"להתבונן בסבלם של אחרים", בלי הבחנה: גלעד שליט, קדאפי והחדשות כבידור

1. חגיגת התמונות של הלינץ' בקדאפי מבחילה, ברברית ומזעזעת, כמו מה שמתועד בתמונות הללו. זה לא סותר את הסלידה מהאיש ומ"פועלו". אולי אני רך לבב מדי, אבל תמיד במצבים כאלה (הוצאתו להורג של סדאם חוסיין, חיסול בן לאדן, הוצאת הזוג צ'אושסקו להורג וכן הלאה), לנוכח השימחה שבהתבוססות בדמו של עריץ, אכזר ככל שיהיה, אני לא יכול שלא לחשוב על המעשה כעל שלוחה של דרכי הפעולה של אותו עריץ עצמו, ועל המבַצעים כעל מי ששמים את עצמם באותה רמה מוסרית כמו את זה שהם מחסלים.

2. אמנם, באקלים של תיאוריות קונספירציה, אם אין תמונה או סרטון של ההוצאה להורג או של הגופה, אין "הוכחה" לכך שהמעשה אכן בוצע. ייתכן שיש חשיבות לכך, כדי למנוע תיאוריות בנוסח "אלביס פרסלי חי". אבל מכיוון שהתמונה והווידאו גם הם כבר מזמן לא ממש אמינים, במה בדיוק הם מוסיפים לאמינות הדיווח? יש היום הרי אתרי אינטרנט שלמים שמוקדשים לתמונות מטופלות, במודע ובמוצהר; תמונות כאלה משמשות כלי סאטירי (וסדרת התמונות שבהן הושתלה דמותו של בנימין נתניהו בשלל סצינות איקוניות, אמיתיות או בדויות, היא אחת הדוגמות האחרונות לכך). אז מה מוסיפות התמונות המתעדות את שחיטתו של אדם?

3. טשטוש הגבול בין חדשות לבין בידור (צפייה בזוועה ובאימה גם הם סוג של בידור, ואפילו פופולרי למדי) בא לידי ביטוי לא רק בתמונות מהלינץ' בקדאפי, אלא גם במרדף אחרי תמונות של גלעד שליט. זהו הצד השני של מטבע המציצנות במותו של רודן לשעבר. הרגילו אותנו כל כך טוב לכך שאין צורך לנסות ולדמיין, כי הטלוויזיה תספק לנו תמונות או סרטונים "אותנטיים", עד שאנחנו שוכחים כמה דברים: ראשית, שכולנו יכולים לנחש, ברמה די גבוהה של דיוק, מה ירצה חייל שבוי לעשות כשהוא חוזר הביתה (לאכול את האוכל של אמא, לישון, להתעדכן, אולי גם לעדכן, ובכל מקרה, לנסות ולבנות שגרה חדשה ובריאה ככל הניתן).

שנית, שכשרודפים אחריו עם מצלמות לכל מקום ומתעדים כל נשימה שלו, ההתנהגות שלו ומה שהוא עושה הם כבר לא "אותנטיים": כי הוא נאלץ להסתתר, לצאת בהיחבא, לפלס דרך בינות עשרות הצלמים במקום לצעוד בעצלתיים ובנחת ולהתענג על המראות שסביבו.

שלישית, כאשר התיעוד החדשותי הופך לבידורי, הוא תחת סכנה הרבה יותר גדולה של הפיכת עצמו – התיעוד והמתעדים – לחלק מהתמונה ולהתערבות בה: וכך, אפשר לראות צילום של צלמים שמצלמים את גלעד שליט בכובע מצחיה ובמשקפי שמש, מנסה לצאת לטיול הליכה רגוע. וכמעט אפשר לשכוח את העיקר: שיש פה בן אדם, שהמתעדים וצרכני התיעוד עלולים להזיק, ושהעיקר הוא לא התקשורת (עד כמה שזה נשמע מפתיע ומקומם לאנשים מסויימים).

4. חשוב לזכור שה"סולידריות" שכל כך מרבים לדבר עליה בימים האחרונים מוגבלת למעגל אחד מאוד מסויים: בתוך החברה הישראלית-יהודית, שרואה עדיין בשירות הצבאי ערך מקודש. נתח זה מתוך הישראלים הולך וקטן, אבל, למרבה הצער, סולידריות סביב הצבא וסביב המדים היא כנראה הערך שיכול לכנס סביבו הכי הרבה אנשים, וזה אומר הרבה על החברה הישראלית-יהודית המיליטאריסטית.

5. יש בסיס מוצק לחשד, שאותם אנשים שבסקר יענו בלי להסס ש"לא משאירים חיילים פצועים בשטח" ויתמכו בהחזרת חייל שבוי גם במחיר שחרור טרוריסטים רבים, ינהגו בפראות בכביש (ויעקפו בלי לאותת, כמובן), ירכבו על אופניהם כשהם מאזינים למוסיקה ומסמסים תוך כדי, ידהרו באופנועיהם על המדרכות או בניגוד לכיוון התנועה, יעקפו בתורים בלי להניד עפעף, יעלימו מס, יצביעו בבחירות הבאות לבנימין נתניהו או לאביגדור ליברמן, יעבדו כאנשי שיווק בחברת סלולרי או אינטרנט או כבלים ושוב, בלי להניד עפעף, ישקרו ללקוחות על תנאי העיסקה (להשתחרר מהתחייבות סרק שהושגה ברמייה עם חברת סלולר היא פעולה קשה יותר מלהגיע להסכמה עם החמאס), יעתיקו במבחן באוניברסיטה או יקנו עבודה או דיפלומה, בקיצור, יתנהגו כמו הקלישאה של הישראליות.

6. סולידריות אמיתית היא מלאכה אפורה, יומיומית, לא חגיגית ובלתי-פוטוגנית בעליל (רוב הזמן). זוהי עמדה נפשית שבאה לידי ביטוי ביכולת לזכור שיש זולת, ושלפעמים צריך להשעות מעט את הצורך האישי, המיידי והדוחק, ולפנות מקום לזולת.

7. האנלוגיה הבאה לא מושלמת, ובכל זאת היא רלבנטית כתמרור אזהרה לכל המתנפלים על משפחת שליט בימים האלה, גם (ואולי בעיקר) לאלה שכוונותיהם טובות: "בדיחה נושנה, אחת מאלו שלא נתאמתו בשום מקום והן בכל זאת בגדר אמת בכל מקום, מספרת על היחס הנזכר בצורה כזאת בערך: אזרחי עיר אחת (אומרים שהכוונה לעיר סיינה) היה להם פעם בשירותם מצביא-גייסות, ששחרר אותם משעבוד אויב. יום על יום התייעצו ביניהם, כמה לשלם לו את גמולו, ולבסוף החליטו כי לא יימצא להם גמול לפי ערכו, ואפילו ימַנו אותו למושל עירם. עד שקם אחד מבניהם ואמר: הבה נמיתהו ונשימהו אחרי מותו לקדוש עירנו. והללו עשו לו בקירוב כפי שעשה הסינאט הרומאי לרומולוס." (יעקב בורקהארט, "תרבות הריניסאנס באיטליה", תרגום: יעקב שטיינברג, מוסד ביאליק תש"ט).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דינה א'  On 21 באוקטובר 2011 at 4:09 pm

    דברים נכונים וחשובים, תודה רבה צבי.

  • avivamishmari  On 21 באוקטובר 2011 at 6:53 pm

    תודה בעיקר על הסעיפים 1 ו-2. המראות באמת מחליאים. בי הם עוררו בעיקר הרהורים עצובים על סופו והשפלתו של אדם לכדי זומבי מהלך, חסר צלם עצמו.

  • maorc45  On 4 בנובמבר 2011 at 7:16 pm

    מאוד נכון תודה רבה לך!! פתחתי אתר חדש בנושא סטנד אפ תעיינו ותגיבו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: