בדצמבר 2010, או בסמוך לכך, האופי הישראלי השתנה

"בדצמבר 1910, או בסמוך לכך, השתנה טבע האדם," כתבה וירגי'ניה וולף בשנת 1924: "אני לא אומרת", כתבה וולף, "שיצאת החוצה, לגן למשל, וראית ורד שפרח או תרנגולת שהטילה ביצה. השינוי לא היה פתאומי ומוחלט. אבל שינוי היה גם היה; וכיוון שלעיתים יש להיות שרירותיים, הבה נקבע שהמועד היה בסמוך לשנת 1910" ("מר בנט וגברת בראון" ו"הדמות בסיפורת", התרגום – החופשי למדי – שלי).

מה היה השינוי הזה בטבע האדם שהתרחש "בדצמבר 1910 או בסמוך לכך"? היחסים בין בני האדם, הם שהשתנו, כותבת וולף: "היחסים בין משרתים ואדונים, בין בעלים ונשים, בין הורים וילדים… וכשמשתנים יחסי האנוש, מתרחש בו-זמנית גם שינוי בדת, בהתנהגות, בפוליטיקה ובספרות".

מה גרם לשינוי הזה? מדוע למקם אותו דווקא "בדצמבר 1910 או בסמוך לכך"? וולף לא הסבירה ולא פירשה. היסטוריונים ניסו להבין מה מיוחד היה כל כך בשנת 1910 שוולף הפכה אותה לכה גורלית, אבל האמת היא שאף אחד מהאירועים שהתרחשו באותה שנה באנגליה לא מסבירים באופן משכנע את הבחירה של וולף: לא התערוכה הקבוצתית המסעירה, "מאנה והפוסט-אימפרסיוניסטים" שנפתחה בנובמבר 1910, והציגה ציורים של סזאן, ואן-גוך, גוגן, מאטיס ופיקאסו; לא השמועות על פריחת הקוביזם בצרפת או הפופולאריות הגואה של כתביו של פרויד; לא מותו של טולסטוי או הבכורה של הבלט "ציפור האש" מאת סטרווינסקי; ואפילו לא מותו של המלך אדוארד השביעי. מה שעוד יותר מפתיע, הוא שב-1924, וולף מתעלמת ממלחמת העולם הראשונה, ובוחרת דווקא בשנת 1910 כנקודת הציון שלה.

הניסוח "בתאריך X או בסמוך לכך" (ובאנגלית "on or about") אופייני לכתבי אישום ולכתבי תביעה. הזהירות בניסוח, מטרתה שלא לגרום דחייה על-הסף של התביעה, בטענה של היעדר תשתית עובדתית. הזהירות, ה"בערך" שכל-כך חשוב דווקא בעולם המשפט השואף לָאמת, מטרתה להשיג צדק מהותי ולמנוע קריסה של תיק רק משום שהתובע נקב בטעות ביום א', למרות שהאירוע התרחש ביום ב'. בין אם מדובר בכתב אישום (פלילי) או כתב תביעה (אזרחי), בחירת המילים של וולף היא של האשמה. וולף מאשימה, אבל היא לא מפרשת את מי או את מה.

היו שטענו ש"השינוי הלא פתאומי ולא מוחלט" קשור היה לאקלים התרבותי-פוליטי באנגליה ולעליית המודרניזם באיחור מסויים אחרי שכבש בסערה את אירופה הקונטיננטלית. מאה שנים אחרי התאריך שנקבה בו וירג'יניה וולף, אפשר לקבוע, אולי באופן שרירותי לא פחות ממנה, שבדצמבר 2010, או בסמוך לכך, השתנה האופי הישראלי.

מה היה לנו בשנת 2010? קשה לדבר על עליית צורת חשיבה חדשה, שהשפיעה על הפוליטיקה, על התרבות ועל החברה, כמו ניצני המודרניזם באנגליה של תחילת המאה ה-20. אבל כן הייתה כאן הסתה חסרת תקדים נגד אזרחי ישראל הערבים (אזרחות-נאמנות), נגד מהגרי העבודה, נגד הפליטים, נגד מזרחים (פרשת בית הספר לבנות בעמנואל); אכלול גם את הרצח בבר-נוער, למרות שהתרחש באוגוסט 2009, והרשימה יכולה להתארך עוד ועוד. היה השנה הרבה "נגד", בעיקר "נגד". הוכשרו הלבבות לגירוש של מי שאינם יהודים אך ורק בשל כך, לבחירתה של ממשלה עוד יותר ימנית-גזענית מזו שכבר מכהנת, להצרת החופש האקדמי, לפיטורי שחקנים שמסרבים להופיע בשטחים הכבושים, לאפלייה הולכת ומחמירה נגד נשים (עוד ועוד הפרדות, הפקעות גט בדיעבד, עידוד סרבנות גט, טינה כלפי "מתלוננות", כלומר נשים שמעזות ברוב חוצפתן שלא לעבור בשתיקה על פשיעה מינית נגדן); דורדרו, בכוונה או ברשלנות, יחסי החוץ של המדינה עם כמעט כל מדינה אפשרית. והזרוע עוד נטויה.

כנראה שגם השריפה בכרמל, שעדיין משתוללת, תשנה אותנו באופן שעדיין קשה לאמוד. היא לא מטאפורה אלא אירוע מכונן נורא, שמעברו השני מחכים עוד יותר חשדנות, התחמקות מאחריות, גזענות, חוסר-סובלנות ומדון. אפשר כבר לומר, שבעיני רבים השריפה חשפה (שוב) את הניכור ואת חוסר האמון שרבים מרגישים כלפי המדינה, ובמידה רבה של צדק: האזרחים שפונו מבתיהם בכוח, משום שהם לא סומכים על כוחות הביטחון שיגנו על הבתים המפונים מפני ביזה; האזרחים שבאו לצלם ולהתפעל (בחור צעיר אמר אמש למצלמה ש"ממש כיף" להסתכל בלהבות) ושכחו שמדובר באירוע ממשי ולא בדימוי או באפקטים מיוחדים (ואני חוסך כאן דיון במונחים כמו "סימולקרה" וציטוטים מכותבים כמו בודריאר); תחושת הגועל אל מול ההזנחה הפושעת (וכאן זו לא התלהמות – היא באמת פושעת) של שירותי הכבאות, הטחת ההאשמות ההדדית וההתנערות מאחריות של מי שצריכים היו לוודא שניתן יהיה להשתלט על השריפה מהר יותר, ושוב, גם כאן, הזרוע נטויה.

אני לא וירג'יניה וולף, ולא יכול לקבוע שהאופי האנושי כולו משתנה, אבל נדמה לי שהאופי הישראלי משתנה. ויכול מאוד להיות שדצמבר 2010 ייזכר כחודש שבו זה קרה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • orna  On 5 בדצמבר 2010 at 6:43 pm

    האופי הישראלי משתנה. אני מסכימה. נדמה לי שהוא בהליכי שינוי; שאנו חווים שפל, שאני הייתי ממקמת את תחילתו (ברמה שבה ההוויה והחוויה הקולקטיביות התלכדו) דווקא בסתיו 2000. אן בסמוך לכך. יחד עם זאת, כמי שאינה מאמינה ב"קץ ההיסטוריה", בהחלט לא מן הנמנע שהדם, והאש (והגז) ותמרות העשן ינביעו כיוון אחר לתהליכים הללו. רגע של חסד.

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 16 בדצמבר 2010 at 4:41 am

    מאמר מרתק. ישראל משתנה אבל להערכתי השינוי אינו
    מחזיק זמן רב. הגנטיקה הישראלית מתעתעת והיא פורצת
    בדהרה רק לאחר אסונות לאומיים קשים: רצח רבין, אסון הכרמל.

    מומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/2312-1612.html

    אסתי כ.

    • zht202  On 19 בדצמבר 2010 at 7:59 pm

      תודה רבה, אסתי כ., גם על התגובה וגם על המלצה!

      צבי

  • הנהלת חשבונות באינטרנט  On 19 בדצמבר 2010 at 6:54 pm

    רני מסכים איתך ב-100%
    אחלה בלוג.

  • zht202  On 19 בדצמבר 2010 at 8:00 pm

    תודה רבה רני!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: