"ברלין במלחמה" או: לב האפלה

רוג'ר מורהאוז, ברלין במלחמה: חיים ומוות בבירתו של היטלר, 1945-1939 (מאנגלית: עמנואל לוטם, דביר, 2012).

לכל מי שקורא בשקיקה (כמוני) ספרים על מלחמת העולם השנייה, ספרו המרתק של רוג'ר מורהאוז, "ברלין במלחמה", לא מחדש לכאורה. גם הספרות ההיסטורית וגם הסיפורת כבר סיפרו את סיפורם של תושבי ברלין ואת סיפורה של העיר ברלין במהלך המלחמה. הנס פאלאדה, למשל, ברומנים שלו "לבד בברלין" (ידיעות ספרים") ו"איש קטן, לאן?" (זמורה ביתן, ולאחרונה, בתרגום חדש בהוצאת "ידיעות" תחת הכותרת, "איש קטן, מה עכשיו?") ובזכרונות "בארצי הזרה לי" ("ידיעות ספרים"), כבר שרטט ביד אמן את אווירת הטרור, המחסור והאימה של שנות המלחמה. גם הספר "אישה בברלין", המספר את סיפורה של אלמונית שבשנות הרייך השלישי הייתה עיתונאית שתמכה במשטר הנאצי ופרסמה כתבות תעמולה בעד השלטון, מספק הצצה אל חיי היומיום, בעיקר לאחר נפילת המשטר הנאצי והכיבוש הסובייטי.

ובכל זאת, האופן המיוחד שבו מורהאוז ממסגר את "ברלין במלחמה" ומספר את סיפור שש השנים שבין פרוץ המלחמה לבין סופה, ש"דומה במקצת לרומן", כדבריו, מוכיח, שלעיתים לא רק התוכן חשוב, אלא גם הצורה; גם סיפור ידוע ומוכר יכול להיות מסופר בצורה רעננה ומרתקת, אם מספרים אותו נכון.

עלילת הכמו-רומן – האמיתית לגמרי – מתרחשת בין שני ימי הולדת של הפיהרר – יום הולדתו החמישים, ערב הפלישה לפולין בהתחלה, ויום הולדתו החמישים ושישה, ערב מפלתו ומפלת גרמניה הנאצית. בתווך מתוארת נפילתם המהירה מאוד של ברלין ושל תושביה והידרדרותם מקיום יהיר ושאנן ("מה שהיה ראוי לציון יותר מכול בברלין של אביב 1940 היה הסדר, הניקיון והנורמליות שנותרו בעינם", עמ' 80), למציאות יומיומית של הישרדות על רקע של רעב, הפצצות, סכנות הלשנות ומחסור תמידיים.

למרות מסגור הסיפור בין שני ימי הולדת של היטלר, הספר לא מתקדם על ציר הזמן, אלא בוחן בכל פרק היבט אחר של החיים בברלין בשנות המלחמה: החיים במחסור מתמיד – מחסור באוכל, בבגדים, באמצעי חימום, חייהם של היהודים במחתרת ושל הגרמנים שעזרו להם, חייהם של ה"פועלים הזרים" – עובדי כפייה שהובאו לגרמניה מן הארצות הכבושות על-ידה (במסגרת תום הלב המעושה הגרמני, עובד כפייה שניסה להתנגד לשוביו בכל צורה שהיא הוצא להורג בעילה של "הפרת חוזה העבודה"), גורלם של הילדים הגרמנים שהורחקו מן העיר המופגזת, ועוד היבטים של החיים בברלין.

גם מבלי להיגרר להשוואות שטחיות ומשטיחות בין אז לעכשיו, קשה שלא לחשוב תוך כדי קריאה על תעתועיהם של פוליטיקאים ועל התהליך ההדרגתי של ההכנה הנפשית של הציבור הגרמני לקבלת הטרור הטוטליטרי, הן על עצמו, והן על מי שהוכרזה עליהם מלחמת חורמה – בראש ובראשונה היהודים.

הברלינאים, כפי שמתאר מורהאוז, לא ששו כלל למלחמה. על אף האקסטזה שאיפיינה את יחסם של רבים להיטלר ועל אף פולחן האישיות, "הציבור הרחב לא נסחף בקלות שכזו" אחר המלחמה שנפתחה באחד בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לפולין (עמ' 37). פצע מלחמת העולם הראשונה לא הגליד לגמרי, וגרמנים רבים היו אחוזי אימה אל מול הסיכוי של שחזור החוויה הטראומטית ההיא.

תיאור הנאום של היטלר משך במיוחד את תשומת לבי, משום שבחירת המילים של מורהאוז לא יכולה שלא לעורר אסוציאציות עכשוויות – על הדיבור הפוליטי עצמו, לא על דרך ההשוואה לנאציזם: מורהאוז מתאר כיצד היטלר מכריז בנאומו על הפלישה לפולין, ומצייר "ביד אמן תמונה של תום לב מעושה": הוא מדבר על ה"פרובוקציות" הפולניות, על "טרור" פולני כנגד אזרחים גרמנים ועל "בוגדנות" פולנית לעומת "אהבת השלום וההבלגה הבלתי-נלאית" של הנאצים. את הפלישה לפולין היטלר תיאר במילים הבאות: "אנו מחזירים אש מאז 05:45… המתנער מכללי ההתנהגות ההומאנית בלחימה יכול רק לצפות שאנו ננקוט צעדים דומים" (עמ' 37-36). הנאצים תמיד "מחזירים אש", הם לעולם לא תוקפים.

הנאצים היו אלופי הספינים – "סחרירים" כלשונו של התרגום המצויין של עמנואל לוטם: כך למשל, יד האמן הנאצית שציירה תמונה של תום לב מעושה, היא גם זו שציירה את היהודים כתוקפנים ואת הגרמנים כקורבנות הנדחפים להגיב על התוקפנות היהודית לשם הגנה עצמית. אבל אזרחי גרמניה, והברלינאים בפרט, לא תמיד הלכו שבי אחר הסחרירים הללו, והם פיתחו טכניקות שונות ומשונות לקיום קשר בלתי אמצעי עם המציאות משעה שעמדו על המניפולציות הנאציות: האזנה בסתר לתחנות רדיו זרות, עבירה שעונשה עלול היה להיות מוות, הייתה אחת הדרכים העיקריות ללמוד על המהלכים האמיתיים בשדות הקרב, ולא משאלות הלב הנאציות שנוסחו לצורכי תעמולה והרמת המורל.

חוש ההומור הברלינאי עזר גם הוא להתמודד עם היומיום הקשה, המסוכן והמתיש. הקיצוב באוכל חייב תושיה רבה אבל גם גזר על הברלינאים שימוש במוצרים נחותים כתחליף לדברים האמיתיים: תחליפי חלב, ביצים וקפה היו בין הסחורות המבוקשות ביותר. כיכרות לחם נאפו מתחליפי קמח (שהיה בעצם, חול). הקולינריה התחליפית הזו הולידה בדיחות דוגמת הבדיחה הבאה:

ההולנדי, שקיבתו היתה מלאה בכל טוב, הביע רגשי השתתפות במצוקתו של שכנו הרעב.

"שמעתי שהמצב בגרמניה כל-כך קשה," אמר לגרמני, "שאתם אוכלים אפילו עכברושים".

"בחיי, וכמה שהעכברושים האלה היו טובים!" קרא הגרמני בנוסטלגיה, אבל מיד נפלו פניו. "אבל עכשיו נעלמו כולם והממשלה מאכילה אותנו בתחליף-עכברושים!" (עמ' 115-114).

אבל יותר מכל קשה להניח את הספר מהיד בעיקר בגלל החלקים האפלים שלו: סיפור דחיקתם השיטתי של היהודים מהחברה הגרמנית, תפקידו של הגסטאפו, גם ברדיפת יהודים וגם ברדיפת גרמנים שהעזו להיות ביקורתיים כלפי המשטר הנאצי, וההידרדרות המהירה והעמוקה של הגרמנים – בין אם כתוצאה משיתוף פעולה, נלהב או כפוי, עם המשטר הטוטליטרי מזרה האימים, עצימת עין לנוכח השרירותיות והאכזריות שלו, או מתוך רוח שבורה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: