שביתה היא זכות בסיסית של עובדים. במסגרת יחסי הכוח הלא שוויוניים בינם ובין המעביד, השביתה מעניקה להם יתרון מסויים על פני המעביד, שכן הם יכולים לפגוע בו כלכלית כדי לדרבן אותו לשפר את מצבם. אלמלא כלי השביתה, מצבם של עובדים רבים בארץ ובעולם היה בכי רע, שכן הם היו חסרי כוח מיקוח לחלוטין ונתונים לשרירות לבם של המעבידים. זהו, אגב, מצבם של העובדים הלא מאוגדים, שאינם יכולים לשבות.
אבל זכות השביתה היא זכות שיש בצידה אחריות: קודם כל כלפי העובדים עצמם, משום שכשמנהיגיהם נוקטים בדרכים לא לגיטימיות, הם פוגעים בראש ובראשונה במי שהם אמורים לייצג. ושנית, כלפי ציבור הלקוחות, ובמקרה הזה כלפי הנוסעים ברכבת, שלא חטאו ולא פשעו, בוודאי לא כלפי עובדי הרכבת. הדיווחים בעיתונות על כליאת נוסעים בקרונות, ועל נטישת רכבת באמצע מסילה ביום חמישי האחרון מצביעים על נקיטה באמצעים לא לגיטימיים שכאלה, שיכולים לכאורה להוות עבירה פלילית של כליאת שווא ועוולה נזיקית של רשלנות.
גם ההתעלמות מצו בית הדין לעבודה שהורה לעובדים לחזור לעבודה, התעלמות שהיא מעשה עברייני, פוגעת במאבקם של עובדי הרכבת, שכן היא מיתוספת לרושם פורע החוק ומשולח הרסן שנוצר ממעשיהם וממחדליהם ביום חמישי. זה לא מקרי שנוסעים מתוסכלים מייחלים להפרטה של הרכבת, כזו שבמסגרתה כל עובד שאפילו יעז לחשוב על שביתה יפוטר מייד.
ההפרטה וחולייה עולים לדיון ציבורי בחודשים האחרונים. הפרטת רכבות בעולם נכשלה במרבית המקרים. ההפרטות הכושלות בישראל הן בין האחראיות לעליית הטייקונים, להחלפת הריכוזיות הממשלתית בריכוזיות הטייקונים, ולעלייה השערורייתית ביוקר המחיה בישראל בשנים האחרונות. ההפרטות הללו הן גם בין הגורמים המרכזיים לאובדן הביטחון התעסוקתי של עובדים כה רבים בישראל. על כך, נדמה, כבר אין עוררין היום. הוויכוח הוא לא על הטענות המהותיות של עובדי הרכבת, אלא על האמצעים שבהם הם נוקטים. והאמצעים האלה, בעולם שבו גיוס דעת הקהל חשוב לא פחות, ולפעמים אפילו יותר, מהטיעונים המהותיים, צריכים להיבחן מחדש.
בשנים האחרונות עם ריסוק ועדי עובדים רבים ועם המעבר להעסקה ב"חוזים אישיים" ודרך קבלני כוח אדם, הצליחו המעבידים הגדולים לעורר אנטגוניזם ניכר בציבור הישראלי כלפי זכות השביתה. קמפיינים שליליים כנגד ועדי עובדים וכנגד שובתים שמו את הדגש על חוסר הנוחות המיידי שהשביתה גורמת לצרכן או ללקוח, והשכיחו את העובדה שכולנו עובדים, ושזכות השביתה היא זכותנו המלאה.
סולידריות עם עובדים מקופחים מחייבת להבליג על חוסר נוחות, ואכן, רבים מאוד תמכו בשביתת הרופאים. החדשות מלאו בחולים שהתראיינו ממיטות חוליים בבתי החולים ותמכו בכל פה בשביתת הרופאים, למרות שהטיפול בהם נפגע באופן משמעותי. אבל אופן השביתה שנוקטים בו עובדי הרכבת משיג בדיוק את המטרה ההפוכה: הוא גורם לניכור בציבור ולמרמור רב.
"מדוע כל פעולה אנושית מכילה את תבוסתה," שואלת גיבורת הנובלה "גלו את פניה" של רונית מטלון (2006). כזאת היא השביתה ברכבת. והיא מכילה לא רק את תבוסתה שלה. אני חושש שאי-שם, מעביד ציני ויועצי התקשורת שלו, מתכוננים להשתמש במרירות הציבורית שהשביתה הזו מעוררת, כדי להגביר את האנטגוניזם בציבור כלפי זכות השביתה בכלל, ולכרסם עוד בלגיטימיות של זכות השביתה בדעת הקהל. ייתכן מאוד שעל הנזקים שגורם ניהול השביתה ברכבת כעת הזה ישלמו כל העובדים כולם, כלומר כולנו, עוד שנים רבות מאוד.
הרשימה מתפרסמת הבוקר באתר ynet.
אוטוביוגרפיות 
תגובות
לא הבנתי, אתה בעד זכות השביתה באופן עקרוני כאידיאה מופשטת, אבל נגד מימושה בפועל? או שאולי אתה בעד זכות השביתה של מקצועות נחשבים ומרוויחים כמו רופאים, אבל נגד זכות השביתה של מקצועות פחות נחשבים כמו עובדי הרכבת?
אבי, הסרקזם ממש מיותר, ונראה לי שלגמרי הבנת. אני בעד זכות השביתה, נגד הפרות חוק, ונגד שביתות שגורמות נזק ללגיטימציה של מוסד השביתה. ניהול השביתה של הרכבת – להבדיל ממטרותיה – חותר תחת הלגיטימציה של השביתה, ויפגע מאוד, להערכתי, בלגיטימציה של השביתות הבאות: של עובדי הרכבת עצמם, ושל כל העובדים במשק. וחבל.
לאבי, לא לי לדבר בשם צבי טריגר, אבל תמיכה בזכות השביתה אין פירושה תמיכה בכל דרך שבה בוחרים העובדים לשבש את העבודה.
עבור רופאים, ביטול ניתוחים לא דחופים, בהתראה מראש, הוא צעד קביל, על אף שהוא יכול לגרום סבל לחולים, ואילו נטישת מנותח בחדר הניתוח, כשחזהו פתוח, אינה צעד קביל. עבור עובדי הרכבת, ביטול רכבות בהודעה מראש הוא צעד קביל, ואילו כליאתם בתוך הקרונות של נוסעים שכבר עלו לרכבת, ללא התראה ובמשך שעות – אינה צעד קביל.
מה קורה שבית המשפט לא מאפשר לך לשבות? זה מה שקרה, ביהמ"ש טוען ששביתה של עובדי הרכבת היא "פוליטית", כי הם לא נאבקים על התנאים שלהם, אלא על אלו של העובדים לעתיד. מה עושים אז? איך אשפר לקיים את זכות השביתה אם ביהמ"ש לא מאפשר זאת?
אבי, כשבית המשפט פוסק הדרך היחידה – מבחינה משפטית – לקרוא על כך תיגר היא להגיש ערעור. לא להפר את צו בית המשפט. זו משמעותו של שלטון החוק במדינה דמוקרטית.
ויש עוד דרכים להיאבק על שיפור התנאים, הרבה יותר אפקטיביות, אגב, מהדרכים המשפטיות, כמו מאבק ציבורי (הקיץ האחרון הוכיח שגיוס דעת קהל היא אפקטיבית הרבה יותר מעשרות עתירות לבג"ץ).
אי אפשר להגיש ערעור, בגלל שעפ"י החוק מותר בישראל לשבות רק על התנאים שלך בלבד. כך ששביתה נגד הפרטה או נגד פגיעה בתנאים של עובדים שהם עדיין לא שייכים לאיגוד, או שלעולם לא יהיו שייכים אליו בגלל שהם עובדים של חברה פרטית היא אסורה עפ"י החוק.
כבר היו בעבר מה שנחשב ל"שביתות פרועות" או לא חוקיות בדיוק על הנושאים האלו והם הצליחו. הדבר הפרוע או העובר על החוק המוסרי פה הוא החוק ובתי המשפט שלא מאפשרים להיאבק למען אחרים או נגד נושאים כמו הפרטה.
מאבק ציבורי יהיה מוגבל פה, בגלל שהעובדים לא שייכים למקצועות "הנכונים" ולכן לא תהיה בקרב הציבור ובעיקר בקרב התקשורת ואהדה גדולה במאבקם. בתקשורת התמיכה היא או אם אתה עני מרוד או אם אתה שייך למקצועות האליטה כמו רופאים מתמחים.
הלוואי והמחאה תצליח. אני חלק ממנה עד עכשיו, אבל בינתיים הממשלה מפריטה בלי הפסקה ולא שמה על המחאה. חלק מהמלצות טרכטנברג הם הפרטות ותמיכה בייבוא שיפגע בעובדים המקומיים. בנושא הדיור הממשלה בכלל לא מנסה להסוות כאילו שהיא פועלת באיזשהיא צורה.