עומדים בתור (מחשבות על ה"מצב" בלי לומר אף מילה עליו)

בעל מתקשר לאשתו ומודיע לה בהתלהבות שהוא הצטרף לתור.

"לאיזה תור?", היא שואלת.

"לא שמעת? לתור שמי שמגיע לראשו מקבל מיליון ליש"ט!"

"מה?!"

"בואי מהר, התור כבר באורך של חמישה מייל! התסכלי מהחלון ותראי!"

היא מציצה מהחלון, ורואה תור ארוך משתרך לאורך הרחוב ומתפתל מעבר לפינה שבקצהו. באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו כולם מדברים רק על דבר אחד: על "התור". יש שמועות על כך שיש כבר כמה תורים, שמי שמגיעים אל ראשם מקבלים מיליון ליש"ט, ואפילו, שאם מוצאים את התור הנכון, אפשר לזכות בחמישה, בעשרה ואולי אפילו במאה מיליון ליש"ט. יש אפילו כתבת תחקיר נוקבת על רופא אחד, שאיש אינו יודע את זהותו, ששיחד בכירים במשטרת התור כדי להתברג בין אלף הראשונים – "אלף הראשונים" הוא כבר מושג שכולם מדברים עליו כאילו היה קיים מימים ימימה – משאת נפש, כמעט המטרה הסופית.

"את באה?", הוא מפציר בה, "מדברים מסביבי ומספרים שהתור כבר באורך של חמישים מייל!".

בספקנות גדולה היא יורדת, מתקשרת אליו שוב מהטלפון הנייד שלה, והוא מכוון אותה למיקום המדוייק שלו. זה לא קל, כי הוא כל הזמן מתקדם. התור הזה נראה יעיל מאוד, והוא מרגיש שבקצב הזה, הוא יקבל את מיליון הליש"ט שלו ממש בקרוב. היא מאתרת אותו ומצטרפת לתור. איש אינו מוחה – זה הרי בעלה, והבריטים מנומסים מאוד. הם ידועים כעומדים מאוד מסודרים בתור. מישהו מתבדח שגם אם בריטי אחד ימצא את עצמו לבדו בחדר ריק לגמרי, הוא יעמוד בתור.

זה נושא תסכית ששודר לפני כמה שבועות ב-BBC, בשם "התור הטוב ביותר" (הוא לא זמין כעת להאזנה, אבל מדי פעם, כשתסכיתים משודרים שוב בשידור חוזר, ניתן להאזין להם למשך כשבוע דרך אתר האינטרנט של ה-BBC).

ספקנותה של האישה, ג'ין, נסדקת, כשהיא מצטרפת לבעלה מארק, ורואה שהכול מאוד מסודר ומאורגן: יש משטרת תור; כל מי שעומד בתור מקבל תעודת זיהוי אישית, כדי למנוע הסתננות או עקיפות; בכל כמה מאות מטרים יש שירותים ציבוריים ומקלחות ציבוריות; מחלקים לעומדים בתור בקבוקים ממותגים של "מי תור", אריזות של "המבורגר תור" ואפילו שקי שינה ממותגים. אבל אף על פי שאיש לא שומע על אנשים שבאמת הגיעו לראש התור וזכו במיליון ליש"ט, כולם ממשיכים לעמוד בתור, ולא רק שאיש אינו פורש מהתור, הוא כל הזמן מתארך ומתארך.

שני ילדיהם של ג'ין ומארק, נער ונערה מתבגרים, מצטרפים אליהם. ההמתנה בתור מתמשכת ימים, שבועות וחודשים. המעביד של ג'ין מפטר אותה מהעבודה, ובתי הספר של הילדים משעים אותם לצמיתות מהלימודים בשל ההיעדרות הממושכת. "זה קורבן ראוי," מתעקש מארק כשג'ין מוחה על הפרישה מהחיים בשביל רווח לא ברור. "בכסף שנקבל כשנגיע לראש התור נוכל לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים משובחים", הוא מרגיע. אבל ג'ין לא משתכנעת; אמה מאושפזת בבית חולים, והיא לא יכולה לבקר אותה כי אסור לה לפרוש מהתור, שכן היא תיאלץ לחזור ולהצטרף אליו מחדש וכל ההמתנה תרד לטמיון. היא גם עוברת להתכתבות עם האם במסרונים, כי סוללת הסלולרי עומדת להתרוקן, והיא שכחה את המטען בבית.

העולם של ג'ין, בעלה וילדיה ממשיך להתפורר בהדרגה. התור מתקדם, והם איתו, ופתאום הם מגיעים לרחוב מוכר. האם זה הרחוב שבו הם גרים, או רק רחוב שדומה לו? האם מוליכים אותם במעגלים? הייתכן שבסוף כל המאמץ הזה לא מחכים להם מיליון ליש"ט? ג'ין והילדים בטוחים שכן, וג'ין כבר נכונה לפרוש מהתור. הם מזהים את הבית שלהם. אבל מארק טוען בתוקף שמדובר ברחוב דומה, ושהעייפות וההמתנה בת השבועות בתור משבשת את ראיית המציאות שלהם, ושהם נמצאים ברחוב שונה לגמרי.

מתחילות קטטות מקומיות בתור כשנדמה לבריטים המנומסים, אמני העמידה הסבלנית בתור, שמישהו מנסה לחתוך אותם ולהשתחל אל התור לפניהם; מארק וג'ין מזועזעים כשהם מתקדמים ומגלים שהתור עובר בתוך חצר בית פרטי; השמועות על אנשים ששיחדו בכירים בממשל כדי להתברג בין "אלף הראשונים" ממשיכות להגיע בעיקשות; הם חוטפים עגבניות רקובות שמושלכות לעברם על ידי קומץ מוחים נגד העומדים בתור וסופגים קללות ועלבונות; במוחים נגד המצטרפים לתור הם מזהים חברים קרובים; ולבסוף הם מוצאים את עצמם צועדים במרכז הסלון של משפחה שלא הצטרפה לתור, אבל למרות זאת התור עובר בברוטליות במרכז ביתם. מארק וג'ין, מזועזעים, מבקשים מהילדים לא להסתכל ולא לנעוץ עיניים בבני המשפחה ההמומים, אלא לבהות בקיר לכל אורך הצעידה דרך הבית שנפלש על ידי התור. הם לא מוותרים על מקומם בתור למרות המחיר שהוא גובה מהם ומזולתם. כשצריך – הם מסיטים את המבט הצידה. בסוף הרי מחכה המון כסף.

אם כבר הצטרפנו לתור, ועמדנו בו – מניין הימים כעת עומד על יותר מארבע מאות – זה יהיה חבל מאוד לפרוש ממנו, לא?

לא אספר איך זה נגמר, כי אולי בכל זאת תהיה הזדמנות להקשיב לתסכית בן הארבעים וחמש דקות בשידור חוזר, אבל בינתיים אני ממליץ בחום להירשם בחינם כמנויים על "דרמת השבוע" של ה-BBC, ולהוריד אותה כקובץ MP3. בכל יום שישי בצהריים עולה דרמה חדשה, והיא זמינה להורדה במשך שבעה ימים, עד יום שישי שלאחריו, כשהיא מוחלפת בתסכית חדש.

תסכיתי רדיו – אמנות נשכחת וכמעט לא מוכרת עוד בארץ – הם הזדמנות נפלאה לנסות להחיות את היכולת שאני מאמין טמונה בכל אחד ואחת מאיתנו להקשיב.

שבוע טוב, שקט ובטוח, ובתקווה שהתור יפורק בהקדם, ושכל מי שהצטרפו אליו או צורפו אליו בעל כורחם ימצאו את הכוחות לפרוש לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילם וגם בשביל כל העומדים מנגד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dshalit  On 17 בנובמבר 2012 at 5:45 pm

    איך אהבתי את התסכיתים של קול ישראל בילדותי. המסך עולה. נשמע טוב הדרמה של הבי.בי.סי. אצטרף. המממ, לא מדובר בתור חדש?

  • Zvi Triger  On 17 בנובמבר 2012 at 6:08 pm

    תודה! גם אני הייתי מכור ל"מסך עולה", ולאחר מכן ל"רדיו דרמה" ששודר בכל שבת ב-12:00 בקול המוסיקה. התסכיתים בסדרת "רדיו דרמה" שודרו עד לתחילת שנות ה-90, ורבים מהם נכתבו במיוחד לרדיו. סגירת מחלקת הדרמה של קול ישראל בעצם הרגה ז'אנר נפלא, שבהיעדר במות אחרות פשוט נדון להיכחד בעברית. כיום משדרים תסכיתים ישנים בכל שבת ב-14:00 ברשת א' במסגרת התוכנית "הצגה שנייה" (http://www.iba.org.il/media/?recorded=117&starting=835020&programCd=7063347). אני נהנה מחלקם, אבל אני מוצא שהערך של רובם הוא נוסטלגי, ודווקא תסכיתים ששמעתי בשנות השמונים או תחילת שנות התשעים, שיכלו (לפחות כך אני מדמיין) להיות יותר רלבנטיים, כמעט שלא משודרים בסידרה.

  • stavi dvash  On 19 בנובמבר 2012 at 7:38 pm

    איך אני נהנית ממך.. אין עליך וזהו..
    תמיד אתה תר אחר החומרים האנושיים המדוייקים והמרתקים שיש בהם ניואנסים סמויים המלמדים על הטבע האנושי שבדרך-כלל מכמיר לב..
    המון תודה.. זה נורא כיף..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: