גאווה זו גם אחריות (רשימה שפורסמה בשבוע שעבר לקראת מצעד הגאווה)

המחלוקת סביב אופיין של חגיגות חודש הגאווהאינה חדשה: יש הסבורים שהחגיגות, המתקיימות בחודש יוני בהשראת המקור האמריקני, איבדו משהו מהמימד הפוליטי המתריס שהיה להן בסוף שנות התשעים. מי זוכר היום את פינוי גן העצמאות, שבו התקיים אחד מאירועי הגאווה הראשונים ב-1998 על-ידי שוטרים אגרסיביים עוטי כפפות גומי (מחשש – מגוחך למדי – להידבק במחלות אם יגעו בהומו)? מרבית אירועי הגאווה איבדו  בשנים האחרונות, לדעת רבים, את עוקץ המאבק נגד ההומופוביה, והפכו לאירועים מסחריים שמתקיימים בזכות חסויות מסחריות. מן המפורסמות שאין כמו דבר המפרסם כדי להשתיק את קולות המחאה, שהרי אין דבר שיותר מדכדך ומדכא את יצר הקניות מחדשות רעות.
חשוב להבהיר שאין שום דבר רע במסיבות. להיפך. וחשוב גם לזכור, שתהליך המסחור והפיכת האירועים הללו לאירועים בידוריים בעיקרם לא מייחד את חגיגות הגאווה. כל קבוצת שוליים שזזה אל המרכז נהנית וגם סובלת מחיבוק הדוב של הממסד. זהו חיבוק דוב כי הוא גם מקבל אבל גם קצת חונק. ומאליה עולה השאלה, האם הקבלה אל המיינסטרים שווה את מחיר אובדן הקול המיוחד, האחר, של קבוצת המיעוט, והאם חבריה לא שוכחים, שכמיעוט נרדף לשעבר רובצת עליהם האחריות לפעול למען זכויות האדם של מיעוטים נרדפים אחרים.
הקהילה הלהטבי"ת עברה דרך ארוכה בעשורים האחרונים, ממאבק על הכרה בעצם זכותם של חבריה וחברותיה להתקיים, למאבקים בורגניים יותר כמו המאבק על נגישות לטכנולוגיות של פריון ולהכרה בנישואים. אבל בדרך לקבלה אל חיק הממסד – ובישראל זה תמיד קורה דרך הקמת משפחה והולדת ילדים (כרטיס הכניסה האולטימטיבי לישראליות היהודית), נזנחו סוגיות חשובות לא פחות כמו מאבק בהומופוביה שדוחפת נערים לרחוב ולזנות ומניעה אחרים לתקוף או לרצוח הומואים ולסביות, מאבק בטרנספוביה, מצוקת ההומואים הפלסטינים ועוד סוגיות של חיים ומוות.
ההתבגרות וההתנרמלות של הקהילה הלהטבי"ת בארץ – תהליכים טבעיים וגם במידה לא מבוטלת מבורכים – חייבות להיות פחות סקטוריאליות ופחות ממוקדות בעצמן.  קבוצות מיעוט שסבלו (ועדיין סובלות) מדיכוי היסטורי יש אחריות  גם על הזולת. הכרה בזכות להורות של הומואים לא יכולה לבוא על חשבון ניצול של נשים במדינות שבהן הפונדקאות דומה לסחר בעבדים, ממש כשם שנשים סטרייטיות שסובלות מבעיות פוריות ופונות לפונדקאית בהודו צריכות להיות רגישות לכך שהן נוטלות חלק בניצול פטריארכאלי של אישה אחרת.
הומואים, לסביות, טרנסקסואלים, נשים, פלסטינים, יהודים, כולם שייכים לקבוצות שסבלו או סובלות מדיכוי, מאפליה ומרדיפה בשל השתייכותם המינית, האתנית או הגזעית. לכן הגאווה שלנו חייבת להיות גם האחריות שלנו לזולת שאולי עדיין לא השיג מידה זהה של חירות והכרה באנושיותו, בין אם הוא שייך לקהילה הלהט"בית, בין אם מדובר באישה שמותקפת משום שהיא מסרבת לשבת בירכתי האוטובוס או שלבושה אינו צנוע דיו לטעמם של משמרות הצניעות, ובין אם מדובר בפלסטינים שסובלים מהתעמרות שרירותית וקשה.
אז נכון שכדי להרים מצעד גאווה – פוליטי או ממוסחר – צריך כסף, והרבה. אבל תובענותו של המפרסם לא יכולה להוות תירוץ לשכחת העבר ולהתנערות מאחריות כלפי מי שעדיין לא יכולים לצעוד בראש מורם ברחובות העיר ולחגוג את חירותם. יש סיבה למסיבה, אבל, אם נזכור את מי שעדיין זקוקים לעזרה, יכולות להיות לנו עוד סיבות רבות מאוד למסיבה. ואז המסיבה תהיה גם יותר גדולה וגם יותר שמחה.
* הרשימה פורסמה ביום שישי שעבר ב-Ynet.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: