לאחר שחרור גלעד שליט: חמש מחשבות על פסק הדין של בג"ץ ועל היום הזה

1. בפסק דין קצרצר בסטנדרטים של בית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים – תשעה עמודים בסך הכול – דחה בג"ץ את העתירות נגד ההסכם בין ישראל והחמאס בעניין שחרור גלעד שליט ו-1,027 אסירים פלסטיניים. פסק הדין קצרצר לא בגלל פרק הזמן הקצר שעמד לרשות בג"ץ; בנסיבות דומות בעבר, שבהן בג"ץ צריך היה להכריע באופן מיידי, הוא לא היסס לפרסם רק את הכרעתו – קבלת העתירה או דחייתה – באופן מיידי, ואת הנימוקים במועד מאוחר יותר, בפסקי דין שמחזיקים עשרות עמודים. קוצרו של פסק הדין מאמש מבטא את התפיסה שבבסיסו: שאלת הלגיטימיות של ההסכם בין ישראל והחמאס היא שאלה פוליטית-ציבורית, ולא שאלה משפטית.

2. אין שום חידוש בפסק הדין הזה בעניין שאלות של שפיטות וחוסר עמידה; בג"ץ, בניגוד לתדמיתו האקטיביסטית, מתערב לעיתים רחוקות מאוד בשאלות של מדיניות, של ביטחון או בשאלות שלצורך הכרעה בהן המומחיות הנדרשת היא לא משפטית. גם פסילת חוקים של הכנסת היא לא לחם חוקו של בג"ץ, ושוב, בניגוד לתדמיתו. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בשני העשורים מאז חקיקת חוקי היסוד שהוכרזו על-ידי אהרון ברק כבסיס ל"מהפיכה החוקתית", ביטל בג"ץ בסך-הכול שישה דברי חקיקה, הרבה פחות ממה שמתנגדיו מנסים לגרום לציבור לחשוב.

 3. הפעם בג"ץ סירב להתערב בהחלטה של ממשלת ימין קיצוני: ממשלת ליכוד-ישראל ביתנו-ש"ס-קדימה, שמקדמת, באופן פעיל (ולפעמים בשתיקה) סדר יום אנטי-דמוקרטי מובהק. האם זה יגרום לחברים בקואליציה דוגמת דוד רותם, יריב לוין, אנסטסיה מיכאלי וחבר מרעיהם להתייחס לבג"ץ באופן הוגן והגון בהתבטאויותיהם, במיוחד לאור סירובו הגורף להעמיד לביקורת שיפוטית את החלטת הממשלה בעניין חילופי גלעד שליט באסירים הפלסטיניים? אני בספק. לדידם, המציאות והעובדות הם שוליים, ומוכפפים לאג'נדה של שנאה עיוורת לשלטון החוק.

 4. האם הייתי תומך בגישת אי-ההתערבות של בג"ץ לו הממשלה הייתה מצביעה נגד ההסכם והעותרת הייתה משפחת שליט, המבקשת מבג"ץ שיורה לממשלה לאשרו? בהחלט כן. אבל, אני חייב להודות: אם תקום ממשלה וייבחר נשיא שיחליטו, למשל, לחון את יגאל עמיר (ולמרבה הצער זה כבר לא תסריט מופרך במיוחד), אצפה מבג"ץ להתערב ולבטל את ההחלטה. לכאורה, מדובר בחוסר עקביות מצידי על-רקע עמדות פוליטיות. למעשה, מדובר בשני מקרים שונים: שחרור האסירים הפלסטינים נעשה כדי להציל חיי אדם, את חייו של גלעד שליט. זו החלטה פוליטית למען השגת מטרה שאינה פוליטית. החלטה לחון את יגאל עמיר, אם תינתן, תהיה החלטה שיש בה שכתוב של ההיסטוריה. הוא לא ישוחרר כדי להציל חיי אדם, אלא כדי לחזק את האידאולוגיה הימנית קיצונית שלפיה יצחק רבין הפך את עצמו לבן מוות כאשר נכון היה להגיע להסדר עם הפלסטינים. וזה הבדל חשוב.

5. "מתווה", לפי מילון אבן-שושן, הוא "מרשם, סקיצה, תכנית רשומה בקווים כוללים". ההסכם בין ישראל ובין החמאס, שתוכנו הוצג אינספור פעמים תוך שימוש במילה "מתווה" (כנראה ששוב צה"ל או יועצי התקשורת במשרד ראש הממשלה השתמשו במילה הזו, וכל הכתבים והפרשנים מיהרו לאמץ אותה, כי כאן התקשורת, למרות קיתונות השנאה שהיא זוכה להם, כמעט תמיד דוברת את שפת הממשל), היה מפורט לפרטי פרטים, וממש לא היה "מתווה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נעמה  On 18 באוקטובר 2011 at 6:36 pm

    לעניין (4), אני לא מסכימה עם הנימוקים שלך. כלומר, אני יכולה להסכים איתם אידיאולוגית אבל לא משפטית. מצד שני, לבג"צ יהיה בסיס משפטי די מוצק, כי חנינה כזאת תהיה בניגוד לחוק.. אבל חוק בעייתי מאין כמותו, בעיני, בהיותו חוק פרסונלי.

    • Zvi Triger  On 18 באוקטובר 2011 at 6:51 pm

      אני מסכים שהנימוקים שלי דחוקים, ויכול להיות שהנתיב הנכון מבחינה משפטית להצדיק התערבות של בג"ץ בהחלטה עתידית לחון אותו הוא זה שאת מציעה. בכל מקרה, אנחנו מדברים על זה רק משום שב-16 השנים שחלפו מאז רצח רבין הימין הקיצוני השכיל לנצל את ערכי התקופה שבה אנו חיים, של התפרקות של ישראלים מסויימים – בעידוד עקיף של המדינה ושל נבחרי ציבור מתונים לכאורה! – מערכי שלטון החוק, ובהדרגה להפוך את תפיסתו (בעלת ניחוח ניהיליסטי מובהק), ליותר ויותר מיינסטרימית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: