הומופוביה לא מתקיימת בוואקום: בעקבות העצרת בכיכר רבין, 8 באוגוסט 2009

* רשימה שהתפרסמה הבוקר באתר Ynet.

דרך ארוכה עשינו מהאירועים וההתכנסויות הכמעט מחתרתיים של סוף השבעים (אירוע הגאווה הראשון נקרא "העליזיאדה" והוא התקיים ב-1977) ועד העצרת ההיסטורית של מוצאי שבת, במלאת שבוע להתקפה הרצחנית בבית אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים בישראל. וכשאני כותב "עשינו" אני מתכוון גם לקהילה, כפי שנהוג לכנותה, וגם לחברה הישראלית.

אפילו שם האגודה, שבביתה התחולל הירי, מבטא את הדרך הזו: מהשם הדיסקרטי "האגודה לזכויות הפרט" בראשית דרכה, בימים שבהם אסור היה לבטא את המילים "הומו" או "לסבית" (שלא לדבר על "טרנסג'נדר" או "טרנסקסואל"), ל"אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים" של היום. ובעצרת – כולם (כמעט) אמרו את המילים המפורשות: שרים, חברי כנסת ואפילו נשיא המדינה.

לפני שני עשורים יחסי מין בין הומוסקסואלים היו עבירה פלילית; הבושה, ההסתרה והדיכאון היו מנת חלקם של הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים לא מעטים. אבל גם היום, מסתבר, לא קלה דרכנו. אלימות קשה יותר ופחות, ועכשיו גם רצח, הפכו לחלק בלתי-נפרד מחוויית הקיום ההומולסבי; לפי סקר שהתפרסם בסוף השבוע בעיתון "הארץ", 46% מהציבור בישראל סבורים שהומוסקסואליות היא סטיה; טוקבקים הומופוביים מסמרי שיער ממלאים את תחתיות הידיעות שעוסקות ברצח בבית האגודה; וקריאות הסתה פרועות מופצות ברשתות חברתיות, כמו קבוצת שנאת ההומואים שהוקמה בפייסבוק וקראה "להרוג כל הומו שרואים".

בעליזיאדה הראשונה הופיעה הזמרת דרורה חבקין. הופעתה מן הסתם דרשה אומץ לב לא מועט. העצרת של אתמול כבר נראתה כמו מצעד כוכבים נוצץ: עברי לידר וריטה בדואט, קורין אלאל, אמיר פיי גוטמן ואוהד חיטמן, קרן פלס, דנה אינטרנשיונל ומרגלית צנעני (שהביעה צער על כך שאינה יכולה לעשות ילד למעריצה שצעקה אליה מהקהל). רק נינט טייב, ששרה גירסה יפה ל"הללויה" של לאונרד כהן, נהגה בחוסר טקסט מסויים כשהקריאה לפני השיר טקסט של מאיר אריאל, מגדולי ההומופובים הקולניים של סוף שנות התשעים.הופעה באירוע של הקהילה ההומולסבית כבר אינה גוזרת מוות כלכלי על אמן, וזה מאוד משמח. גם יציאה מהארון של אמנים לא מחבלת עוד בקריירה שלהם.

אבל חבל שהדרך אל הקונסנזוס – שברירית ופתלתלה ככל שתהא – חייבת להיות כרוכה במוות. חבל שרק המוות מאחד, ושקשה יותר למצוא את הדרך לקבל את הזולת בלי טיפול בהלם. אבל לפחות זו התגובה, והיא חזקה יותר מכל הטוקבקים השונאים, שלמרבה האירוניה, כותביהם עלומי השם הם אלה שדווקא נמצאים בארון.

חבל גם שהעצרת הייתה ברובה נטולת הקשר תרבותי-חברתי. רק מיעוט מהדוברות והדוברים הזכירו שהחברה הישראלית אינה סובלנית לא רק להומואים ולסביות, אלא גם לערבים, למהגרי עבודה וילדיהם, לחרדים, לקשישים, לאנשים עם מוגבלויות ובקיצור לכל מי ששונה מהסטנדרט. במובן הזה הומופוביה אינה מתקיימת בוואקום, אלא היא חלק מרצף של דעות קדומות שמזהמות את החברה הישראלית ופוגעות באנשים בשר ודם יום-יום, שעה-שעה, לעיתים (כמו במקרה של מהגרי העבודה), בחסותה הרשמית של מדינת ישראל.

לכן כששמעתי את דבריה הנחרצים והנכוחים של שרת התרבות והספורט לימור לבנת בגנות ההומופוביה והאפליה ובזכות השוויון והסובלנות, לא יכולתי שלא לחשוב על הלאומנות הקיצונית שהיא עצמה מטפחת וטיפחה בהיותה שרת חינוך, ועל חוסר הסובלנות שלה ושל מפלגתה כלפי כל מי שאינו יהודי, למשל.

פוליטיקת הזהויות הביאה לעולם דברים מאוד חשובים; היא נתנה קול למגזרים אילמים, וכך פתחה צוהר לציבור הרחב אל עולמם של מגזרים אלה, על הקשיים שחווים בניהם ובנותיהם. אבל היא גם יצרה את בעיית הסקטוריאליות ואת הצטמצמותו של כל מיעוט בדלת האמות של סבלו והאינטרסים הצרים שלו. כך, יש לכל מגזר כמעט מפלגה: מפלגת גימלאים, מפלגת צעירים, וכן הלאה. אבל האינטרסים של הגימלאים, הצעירים וכל המגזרים שמקימים לעצמם מפלגות אד הוקיות לקראת בחירות הם אינטרסים של החברה כולה. ההתפרקות הזו לזהויות, שחשובה כל כך להגדרה העצמית של בני ובנות המגזרים, היא הרסנית ומחלישה כשמגיעים לפעולה פוליטית. הסטרייטים הרבים שהגיעו לעצרת הוכיחו עד כמה חשוב שתהיה רק מפלגה אחת: מפלגת התומכים בדמוקרטיה. ח"כ ניצן הורוביץ ציטט בנאומו את השורה "באנו חושך לגרש". אני רוצה להוסיף: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן."

*לחצו כאן לקריאת מאמרי "בין ירושלים לאום אל פאחם: על מה שיש ועל מה שאין  בפסיקת בג"ץ בעניין מצעדי הגאווה בירושלים וצעדת הימין הקיצוני באום אל פאחם".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חרדי גאה  On 9 באוגוסט 2009 at 2:18 pm

    וכי דוברים הקהילה לא משתמשים באותם כלי הסתה

    במקרה הזה כלפי הציבור הדתי והחילוני

    הנקדוה המרכזית היא שכל אחד יודע לצעוק חמס כשזה נוגע בקבוצה שהוא שיך אליה או שהיא קרובה לליבו

    אבל הוא עושה בדיוק אותו הדבר כלפי קבוצות אחרות

    אפי' סגנון הדיבור נגד ההומופובים לוקה בכל החוסרים שההומופובים לוקים בהם

  • נועה  On 9 באוגוסט 2009 at 2:33 pm

    האם היית יוצא כך גם להגנתם של אנטישמים?

  • יערה  On 9 באוגוסט 2009 at 3:29 pm

    פוסט כל כל מדוייק ונכון.

  • תומר  On 9 באוגוסט 2009 at 3:51 pm

    אני מסכים עם רוב הנקודות שלך. כשקראתי את סיקור העצרת אתמול חשבתי, נחמד מאוד שהם מגנים הומופביה ואומרים שצריך להלחם בה והכל, אבל מה עם החבר'ה המקופחים האחרים? נשמע שכל פעם מתרכזים במגזר אחד ושוכחים את כל השאר. עדיין יש ערבים בשטחים ועובדים מנוצלים בתוך הארץ.
    חוץ מזה, זה אכן סימן טוב שיכולה להתקיים עצרת כזאת, אבל מה היא באמת עוזרת? חבר'ה שנמצאים בתוך הארון יודעים גם ככה על קיומה של הקהילה, ויש אנשים גיי-פרנדלי.
    וזה שפרס אומר שירייה בהומואים זה כמו לירות בו, זה עדיין לא עוזר לכל גילויי ההומופביה בחברה שלנו. הנתון שלך מהסקר תומך במה שאני אומר, החברה שלנו היא הומופבית מבסיסה והעצרת לא תשנה את זה. רק זה שחברים של בן אדם איקס יצאו מהארון, או הבן שלו, זה מה שיאמת אותו עם ההומופוביה שלו ואולי ישנה אותה. קריאות גם הומואים הם בני אדם? לא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: