ליל הרמזורים הארוכים (סיפור)

"מֵרוצי סוסים מתרחשים בסלון ככה שנוכל להתרכז בַּמהירות ואת ההרגשה נשׂים בצד". זו היתה הכתובת שרוססה על אחד מלוחות הדיקט שחסמו את הכניסה לבניין הנטוש, בפינה הצפון-מזרחית של כיכר דיזנגוף. כך, בתיקונים, במחיקות ובניקוד חלקי. המילים עצמן הושמו במסגרת ולמסגרת צוירו אוזניים זקורות ושתי ידיים מושטות אל-על, ספק בתחינה, ספק בכניעה.

מימין למסגרת צויר סוס דוהר, ראשו צבוע ביסודיות כמעט ריאליסטית, למעֵט העין, שהיתה פעורה באימה וממדיה חסרי פרופורציות יחסית לראש. אבל מהצוואר ומטה היתה רק מסגרת שחורה של סוס, קווי המתאר החיצוניים של הגוף, כאילו הצייר האלמוני התחיל למלא את החלל שבין הקווים, אבל נכנע, מסיבה כלשהי, ונעצר אחרי מילוי ראשו של הסוס. אולי הגיעה משטרה? אולי נגמר לו הצבע?

אלא שלימינו של הסוס המבוהל עומד סוס נוסף, ראשו מורכן, עינו מצועפת, חצי-עצומה. גם הסוס הזה נצבע באותו האופן: הגוף בקו שחור יחיד, ששורטט בתרסיס צבע, לעומת פניו, שנצבעו בדקדקנות ובכישרון לא מבוטל. נראֶה שהיה פה תכנון.

חלפתי ליד הכתובת הזאת לגמרי במקרה, בדרכי חזרה מפגישה – עיוורת? – וכשקלטתי מה ראיתי, סבְתי על עקבי כדי להתעכב עוד קצת אל מול הכתובת ולבחון אותה יותר בנחת. ניסיתי לצלם אותה במצלמת הטלפון הנייד שלי, אבל הכיכר היתה סואנת כל-כך ואנשים חלפו הלוך ושוב ביני לבינה, עד שלא יכולתי לצלם אותה בלי שהעוברים והשבים יופיעו גם הם בתמונה. בנוסף, זה היה קצת לפני חצות והאור המלאכותי לא היטיב עם הצילומים, ועוד במצלמה גרועה כל-כך כמו זו שהותקנה בטלפון הנייד שלי, שכבר באותם ימים היה עתיק במיוחד. המשכתי ללכת לאורך רחוב דיזנגוף, צפונה. גמרתי בדעתי להוציא את הלילה הזה ברחוב, לנשום את האוויר הקריר של סוף מרץ, הלילה הראשון שלי מחוץ לבית-החולים.

חמישה שבועות שכבתי במחלקה הנוירולוגית, מתוכם שלושה בחדר קטנטן, ללא חלון, ששטחו גדול אך במעט משטחה של המיטה. בשלושת השבועות הללו כמעט שלא ירדתי מהמיטה בשל הכאבים הקשים בגבי התחתון ובשתי ירכי, ואת היציאות המעטות מהחדר עשיתי בכיסא-גלגלים, נישא על-ידי סניטר לחדרי הבדיקות, הצילומים והסקירות.

הטלפון הסלולרי היה הקשר העיקרי שלי לעולם החיצון – מבקרַי היו מעטים ונחפזים לדרכם – והוא גם עזר לי להעביר את הזמן בדרכים אחרות. למשל, בצילום. לא היתה מראָה בחדר הראשון ששהיתי בו, אותו כוך קטנטן אבל פרטי, ולכן צילמתי את עצמי מפעם לפעם והתבוננתי בדמותי החדשה, זו שלובשת במהלך היממה כולה את הפיג'מה של בית-החולים, המדים המשונים של החיילים הפשוטים בַּצבא השָקט והגדול מכולם: צבא החולים. פרחים בגוונים שונים של כחול על רקע לבן, והמילים "רכוש משרד הבריאות" השזורות ביניהם, כמו הגומיות שאוספות את הפרחים לזֵר, עיטרו את פיג'מת בית-החולים, שאחרי שלושה או ארבעה ימי ויכוחים עם האחיות במחלקה נכנעתי לבסוף ולבשתי אותה. גם הסדינים והשמיכות היו עשויים מאותו הבד ומעוטרים באותה הדוגמה.

את רוב התמונות שצילמתי אז, בחדרי הפרטי במחלקה הנוירולוגית, מחקתי, אבל שמרתי כמה שבהן צילמתי את רגלי המשוכלות בישיבה מזרחית, גרובות גרביים אפורים, וברקע המרצפות העתיקות כמעט כמו הטלפון שלי, ונעלי ה"ניו באלאנס" שנהגתי לשלוף מתוכן את כפות רגלי בלי להתיר את שרוכיהן.

רחקתי מהכתובת על הקיר וידעתי שבבוקר אשוב לכיכר עם המצלמה הטובה שלי, כדי לצלמהּ. האוויר התל-אביבי היטיב עמי. הרגשתי יותר כמו אסיר משוחרר מאשר כמו אדם בריא. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בקטע שבין כיכר דיזנגוף לרחוב פרישמן החלטתי לא לקחת קו חמש הביתה, ובעצם לא להגיע הביתה בכלל באותו לילה; רציתי ללכת ברחובות העיר, להרגיש אותה שוב, ללמוד אותה מחדש, להזכיר לה אותי, ובעיקר, לא למצוא את עצמי שוב בין קירות.

הלכתי, צעדתי, כמעט רצתי, אף שלא מיהרתי לשום מקום. הרגשתי את רגלי: את ירכַי, את שוקי, את קרסולי, את כפות רגלי בתוך נעלי ה"ניו באלאנס". הכול פעל. השרירים, המפרקים. כמעט שכחתי שאפשר ללכת, שאפשר להיות בחוץ, באוויר הפתוח.

מישהו עמד מחוץ למינימרקט, בחור צעיר, חילק דפים צהובים, משוכפלים. לקחתי אחד. אני אף פעם לא לוקח, אבל הפעם זה נראה לי נכון לקחת דף אחד. לא רציתי להפסיק להפעיל את רגלַי אפילו לרגע, ולכן המשכתי ללכת, בעודי קורא את הכתוב בדף: "נוח יעקובסון, אמן המיצג הבריטי, בהופעה אחת בלבד בארץ, יום חמישי, 25 במרץ, בקרפּף, בחצות". זה הלילה של נוח יעקובסון, חשבתי. למה שלא אלך לראות את אמן המיצג הבריטי, הרי החלטתי לא לחזור הביתה הלילה, וגם אף פעם לא הייתי בקרפף. סרקתי בעיני את הדף הצהוב, אבל לא ראיתי כתובת. חזרתי אל הבחור שחילק את הדפים ושאלתי אותו איך מגיעים לקרפֵּף. הוא מדד אותי במבטו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כחוכך בדעתו אם אני ראוי לבוא בשערי הקרפף או לא (ואולי היה המום לנוכח בורותי בחיי הלילה של תל-אביב). לבסוף אמר: "קרפָּף". לא התחשק לי לתקן אותו, וגם חשבתי, לאור הביטחון העצמי שהפגין, שאולי אני זה שטועה, ולכן החלטתי לדבוק בהחלטתי לבלות את הלילה הזה בחוץ, ואמרתי: "כן, איך מגיעים לשם?"

כל מילה שהוציא מפיו נטעה בי את התחושה שאני זוכה בהסבר לִפנים משורת הדין, בשעה קלה של חסד, שבוודאי לא תשוב עוד לעולם: "אתה ממשיך על דיזנגוף, חוצה את הרמזור של גורדון, ונכנס ימינה לחצר פנימית. משם כבר תמצא את הדרך." הודיתי לו, וחזרתי לצעוד צפונה. השעה כבר היתה חצות, ואף שידעתי שהופעות במועדונים אף פעם לא מתחילות בזמן, בכל זאת פחדתי לאחֵר.

בעודי צועד, בטני החלה להתערבל ולהתהפך. הרי רציתי להיות בחוץ, באוויר, והנה עכשיו אני לוקח את עצמי למועדון צפוף, ובעיקר סגור. אולי זה לא רעיון כל-כך טוב ועלי פשוט להמשיך ללכת?

תוך כדי הליכה, חשבתי על זה שצו-הגיוס היה שקט, חד-משמעי ופתאומי מאוד: כאב חד במותניים בזמן הנהיגה, התכווצויות בלתי-רצוניות של רגל ימין, וכמעט-תאונה בכביש החוף, בדרך לאיקאה. לא היתה אפשרות לבקש דחייה; צבא החולים הוא הצבא היחיד בעולם שאי-אפשר להשתמט ממנו.

שלושה שבועות שכבתי בחדר פרטי אטום, לא גדול בהרבה מתא-כלא. כהרף-עין חלף מאז שסניטר גִלגל את מיטתי אל המעלית וממנה אל המחלקה, עד שרופא קירח בחלוק לבן פתוח הגיע לחדרי, הציג את עצמו, והתחיל לשאול שאלות וללחוץ לחיצות.

בערב הראשון בחדרי החדש לא הצלחתי להירדם. קראתי בספר שהיה בתיקי – כמעט תמיד יש בו ספר שנשכח והוא שוכב שם בחשיכה חודשים רבים. הפעם היה זה קובץ סיפורי אימה אנגליים מהמאה ה-19, וכשעיני לא יכלו לו עוד, כיביתי את האור והסתובבתי על צדי. שכבתי כך, גבי אל הדלת, דקות ארוכות, ושמעתי את התכונה המתעוררת בחוץ: אחיות באות ואחיות הולכות; שעת חילופי המשמרות. לילה ראשון במיטה זרה הוא תמיד קשה. שמעתי רגליים מדשדשות אנה ואנה, נעצרות, דיבורים לא ברורים, ואז שוב דשדוש קבוצתי, ועצירה: "ופה שוכב הבחורצ'יק שאשפזנו הערב, עם טרשת נפוצה," שמעתי את האחות היוצאת מדריכה את אחיות המשמרת הנכנסת.

מצאתי את "הקרפף" בקושי רב. עברתי על פניו כמה וכמה פעמים, שאלתי אנשים, קיבלתי הוראות סותרות. נכנסים אליו בשביל צר וארוך, בין ה"סקסי שופ" למשרד תיווך נדל"ן, יורדים במדרגות תלולות, ממשיכים בשביל בוצי, פונים ימינה ויורדים בעוד גרם מדרגות משובש. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. שאון, צפיפות ואור אדום ובוהק: כל מסתרי הדרך נעלמו באחת עם הגיעי אל היעד.

רק כשסניטר אחר גלגל את מיטתי לחדר אחר, גדול ומרווח יותר, עם חלונות ושני שותפים, הבנתי מה קרה לי בחדרון הקטנטן ששכבתי בו במשך שלושת השבועות הראשונים. עד עכשיו היה כל מה שראיתי שטוח לגמרי, כמו תצלום ענק. כמעט ארבע שעות עברו עד שבבת-אחת הכול קפץ לעברי מתוך התמונה השטוחה אל תוך התלת-ממד, אבל במשך הזמן הזה התחלתי לחשוש שנכנסתי לבית-החולים עם בעיה אחת, ואני יוצא עם שתיים. שגרת המחלה פוררה את הפחד: בדיקות, מונחים רפואיים, יש חלבון בנוזל-השדרה או אין, מיפוי אזורי המוח הפגועים ב-MRI, ביקורי רופאים, שיחת האחיות, הטלטול מחדר-בדיקות לחדר-צילומים – כולם הפכוני באחת לילד; אולי, השתעשעתי ברעיון, אולי לפחות אקבל תו-חנייה של נכה.

במשך ארבע השעות שבהן העולם נראה שטוח, הגישו את ארוחת הצהריים, שהצליחה להיות, כמו תמיד, חסרת ריח וחסרת צורה או גוון. אבל הפעם היתה גם חסרת נפח, כאילו קיבלתי תצלום של צלחת ועליה שניצל תעשייתי ופירה נוזלי. בשני הניסיונות הראשונים שלי לנעוץ מזלג בשניצל שרטתי את הצלחת. אחד משותפַי לחדר אמר שזה עושה לו צמרמורת. בניסיון השלישי, נעזר בלקחי ההחמצות הקודמות, הצלחתי לכוון את המזלג כך שיינעץ בשניצל, אבל עכשיו צריך היה לכוון גם את הסכין.

השעתיים הראשונות בקרפף עברו לאט. חשבתי שאני חייב לזכור לחזור לכיכר דיזנגוף כדי לצלם את הכתובת. הצטערתי שלא היו ברשותי כלי כתיבה, ונבוכותי לבקש ממישהו עט ונייר, שלא יחשוב שאני מתחיל איתו. שיננתי לעצמי שאני צריך לחזור לכאן מחר בבוקר, עם המצלמה. אירועי הערב, ועוד יותר מזה, אירועי החודש האחרון, נראו רחוקים מאוד. פחדתי לאבד את הראייה התלת-ממדית בחלל הצפוף וחסר החלונות, אבל גם זכרתי את ההסבר של הנוירולוגית שבדקה אותי, שזו תופעה ידועה במיוחד אצל אסירים שכלואים תקופות ארוכות בתאים קטנים ונטולי חלונות, ושבכל מקרה, הראייה הדו-ממדית, השטוחה, היא הפיכה. הכול עניין של זמן.

ואז זה התחיל. המוזיקה דעכה בהדרגה, והאורות עומעמו. "קבלו את נוח יעקובסון," הכריז קול נשי עמוק, וכולם מחאו כפיים והריעו. גם אני. האורות על הבמה כבו, ורק אלומת אור האירה לכיוון הכניסה השמאלית של הבמה הזעירה. לצלילי מוזיקה מבשרת רעות נפתחה דלת שחורה, ובפסיעות עדינות יצא נער כבן עשרים, לבוש בתחתונים לבנים בלבד, כל גופו לבן מאבקה שנזרתה עליו, ראשו גָלוּחַ, על פניו מכסה רעלה של חוטים ארוכים עד הרצפה, שעליהם נשזרו עשרות כדורי-דיסקו זעירים ונוצצים. יחף, בפנים רציניות, כשידיו צמודות לגופו, פסע נוח יעקובסון לאט וברכּוּת לכיוון מרכז הבמה, וכשהגיע אל מחוז חפצו, עצר. 

 הסתכלתי עליו, מהופנט, ואז ראיתי ששרשרות החרוזים שמרכיבות את הרעלה שעל פניו מושחלות באמצעות אנקולים זעירים במצחו. שמונה מחרוזות כאלה נאחזו בבשרו, שמונה תפיחות עלו בו בכל מקום שבו ננעץ האנקול בבשרו בנקודה אחת, ויצא מהאחרת. בכמה מהן ניתן היה להבחין בכתמים זעירים של דם קרוש.

הוא עמד והביט קדימה, מכוון את מבטו לנקודה דמיונית לפניו, נותן לקהל שהות לעכל את המראה. תחתוניו, שקודם נראו לי לבנים, היו בעצם מטונפים ומוכתמים באדום ובחום, אולי כתמים ישנים שיָבשו ונקרשו. ואז הוא הסתובב לאט-לאט, המוזיקה הולמת ברקע כמו המבַשֵׂר המידפק על דלת משפחה שתכף, כשיחצה את סִפָּהּ, תהפוך למשפחה שַכּוּלה, וראיתי שתחתוניו הם בעצם תחתוני חוטיני, ושבכל אחד מפלחי ישבנו האגסי מושחל אנקול ובקצהו תלוי כדור-דיסקו בגודל של כדור-טניס, שאלף אורות בהקו בו בעת שנענע את מותניו לימין ולשמאל. הכדורים קיפצו. הוא שלח ידו אל ישבנו הימני, אחז באנקול, שלף אותו בזהירות מבּשרו והשליך את הכדור ימינה. אחר-כך שלח את ידו אל הישבן השמאלי, שחרר גם את הכדור השני והשליך גם אותו. זרם דקיק של דם ניגר מהפצע שבפלח ישבנו הימני. אפשר היה כמעט לשמוע את הצמרמורת חולפת בגווי הצופים.

הוא הסתובב לאט, והתחיל להניע את סנטרו אט-אט ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, והווילון שהשתלשל ממצחו עקַב אחריו, מגדיל בהדרגה את המשׂרעת של שמונה מטוטלות הדיסקו ככל שהוא צובר יותר ויותר תנופה. הוא עצם את עיניו ונשך את שפתיו ככל ששרשרות החרוזים צברו תנופה וככל שהמוזיקה הסתחררה סביב קורבנה ודרשה את ליטרת הבשר שלה.

הוא נשך את שפתיו ונתן למוזיקה את שלה, וכעת הגדילים הכבדים כבר ציירו באוויר אליפסות וספירלות מורכבות, במבנה מושלם ובמשמעת ברזל, כמו קבוצת מתעמלות אמנותיות, שיניו מעמיקות נגוס בשפתו התחתונה, ועיניו עוקבות אחר תנועת הקבוצה האולימפית שלו.

ואז המוזיקה נרגעה מעט, אחרי שאולי באה על סיפוקה, החלקי לפחות, וחזרה בהדרגה לנשום בקצב איטי יותר, ואִתה המחרוזות, מקטינות את משרעת תנועתן ושבות בהדרגה אל המרכז. היא פסקה לחלוטין רק כשהגדילים עמדו דום, פניו היפים של הנער מאחוריהם, שיניו משחררות בהדרגה את שפתו התחתונה, הפצועה.

בדממה שהשתררה שלח את יד ימין אל מצחו, מישש כה וכה, הגיע אל האנקול הימני מכולם ושלף אותו ממצחו. טיפה שמנה של דם נקוותה בנקב, נשברה ונזלה מעל גבתו. הוא מתח את ידו הימנית, האוחזת בגדיל הפרום, ושמט אותו לצידו. המוזיקה נסקה לגבהים אחרים, לא אכזריים כמקודם. עכשיו נשמעה כקינה.

הוא שלח את ידו הימנית אל הגדיל השני ושחרר אותו ומתח אותה ושמט אותו מעל הראשון, וכך גם עם השלישי והרביעי. לאחר ששלף את הגדיל החמישי ובא אל השישי, ראיתי דמעה שקופה מידרדרת על לחיו הימנית, שיניו העליונות שָבוּ ונגסו בשפתו התחתונה, ודם ניגר מהנקב שיצר הגדיל החמישי, שזה לא מכבר נשלף. הוא המשיך אל השישי, וחשבתי לעצמי, רק עוד שניים, מזל שרק עוד שניים. אבל כשהוא התיר את הגדיל האחרון, פרץ זרם חזק של דם, שנראה כאילו נורה ממזרקה, מהפצע. הוא שמט את הגדיל על ערימת הגדילים שלימינו, על הבמה, החזיר את ידו הימנית אל צד גופו, ועמד כשעיניו עצומות והדם זורם מפצעיו.

אז פסע לאחור כמה צעדים, התכופף והרים מכַל נירוסטה קטן. הוא חפן משהו שהיה בתוכו, פקח את כף-ידו ונשף אבקה אדומה לכיוון הקהל, תוך שהוא מתקדם בחזרה אל קדמת הבמה. ריח מעושן ומתקתק התפשט בחלל הקטן והאפל של הקרפף. אבל פעולת הנשיפה הזאת, יחד עם התנועה קדימה, גרמה לכך שהאבקה נדבקה אל פניו ואל חזהו, וכשגמר, כוסה פלג-גופו העליון באבקה אדומה.

הוא עמד והסתכל קדימה, אל עבר אותה נקודה דמיונית. המוזיקה חזרה בה מהקינה שנשאה אל תובענותה האכזרית וההולמת מקודם. הוא גחן אל מכַל נירוסטה אחר, שלא הבחנתי בו קודם, חפן בידו האחת מעט מים, ורחץ בהם את אמת ידו האחת ולאחר מכן את השנייה. אחר-כך העביר את כפות ידיו הלחות על חזהו האדום. הוא טבל את ידיו במכל נוסף, והוציא ממנו פתיתים אדומים ונוצצים, ריבואות של פאייטים זעירים, ומרח אותם על אמות-ידיו ועל חזהו. הוא התרומם עם המכל בשתי ידיו, וכשהזדקף לגמרי, הרים אותו מעל ראשו, והפך אותו. מי חכם ויידע מה אדום מהדם, מה האדים מהאבקה ומה מכּל זה מקורו באדום הנוצץ של הפאייטים? שלולית בשלל גוני האדום נקוותה במקום שבו עמד. המוזיקה פסקה ואחרי שתיקה קצרה כולם מחאו כפיים. גם אני. גם המנחָה שיצאה והכריזה: "זה היה נוח יעקובסון! איזה מופע מדהים! להתראות בשבוע הבא!"

אלוהים אדירים! חיפשתי את היציאה. לרגע נבהלתי וחשבתי ששוב איבדתי את ההתמצאות שלי במרחב, כמו בחדר הקטן שהיה חדרי במשך שלושה שבועות, ושמעט המבקרים שפקדו אותו לא פסקו מלהתלונן על חסרונותיו והשתמשו בהם כבתירוץ נוסף לקצר את ביקוריהם, הקצרים ממילא. נזכרתי בסיפור שסיפרה לי הנוירולוגית על אסירים שיצאו מתאָם הקטן שבכלא אחרי שנים רבות ואיבדו את תפישת המרחב, עד כדי-כך שניסו למתוח את ידיהם כדי לגעת בפסגות ההרים שבאופק, כי נראו להם בני נגיעה, כמו תמונה שמונחת מולם.

בתקופה הראשונה של האשפוז, הדבר שהִקשה עלי ביותר היה זה שמחשבותי היו של אדם בריא. אבל הדבר הזה נמשך ימים אחדים. אחר-כך היו לי רק מחשבות של חולה. אולי החלוק הפרחוני של בית-החולים, עם הכתובת "רכוש משרד הבריאות" והפתח מאחור חיסל כל אפשרות לחשוב כאדם בריא. קיומי הצטמצם, בעל-כורחי ממש, למעקב אחר זמני הארוחות וזמני חלוקת התרופות (בשלב הזה עוד לא התחילו בטיפול תרופתי, אלא רק השקו אותי במשככי כאבים נוזליים שקופים שטעמם חרוך-מריר, מתוך כוסיות פלסטיק חד-פעמיות), ובהתכוננות לניקור המותני.

איך מתכוננים לניקור המותני? משתדלים שלא להקשיב לכל המנחמים והמנחמות. "זה כמו אפידורל," אמרה לי אחת האחיות בחיוך, "רק שבמקרה שלך לא יוצא כלום, ואתה נשאר חופשי אחר-כך ולא צריך לטפל בשום דבר צורח," והרחיבה את חיוכה, חושפת שורה של שיניים עליונות בוהקות ומושלמות.

רחוב דיזנגוף היה הומה ונסער, כאילו כל האנשים בו, ואולי אף הרחוב עצמו, צפו במיצג של נוח יעקובסון. האוויר הרענן כבר לא עודד אותי, כי מועקה קלה הזדחלה והתנחלה בחזי. פניו המוכתמים בדם, השפה התחתונה נשוכת-הכאב, והשתיקה ששתק במהלך המופע כולו לא עזבוני. שתיקתו קשתה עלי יותר מכל הדם והטינופת והגוף החשוף. המשכתי ללכת צפונה, יודע שלא אחזור עוד לקרפף לעולם. ירייה של כאב נורתה מגבי התחתון במורד שתי ירכי, ומיד שלחתי יד לכיס מכנסי ושלפתי משם שני אופטלגין. "למה לך לסבול?" שאלה האחות שהמליצה על ניקור מותני על פני לידה, כשבאחד מהסבבים שבהם חילקה תרופות, אמרתי לה בפנים מעוותים מכאב שאנסה לעבור את גל הכאב בלי לשתות את משכּך הכאבים. "הכאב מחליש את הגוף," אמרה והגישה לי את הכוסית, "כשלא כואב יש יותר כוח להחלים," פסקה.

הכאב בירכַי התגבר, אבל הרמזור בפינת שדרות בן-גוריון סירב להתחלף מאדום לירוק, והפיצוצייה הקרובה אלי היתה מעבר לכביש. הצטערתי באותם רגעים ארוכים שבהם חיכיתי לירוק על כך שאיני אחד מאותם אנשים שמסוגלים לבלוע גלולה בלי מים. קצב יריות הכאב הלך וגבר, כאילו מהרגע ששוחררה הנצרה קל היה לעבור ממצב של ירייה בודדת לירי אוטומטי. הרגשתי מותקף מבפנים. הרמזור עמד במריו. ירדתי מהמדרכה אל הכביש, מסתכל שמאלה ומנסה למצוא רגע של הפוגה בתנועה. פתאום ראיתי ממול שוטרת, עומדת, פנקס ועט בידה, עוצרת הולכי-רגל שחצו ממול באדום ורושמת דו"חות. סבתי לאחור. בגלל הכאב, כנראה, לא הרמתי די את אחת הרגליים, היא נתקלה בשפת המדרכה ונפלתי ארצה.

מישהו שבא מאחור צעק, "אתה בסדר?" הסתובבתי. זה היה הבחור שחילק את ההזמנות למיצג של נוח יעקובסון. "כן, תודה," אמרתי, וניסיתי לקום. הוא שם יד אחת מתחת לבית-שחיי, ומשך אותי למעלה בכוח רב. נעמדתי על רגלי, מתנודד מעט, הלום-כאב.

"חתיכת נפילה הרבצת, אה?"

"כן," אמרתי, מבטי סורק את המדרכה.

"איבדת משהו?"

"כן, החזקתי ביד שני כדורי אופטלגין, רציתי לבלוע אותם, אבל אני צריך מים, והרמזור לא מתחלף לירוק."

הוא סרק יחד איתי את המדרכה ואת תעלת הניקוז הקטנה שלמרגלותיה, ולבסוף מצאנו את הגלולות, בתוך עטיפתן, שלמוֹת וללא פגע.

"מזל שהם עטופים כל-כך טוב, תל-אביב כל-כך מטונפת."

"האמת היא שכל-כך כואב לי עכשיו, שהייתי בולע אותם גם אם לא היו באריזה שלהם."

"וואו. בוא, אני רואה שאתה עוד מתנדנד קצת." הוא קיפל את ידו והושיט לי את מרפקו כדי שאשען עליו. "אלך איתך לפיצוצייה, שתקנה לך מים."

"תודה," אמרתי במבוכה.

"אין בעד מה."

סופסוף הרמזור הוריק, וחצינו את הכביש. רגלי היו בוגדניות משחשבתי, והייתי צריך ללכת ממש לאט ולהישען עליו כדי לא למעוד. בפיצוצייה שמעבר לכביש, על הצד הצפון-מזרחי של המפגש בין דיזנגוף לבן-גוריון, קניתי בקבוק מים, פתחתי אותו, שלפתי את שתי הגלולות מאריזת האלומיניום, השלכתי אותן לתוך פי, ושתיתי מים בשקיקה.

"אתה צריך עזרה להגיע לאנשהו?" שאל אותי הבחור. רק עכשיו שמתי לב לנקודות אדומות קטנות על מצחו העליון.

"לא, תודה רבה," אמרתי, "נורא תודה שעזרת לי, נראה לי שאקח מכאן מונית הביתה."

"שאעצור בשבילך מונית?"

"לא, זה באמת בסדר, תודה רבה-רבה." שמונה נקודות של דם קרוש מסודרות בשורה, ברווחים שווים, במעלה מצחו.

"טוב. אז אני הולך. תרגיש טוב."

"תודה רבה! המיצג היה מדהים!"

"מה? איזה מיצג?"

"המיצג שלך בקרפף."

"על מה אתה מדבר?"

"אה, לא יודע. אולי אני מבלבל אותך עם מישהו אחר, מרוב כאב."

"תשמע, אולי אתה צריך עזרה? להזמין אמבולנס? אתה נראה לי קצת מטושטש, סליחה שאני ככה ישיר אתך."

"לא, לא, אני באמת בסדר, פשוט קצת התבלבלתי, ואני גם עייף, זה לגמרי בסדר, אל תדאג."

"טוב," אמר, ושלף מאחד הכיסים במכנסיו הזמנה צהובה כמו זו שהושיט לי ליד המרכול לפני כשלוש שעות, ביקש מבעל הפיצוצייה עט, כתב עליה משהו, החזיר לו את העט, קיפל אותה, ותחב אותה לכיס מכנסי. "אם אתה צריך משהו, תתקשר." והלך.

משלחת של שלוש אחיות ורופאה נכנסה לחדרי בבוקר השלישי לאשפוזי, בחדרון הקטנטן שבו ביליתי את שלושת השבועות הראשונים בבית-החולים. אחת האחיות גלגלה לצדה עגלת מתכת קטנה ועליה מכשירים ואביזרים שונים. הן הצטופפו ליד מיטתי, ואחרי שיחת החולין המקובלת במצבים אלה ("איך אנחנו מרגישים היום?" בקול מתרונן) ודברי הנימוסים השגורים, התבקשתי לשבת על המיטה בגבי אל הקיר,לפתוח את החלוק מאחור ולחשוף את גבי. "קודם נגלח לך את הגב התחתון," הסבירה אחת האחיות ונדחקה מאחורי, ברווח שבין המיטה לקיר, "זה עוזר לשמור על הסטריליות של המקום," ומיד הרגשתי תער גילוח מחליק בעדינות על עורי. הצטמררתי קלות מהקור של נוזל החיטוי שנמשח על האזור המגולח.

"הבן שלי שילם שלושים אלף שקל בשביל הסרת שיער בלייזר, והנה אתה מקבל את זה בחינם," אמרה האחות מהאפידורל. "עכשיו תקבל זריקת הרדמה בגב התחתון, כדי שנוכל לעשות את הניקור המותני," אמרה אחרת. "דוקטור, הזריקה כאן," אמרה השלישית. "תודה," אמרה הראשונה, והבנתי שמי שמסבירה לי את מה שקורה היא הרופאה. "תתכופף קדימה," ביקשה. שתי אחיות לחצו על כתפי וכופפו אותי קדימה בעודי יושב על מיטתי. "עכשיו תרגיש דקירה קלה." הרגשתי. קצב פעימות לבי התגבר ונשימתי התקצרה. "זהו," פיסת צמר-גפן לחה כנגד מקום הזריקה, "נחכה עכשיו שלוש דקות שההרדמה תתחיל לפעול, ואז ניכנס."

רשרוש של כפפות שנלבשו ושל אריזות חד-פעמיות שנקרעו ובהן מזרק, מחט עבה וחלולה, מבחנה עם מכסה כחול ועוד צינורית ארוכה, גמישה. "טוב," אמרה הרופאה, "נתחיל עכשיו את הניקור המותני, ומה שהכי חשוב זה שלא תזוז. האחיות יחזיקו אותך חזק, ואני מבקשת שלא תתנגד, טוב?"

"טוב," עניתי.

"תתכופף שוב. תחזיקו אותו חזק עכשיו."

שוב הרגשתי פיסת צמר-גפן לחה מתחככת במעגלים כנגד עורי, ואז דקירה שנמשכה נצח. "זהו, אני בפנים," שמעתי את הרופאה מאחורי. "אני מחברת את המבחנה." אחיזתן האיתנה של האחיות ניחמה אותי קצת, אבל פתאום הרגשתי כאב עמום בגב התחתון, ואחר-כך כאב חד, עִצבי, כמו שחשים אחרי טיפול שורש, כשההרדמה מתחילה להתפוגג.

"מה קרה?" שאלה הרופאה.

"קצת כואב לי," נאנחתי, צמצמתי את עינַי, ודמעה נשרה מזווית עינִי הימנית על ירכי.

"לא נורא, זה תכף נגמר," ענתה, ובקול אחר, לאחיות, כאילו אני לא שם, "לא מטפטף כלום, תלחצו עליו חזק יותר." והן הכבידו עלי בגופיהן.

"או, עכשיו זה התחיל לטפטף. אני משחקת עם זה טיפה בפנים כדי למצוא את הזווית הנכונה." הרגשתי את המחט זזה במעגלים בתוך גבי, ואת הכאב שולח זרועות אל אשכי ואל ירכי. עוד דמעה צנחה.

"אל תדאג, מתוק," אמרה אחת מהן, "זה תכף נגמר."

"טוב, יש לי מספיק," שמעתי את הרופאה. "אפשר להפסיק ללחוץ, אני יוצאת."

הרגשתי את המחט נשלפת, פיסת צמר-גפן לחה שלישית מנקה את האזור. שמעתי קול של נייר-דבק שנתלש מסלילו והרגשתי כיצד חובשים אותי.

"זהו, מותק, זה מאחורינו," אמרה האחות מהאפידורל ומהסרת השיער.

"עכשיו אתה צריך לשכב ארבע שעות על הבטן, ולשתות שני ליטר מים לפחות," אמרה הרופאה, "ואסור לך לקום, אפילו לשירותים, טוב? אני מבקשת שתקפיד לשתות, שמנו לך פה שני בקבוקי מים. זה מאוד חשוב שלא תזוז." הן אספו את חפציהן, ויצאו מהחדר. הספקתי לשמוע אחת מהן אומרת, "זה נראה לא טוב, הנוזל-שדרה שלו ממש עכור."

נותרתי שכוב על בטני, מתנשף, הניקור המותני מאחורי. פתאום התחלתי לבכות, מרוב בהלה. נרגעתי מהר יחסית. שלחתי יד אחת אל השידה שליד המיטה ולקחתי את בקבוק המים הראשון. התחלתי לשתות. קשה לשתות בשכיבה על הבטן, כשהראש מוטה הצידה. בהתחלה שאפתי בטעות מעט מים, ונחנקתי. השתעלתי, וכל שיעול כזה חבט בי בעוצמה בגב התחתון. מים זרמו לצד זווית פי, אל צווארי, והרטיבו את החלוק שלי ואת הסדין, רכוש משרד הבריאות. אחרי שניים-שלושה ניסיונות הצלחתי למצוא את הזווית שבה אני גם לא נחנק וגם לא פולט חלק מהמים, והתחלתי לשתות במהירות, כאילו לא שתיתי ימים. "לפחות יהיה לי תו נכה ואוכל לחנות איפה שארצה," שיננתי לעצמי שוב ושוב.

כל-כך נזקקתי להשתין, עד ששקלתי באמת לעצור מונית ולוותר על תוכניתי ללכת כל הלילה ברגל. הכאב כבר נחלש, בזכות האופטלגין, ובכלל, כל-כך התרגלתי לכאב בחודשים האחרונים, עד שהוא לא נראה לי כשלעצמו סיבה שמצדיקה שינוי תוכניות. אבל הצורך להשתין בהחלט מצדיק סטייה מהמסלול. מאוד לא רציתי לחזור הביתה, אז החלטתי להיכנס למרכז הקהילתי ההומו-לסבי בפינת יָדְפַת, קצת לפני בית המהנדס, להזמין קפה ואולי גם סלט (רעב עמום התחיל לכסוס בבטני), וללכת לשירותים.

ישבתי לבד בבית-הקפה של המרכז ההומו-לסבי, וניסיתי להשתלט על הסלט הענקי שהוגש לי, "סלט ים-תיכוני", שתואר כך בתפריט: "חסות, עגבנייה, מלפפון, בצל אדום, זיתים, פטה ברוטב ויניגרט". הייתי רגוע מאוד אחרי שהשתנתי ארוכות בשירותים. גם הכאב בירכי כמעט נעלם, בהשפעת התרופה. ברקע, אריק איינשטיין שר "קח לך אשה ובנה לה בית". הסלט הזה הוא עבודה במשרה מלאה, חשבתי בעיצומה של מלאכת הלעיסה. הרגשתי את הלסת התחתונה שלי מתעייפת ככל שהתקדמתי, טיפין-טיפין, בקערת הסלט, אבל נהניתי לנעוץ את המזלג במדויק בעלים הירוקים, בחסות, הפעם בלי לשרוט את הצלחת.

אחרי שעה כל-כך הצטרכתי להשתין, שכבר פשוט לא יכולתי להתאפק יותר, וקראתי לאחות. "אני חייב להשתין, ממש כואבת לי הבטן," זעקתי בשוכבי על בטני, לחיי השמאלית לחוצה אל הכרית, זרועותי פשוטות לצדדים, כולי אומר מצוקה. "אני כבר מביאה לך סיר-לילה, אסור לך לרדת מהמיטה." היא חזרה במהירות עם קנקן פלסטיק כחול, שנראה כמו הכלאה בין משפך להשקיית צמחים לבין קאראף ליַיִן, ושמה אותו בידי. "כמה זמן אתה כבר ככה?" שאלה.

"אפילו לא שעתיים."

"חשוב שתישאר ככה ארבע שעות. ואני רואה ששתית רק חצי בקבוק. זה לא טוב."

"כן, אבל אני חייב להשתין!"

"אז תעשה בסיר."

"טוב."

כשהיא יצאה, ניסיתי להרים את מותני, להפשיל את החלוק, שפתחו האחורי היה פתאום מיוּתר מאי-פעם, ולכוון את הזין שלי לפתח הסיר. ניסיתי שלא ייגעו זה בזה. מי יודע כמה כבר השתינו בתוכו ואם הם מחטאים את הדבר הזה בין חולה לחולה. לא הצלחתי לתמרן כמו שצריך, העפתי את הסיר, ירדתי מהמיטה, הצצתי בזהירות בדלת, לוודא שאיש אינו רואה, וחמקתי לשירותים שמחוץ לחדרי. השתנתי בעוז ובנחת, מרוצה ממעשה המרי הקטן שלי, ניערתי את הזין, ניגשתי לכיור, שטפתי את ידי לאט ובהנאה, חמקתי בחזרה למיטתי ונשכבתי על בטני כאילו לא היו דברים מעולם. נרדמתי.

כמעט ארבע שעות חלפו ואני שתיתי רק חצי בקבוק. התעוררתי בבהלה, התיישבתי במיטתי ושתיתי במהירות את חציו השני של הבקבוק הראשון, ועוד שליש מהשני. חזרתי לשכב על בטני, כדי לוודא שימצאו אותי בתנוחה הנכונה כשייכנסו לחדר. הרגשתי מסוחרר לגמרי, כאילו אני עומד ליפול, למרות שלא יכולתי ליפול, כי שכבתי במיטה. ואז, בבת-אחת, כאילו משהו התהדק על רקותי וקירב ביניהן. כאב אנוּש, שאת עוצמתו אי-אפשר בכלל לתאר, שטף אותי. הרגשתי שראשי לפוּת בקסדה של כאב, מֶלְחֲצֵי-סבל שכמותם לא ידעתי מעולם, ובקושי רב הגעתי אל לחצן-הקריאה לאחיות.

גזר-הדין היה שכיבה במיטה על בטני עד מחר בבוקר, שתייה של ליטר מים בשעה, והשתנה בסיר-הלילה. הקימה המוקדמת שלי והשתייה המועטה גרמו לכך שהנקב בגבי לא נסתם, נוזל-שדרה דלף, והירידה בלחץ הנוזל היא שגרמה לכאב-הראש העצום ורב הזה.

כשגמרתי את הסלט, השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר. ביקשתי את החשבון ושלחתי יד לכיסי כדי לשלוף ממנו את הארנק. יצאתי מבית-הקפה שבמרכז ההומו-לסבי, וחידשתי את הצעדה צפונה. בפינת ארלוזורוב השעון הורה 4:10. "לפעמים, בלילה, אני עוצרת את כל השעונים," שרה הפרימדונה באופרה שמשתתף בה הבליינד-דייט שלי. מכיסי נפלה ההזמנה הצהובה למיצג בקרפף. פתחתי אותה. בתחתיתה, בכתב יד, נכתב "נוח", וליד – מספר טלפון.

***

 בז'בוטינסקי פניתי ימינה וכעבור חמש דקות הגעתי הביתה, ממש בתחילת הזריחה. הצלחתי לעשות את הלילה בחוץ בלי לעצור אף שעון. נכנסתי לדירתי המאובקת, לאחר חמישה שבועות שבהם נטשתי אותה. ניגשתי למקרר ושלפתי מתוכו את הדבר היחיד שהיה בו: בקבוק מים. לגמתי לגימות ארוכות. החזרתי אותו למקרר, ניגשתי לשירותים, השתנתי, לקחתי את המצלמה הטובה שלי, יצאתי, נעלתי את הדלת, ירדתי בחזרה לרחוב ועצרתי מונית. "לכיכר דיזנגוף," ביקשתי מהנהג. השעה היתה רבע לשש. הנהג הוריד אותי בפינה הצפון-מערבית של הכיכר. חציתי את הכביש וחזרתי אל הכתובת שראיתי אמש. צילמתי אותה מכמה זוויות. אור היום כבר היה מלא, צלול ובהיר ועד כמה שיכולתי לראות בצג הקטן שעל גב המצלמה, התמונות נראו מצוין. איש לא הפריע לי ולא חלף ביני לבין הכתובת שעל הקיר. הכיכר היתה שוממה למדי, ורק זוג שחלף משמאלי, בעודי עומד ומצלם את הכתובת, נעמד ובחן אותה קצרות, ומיד המשיך בדרכו. מזל שהספקתי לצלם את הכתובת, כי כמה ימים אחר-כך, כשעברתי שוב במקרה בכיכר בדרכי לביקורת בקופת-החולים, ראיתי שלוחות-הדיקט שעליהם רוססה סוידו בלבן ומפרסמים זריזים כיסו אותם במודעות להשכרת דירות, לניקוי בתים ולהזמנות להופעות חיות של אמני מיצג.

 © כל הזכויות בטקסט ובצילומים שמורות לצבי טריגר.

* הסיפור מתפרסם בגיליון 14 של כתב העת מסמרים, שכותרתו "ביקור מאחורי הגדר".

* ניסים קלדרון ב-Ynet על הגיליון (ועל "ליל הרמזורים הארוכים").

* טל ניב כתבה ב"הארץ, ספרים" על הגיליון ועל הסיפור.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: