מהם מסיבות מעט שונות.

"כולנו נולדים חופשיים" הוא פרוייקט בינלאומי מבית "אמנסטי אינטרנשיונל" שבמסגרתו עשרים ותשעה מאיירות ומאיירים מרחבי העולם מציגים את סעיפי הצהרת זכויות האדם העולמית בלשון פשוטה ובאיורים. ההצהרה התקבלה על-ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948, והיא תוצר מובהק של השואה ועליית הפאשיזם באירופה. היא מבטאת את החשד כלפי המדינה, ומטרתה להבטיח את זכויות האדם הבסיסיות, כמו חופש דת, חופש ביטוי, חופש תנועה, וזכויות אדם נוספות.

הסובלנות והכבוד לזולת עומדים בבסיס ההצהרה, וככזו, היא לא באמת "חוק", כלומר הציות לה לא נעשה רק משום שזה החוק ואם לא נציית נענש, אלא גם משום שערכיה מתיישבים עם השקפת העולם הליברלית הרואה באדם מטרה ולא אמצעי, כלומר ההצהרה משקפת את מה שממילא רבים מאיתנו סבורים שנכון לחשוב ולעשות.
אבל כשקראתי את ההצהרה דרך עיניהם של המאיירות והמאיירים, שמציעים פרשנות הומוריסטית ומתוחכמת לסעיפיה, חשבתי עד כמה ההצהרה הזו היא בת זמנה. נכון שמדינות עדיין מתעמרות באזרחיהן בגלל דתם או מוצאם; וגם נכון שחופש התנועה, חופש הביטוי, הזכות להפגין ועוד זכויות נתפשות על-ידי מדינות רבות כנטל. מי כמונו, הישראלים, מכירים זאת. אבל יש בהצהרה משהו אנכרוניסטי, בעיקר בחשד המוגבר כלפי המדינה ובהיעדרו כלפי גופים פרטיים. היום הזכות לפרטיות, חופש הביטוי, הזכות להיות חופשיים מעבדות ועוד זכויות אדם מאויימים לא רק על ידי מדינות, אלא גם על ידי סוחרים בבני אדם ותאגידים שאוספים מידע עלינו ומשתמשים בו, לפעמים גם נגדנו.

"חוקי המשחק" הוא מעין נגטיב של "כולנו נולדים חופשיים", למרות ששניהם נוצרו על-ידי קבוצה ולא על-ידי יוצרת אחת: ב"כולנו" הטקסט מצומצם, ולקוח מתוך מסמך אחד. ב"חוקי המשחק" המטרה היא להקיף את כל המשפט הישראלי, ולכן מתוארים ומבוארים בו עשרות חוקים; ב"כולנו" מאיירים ומאיירות שונים מפרשים את סעיפיו השונים של המסמך, בעוד שב"חוקי המשחק" מאייר אחד מפרש באיוריו (המוצלחים מאוד) טקסטים שכתבו כותבים שונים (סטודנטים וסטודנטיות למשפטים, מתמחים, עורכות ועורכי דין, אנשי אקדמיה).

הפרוייקט שנטלה על עצמה עורכת "חוקי המשחק", רוני אלוני-סדובניק, סטודנטית למשפטים, הוא מרשים בהיקפו ובשאפתנותו. החוקים המוצגים בספר מאורגנים בתשע קבוצות: "חוקי היסוד", "החוקים ששומרים עלי", "המשפחה שלי", "המדינה שלי", וכן הלאה. אני מניח שריבוי הכותבות והכותבים בספר נועד לאפשר לכל כותב לתרום בתחום מומחיותו. אבל התוצאה מעט בעייתית: ראשית, יש בספר לא מעט חזרות מיותרות שהופכות את הקריאה בו למייגעת. זה נכון במיוחד בפרק הראשון, שעוסק בחוקי היסוד והכותבים השונים חוזרים על כך שחוקי היסוד משוריינים מפני שינוי או ביטול. בנוסף, יש שגיאות משפטיות של ממש, כמו למשל בתת הפרק על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו נכתב בטעות ש"לא ניתן לשנות או לבטל חוק זה כיוון שהוא החזק מכל החוקים וגובר עליהם."

גם הגישה להסברת החוק אינה אחידה: חלק מהכותבים נוקטים בשפה עניינית ופשוטה, אחרים בשפה מתיילדת ואפילו חנפנית; יש מי שמסבירים את החוק בלשון כללית, ואחרים דרך סיפורים ודוגמאות ("יום אחד… פנתה סיוון למורה שלה לאזרחות…", עמ' 96).

אבל יש רוח כללית עקבית שעולה מן הספר, והיא מנוגדת לגמרי לזו שעולה מ"כולנו נולדים חופשיים": פרטיקולריזם ישראלי-יהודי. רוח זו באה לידי ביטוי הן בשמות הפרקים – חמישה מהם כוללים את המילים "שלי" או "עלי" – והן בהסברת הערכים שעומדים בבסיס החוקים. כך, למשל, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם מופיע בפרק "מדינה יהודית" ומוצג כעניין יהודי פנימי בלבד, ולא אוניברסאלי. ומתיאוריהם של חוק יסוד: מקרקעי ישראל, חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, חוק איסור גידול חזיר וחוקים אחרים עולה שקהל היעד של ספר זה הוא בעצם הילדים היהודים, למרות מה שכתוב על הכריכה האחורית בנוגע לדמוגרפיה המכלילה של הכותבים ("יהודים, ערבים, חרדים, חילונים" וכו').

נדמה לי שהאוניברסליזם של "כולנו נולדים חופשיים", שבא לידי ביטוי גם בפשטות שלו ובתמציתיות, מספיק בהחלט. במידה רבה כל השאר (כמעט) נגזר מעקרונות היסוד הללו: השוויון, החירות, ההגינות. הקריאה בו משאירה פתח לשאלות, לחשיבה, לרפלקסיה. מנגד, הפירוט העורך-דיני של "חוקי המשחק" הופך אותו לספר יעץ, כזה שפונים אליו לבירור סוגייה מסויימת, ופחות לספר שנותן מבט-על על המשפט הישראלי. אם הוא מסוגל להעניק לקוראיו מבט-על כלשהו, הוא דווקא על הישראליות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: