Category Archives: השנים-עשר בספטמבר

שעה מוקדם מדי

יום שלישי, 2 באוקטובר 2007, נמל התעופה ניוארק, ניו ג'רזי

הביקור הזה בניו יורק עומד בסימן ה"שעה מוקדם מדי". אתמול קבעתי להיפגש עם חברתי מהלימודים אריאן בבית הקפה שאהבתי לשבת בו, ליד האוניברסיטה, Le Gamin (ברחוב בדפורד). יצאתי מהבית מאוחר מדי, ככה חשבתי, ונסעתי ברכבת התחתית. החלפתי רכבות במיומנות, כאילו לא עברו שלוש שנים מאז שעזבתי (היום בדיוק לפני שלוש שנים עזבתי), ועשר דקות אחרי מועד הפגישה, כשראיתי שאני מאחר, התקשרתי לאריאן להתנצל. איכשהו הייתי באיזור שהייתה בו קליטה, כי ברוב הרכבות אין קליטה סלולרית.

ואז אריאן אמרה לי, שהשעה היא 9:15 ולא 10:15, כמו שחשבתי. הסתכלתי שוב על השעון שלי, והמחוגים שבו להראות את השעה האמיתית ולא את זו שדימיינתי לי. ואכן, לא רק שלא איחרתי, הקדמתי מדי.

הגעתי לבית הקפה ארבעים דקות לפני הזמן ולא עשרים אחריו. הוא עדיין שם. העיצוב והריהוט לא השתנו. גם התפריט לא השתנה. רק שם הקפה הוחלף. הוא כבר לא נקרא Le Gamin, אלא Café Henri. הזמנתי קפה וקרפ לימון וסוכר, הקרפ האהוב עלי (זוהי ההתמחות של המקום), וישבתי לקרוא. התיק שלי תמיד כבד מדי, אבל בזמנים כאלה, שבהם אני צריך להמתין, אני מברך על כך, כי תמיד יש בו ספר או כתב עת או שניהם. אז ישבתי וקראתי בגיליון השלישי והמרתק של "דווקא" (רשימה מפורטת עליו בקרוב כאן), ושתיתי מהקפה הגרוע (בכוונה לא הזמנתי הפוך או אספרסו. האמריקנו הוא הכי פחות מזעזע), ונזכרתי איך בתל אביב בכל כוך קטנטן שמציב מכונת קפה, הקפה טוב יותר פי אלף, וכירסמתי לי מהקרפ הנפלא.

מדהים שהאומה הזו, שהשיגה כל כך הרבה הישגים, נכשלה כישלון חרוץ בקפה. בניו יורק קשה מאוד להשיג קפה נורמלי, וצריך להכיר את המקומות המועטים שמוכרים בהם קפה סביר (בדרך כלל אלה הם בתי הקפה האיטלקיים או הישראלים – כמה לא מפתיע). Le Gamin, סליחה, Café Henri, הוא לא אחד מהם. ובכל זאת אני ממליץ עליו בגלל הקרפים, הקיש לורן והסנדביץ' מרגז שלהם עם החרדל החריף שבועט בחיך.

אריאן הגיעה, והתחבקנו, וישבנו ודיברנו והיה נורא כיף. אחר כך היא הכניסה אותי לספריה של האוניברסיטה (אפשר להיכנס רק עם תעודת סטודנט, מה שאני כבר לא, או כאורח של סטודנט, מה שאני עכשיו), וישבתי שם שלוש שעות וחיפשתי חומרים לדברים שאני כותב עכשיו. איך התייחסתי לעושר של האוניברסיטה הזו כאל מובן מאליו, וכמה אני מעריך עכשיו את התנאים החומריים שהיא נותנת למחקר: מנוי בלתי מוגבל לכל מאגרי המידע שרק ניתן לדמיין, לרבות מאגרים היסטוריים שכוללים כתבי עת סרוקים בטקסט מלא מהמאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

אחרי שלוש שעות בספריה התת-קרקעית הגחתי שוב אל אור היום והמשכתי בשיטוטי בעיר. כמה נפלא שעד כמעט 20:00 יש כאן עדיין אור יום מלא. שעון החורף מאוד מדכא אותי – אני מהאנשים שזקוקים לפוטוסינתיזה כדי לתפקד, והלילה שיורד עכשיו בארץ כבר ב-17:00  מוריד איתו גם מסך של דכדוך על היום.

לקראת 18:00 רגליי נשאו אותי לסנטרל פארק. מצאתי לי ספסל ליד אחד האגמים המלאכותיים שבפארק, שלפתי את המחשב הנייד, ועניתי לאימיילים. עיריית ניו יורק מאפשרת גישה חינם לאינטרנט ברחבי הפארק, וכך מצאתי את עצמי מתכתב, מתכנן פגישות לימים הקרובים שלי בארה"ב, מעדכן חברים בארץ בקורותי וקורא חדשות באתר "הארץ" ליד הברווזים המגעגעים שבאגם.

הבוקר אני טס לקליפורניה. הטיסה יוצאת משדה התעופה ב-11:55, אבל אתמול, כשתכננתי את זמן היציאה שלי מהדירה שבה אני גר בניו יורק, קראתי 10:55. למרות שכתוב על התדפיס, שחור על-גבי לבן, 11:55. וכך אני מוצא את עצמי עכשיו שוב שעה מוקדם מדי בשדה התעופה בניוארק. טוב שהטעות שלי היא לא בכיוון הנגדי, זה יכול היה להיות מתסכל ומלחיץ. מחר ומחרתיים אני אמור לתת הרצאות בפקולטה למשפטים וזה היה די מביך לו הפסדתי את הטיסה.

אז שני מקרים, יום אחרי יום, של קריאה סלקטיבית של השעון, עוד לא מעידים על מגמה. אבל יש לי עוד עשרה ימים עד הנסיעה הביתה, ומי יודע עוד כמה שעות כאלה של הגעה מוקדם מדי מצפות לי.

אחד-עשר בספטמבר 2007, שש שנים אחרי

ב-11 בספטמבר 2001 נמלטתי צפונה מדירתי שברחוב מרסר במנהטן. זה היה בוקר יום שלישי, כמו הבוקר הזה. הדירה, בבניין המעונות של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק, הייתה בקומה ה-20, ומחלונה, שפנה לכיוון דרום-מזרח, הציצו מימין מגדלי התאומים, ומלפנים האיסט וילג'. ביום בהיר אפשר היה גם לראות את האיסט ריבר.

הנהלת המעונות תלתה שלט בכניסה, שבו היא ביקשה מכל הסטודנטים להקפיד לסגור את החלונות בדירותיהם ולא להדליק את המזגנים, וגם הסירה אחריות מעצמה על מי שנשארים ללון בבניין בלילה שלאחר הקריסה; מכבי-האש, כך דווח בחדשות, לא מצליחים להשתלט על השריפות העצומות שבאזור המגדלים החרבים, ויש חשש אמיתי שהן יגיעו עד לאזור שבו ממוקמים המעונות, פחות מקילומטר צפונית לתאומים (מרחק של כ-15-10 דקות הליכה).

אחותי, שהתארחה אצלי, ואני נסענו צפונה, לישון אצל חבר שגר באפר ווסט סייד. ארזנו מסמכים חשובים, מברשות שיניים, תחתונים להחלפה, ויצאנו לדרך, לא בטוחים שנוכל לראות את הדירה שלי בקרוב. (בימים הראשונים שלאחר ההתקפה כתבתי יומן על החוויות שעברו עלינו, ואת חלקן פירסמתי כאן. החוויות האלה מהוות נדבך מרכזי ברומן הראשון שלי, מקרה של אזעקת אמת.)

למחרת כבר אפשר היה לחזור הביתה, אבל רק עם תעודה מזהה. כל הרחובות שמתחת לרחוב 14 נסגרו לגמרי, והכניסה הותרה רק לדיירי השכונה, עם תעודה מזהה המוכיחה את כתובתם, וזאת כדי לאפשר לכוחות ההצלה גישה מהירה לאתר האסון. במשך כמעט שבועיים הרחובות שדרומית לרחוב 14 היו סגורים כך, והתנועה צפונה דמתה ליציאה לעולם אחר: יום כיפור ארוך ומתמשך דרומית לרחוב 14, כשעל הכבישים רק אמבולנסים, ניידות משטרה ורכבי כיבוי אש, וחיים שוקקים צפונית לרחוב 14, כאילו כלום לא קרה.

ועכשיו, שש שנים אחרי התקפת הטרור, ישנם טקסי זיכרון פעם בשנה, אבל באמת נדמה שכלום לא קרה. חוץ מסיוטים שחוזרים פה ושם, על בריחה פתאומית מבית קורס; מיגרנות שהחמירו מאוד בשנים שלאחר ההתקפה – מחקרים שפורסמו על זיהום האוויר במנהטן בחודשים שלאחר ההתקפה הצביעו על כמויות מסוכנות במיוחד של אזבסט, עופרת ועוד כימיקלים שלא אמורים להגיע אל דרכי הנשימה שלנו – וגם תחושת אשמה על שהפצרתי באחותי לבוא ולבקר אותי, ועל חופשה שהפכה לסיוט. אורלי לובין אמרה בהרצאה שנשאה ב-NYU כמה חודשים אחרי ההתקפה שבמאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס נכתב שכל הניו יורקרים נושאים בריאותיהם חלקיקים מהמגדלים ומיושביהם.

החופשה של אחותי בניו יורק דווקא התחילה ברגל ימין. תיכננתי אותה בהתרגשות ובקפידה. ביום שישי בערב, ה-7 בספטמבר, אוטה למפר ישבה על ברכי ב-Joe's Pub ושרה את I am a Vamp (מתוך דיסק שירי הקברט מתקופת ויימאר). בסוף השיר היא נשכה את צווארי. אחר-כך היא הזמינה את אחותי לבמה כשהיא שרה אתWhen the Special Girlfriend, שיר אהבה לסבי מאותו דיסק, אבל אחותי הייתה נבוכה וסירבה לעלות לבמה.

למחרת, ב-8 בספטמבר 2001, יום שבת, לקחתי את אחותי לסיור השמור לאורחים המיוחדים שלי בניו יורק: נסיעה דרומה בקו 6 של הרכבת התחתית, לתחנת Bowling Green, יציאה אל פני האדמה, הליכה על גשר ברוקלין, טיול על הטיילת שמשקיפה על מנהטן, ארוחת צהריים בדיינר שלא ברור אם הוא מחקה תפאורה של סרט הוליבודי או שהסרטים ההוליבודיים מחקים אותו. ה-Chicken Fingers, שניצלונים כפי שקוראים להם כאן, מוצלחים במיוחד, ואפילו הספות בסקאי וורוד מזעזע לא מצליחות לפגוע בטעמם ובטעמו של מטבל החרדל בדבש שמוגש איתם. גם המחירים בדיינר הזה מזכירים לך שאתה כבר לא במנהטן: שישה דולרים לכל היותר לארוחת ענק עם שתייה קלה וקפה.

צילמתי את אחותי נשענת אל מעקה הטיילת, כשמגדלי התאומים ברקע, ומילמלתי תוך כדי, "איזה מדהים כמה שהם חזקים. איך הם שרדו את הפיצוץ של 1993!"

 

שבת, ה-8 בספטמבר 2001, מבט על מגדלי התאומים מגשר ברוקלין

 

יומיים אחר-כך, ביום שני ה-10 בספטמבר, אחותי עלתה לבדה אל הקומה ה-86 של האמפייר סטייט בילדינג. אני הייתי בלימודים ולא יכולתי להצטרף. משם היא צילמה תמונה אחרונה של התאומים, לפני תמונות הקריסה.

 

יום שני, ה-10 בספטמבר, 2001, מבט על התאומים מהתצפית שבקומה ה-86 באמפייר סטייט בילדינג.

 

שלושה ימים אחר-כך, ביום שלישי בבוקר, ממש כמו היום, מזג האוויר היה נפלא. השמיים היו כחולים, השמש זרחה אבל לא הכתה, וקצת לפני תשע בבוקר חוזקם של המגדלים עמד למבחן נוסף, והם נכשלו בו.

 

יום שלישי, ה-11 בספטמבר, 2001, מבט על המגדל השני שניות לפני קריסתו, מהכניסה לבניין שבו גרתי.

הזמנה לאירוע השקת "מקרה של אזעקת אמת"

הוצאת חרגול

תולעת ספרים

 

הזמנה

לקבלת פנים לרגל הופעת הספר

 

מקרה של אזעקת אמת מאת צבי טריגר

 

דברים:

יהונתן נדב

אלי הירש

רונית מטלון

עמליה רוזנבלום

צבי טריגר

 

יום חמישי, 10 במארס 2005

בשעה 20:00

תולעת ספרים

כיכר רבין 9, תל-אביב

 

בניו יורק של חמש השנים האחרונות, בצל קריסתם של מגדלי התאומים, משרטט שמואל, גיבור הספר, את המפה הפרטית של אסונותיו. בודד ומבולבל בעיר זרה, הוא מתאהב עד כלות בגבר שאינו משיב לו אהבה. דימום מסתורי מוביל אותו לסידרה של בדיקות רפואיות, ומתגלה כצעד ראשון בדרך לשינוי מין. לא מדובר בשינוי מין יזום או רצוי – אלא בתהליך שגופו כופה עליו, לטוב ולרע. 

ובעוד הוא מצמיח רחם ושחלות, וליבו הולך ונסדק, מחפש שמואל מוצא מהסבך של חייו. האם עליו לברוח ממוקד האסון, או לרוץ הישר אל לב התופת? האם עליו להשלים עם התהליך שהופך אותו לאישה, או להתכחש לגופו ולטמון את איבריו החדשים במעמקי הזיותיו? ואולי עליו לחפש אהבה חדשה?

צבי טריגר, כגיבור ספרו, התגורר בשנים האחרונות בניו יורק, וחווה מקרוב את קריסת מגדלי התאומים. מקרה של אזעקת אמת הוא הרומן הראשון בעברית, ואחד הרומנים הראשונים בכלל, שמתמודד עם האסון.

טריגר הוא דוקטור למשפטים, מרצה במכללה למינהל, העוסק בחקר מיגדר ומשפט.

 

"כנות רגשית שאי אפשר לסרב לחושפנותה ולאמת שהיא מגלמת… תנופה רטורית ורגשית ייחודית… רומאן מרשים ושאפתני."

עמרי הרצוג, הארץ (תרבות וספרות) המהדורה המודפסת 18/02/2005 לכתבה המלאה.

מקרה של אזעקת אמת – הפרק הראשון

ספרי הראשון, "מקרה של אזעקת אמת", ראה אור בתחילת החודש בסידרת "חרגול פלוס". זהו הפרק הפותח את הספר.

לביקורתו של עמרי הרצוג במוסף תרבות וספרות של הארץ לחצו כאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוצר המילים שלי משתפר מיום ליום.
"פרח הלילך" היה השיר שהתנגן ברדיו כשהתכוננתי לצאת בבוקר. עדיין מופתע, כמו בכל בוקר, מן היקיצה, עמדתי במקלחת, נתתי את המופע הקבוע שלי, יצאתי, נעמדתי מול הכיור, ציחצחתי שיניים, התגלחתי, חזרתי לחדרי, לבשתי את מדי הדקרון, נעלתי את מגפי הצבא, ציחצחתי אותם עד שנצצו בשחור-קלגס, הוצאתי את הגלילון שלי מארגז המצעים שמתחת למיטה ויצאתי החוצה. חמש דקות, שלושה רחובות (כאן הייתי אומר "שלושה בלוקים"), ואני בתחנת האוטובוס. עשרה לשבע בבוקר, הצוות המקורי כבר ניצב על מכונו. אנחנו לא מכירים, לא מדברים, אבל כולנו, נוסעיו הקבועים של קו תשעים ושבע אל"ף מחולון לתל-אביב בעשרה לשבע בבוקר, יודעים שאם אחד מאיתנו חסר, זה לא זה, ולכן אנחנו משתדלים לא להחמיץ אף הופעה. אחדים מאיתנו, ואני בתוכם, מופיעים שישה ימים בשבוע, אבל הרוב מגיעים רק לחמש הופעות. מיוחסים.
את הדימום שהתחיל את הכל לא פשוט לשכוח. הוא הופיע בתיאום מלא עם דימום אחר, ספרותי, זה של שרה של רונית מטלון שדיממה על הספה בעמוד אחת-עשרה. נוח היה לי להתעלם ממנו, מן הדימום הממשי, וגם מהדימומים שכבר הופיעו קודם לכן, אחת לכמה חודשים, זורמים מתוכי כאילו שאני משתין. האם קיבלתי מחזור? האם אוכל ללדת? זה יפתור לי הרבה בעיות, אם זה מה שקורה לי, אם אני באמת הופך לאישה, אני חושב לעצמי בעודי יושב על האסלה. אני קם, ורואה שהאסלה מוצפת דם. המים כמו צבועים באדום תובעני ומתריס. אכן, דם הוא מהות כל-כך החלטית, כל-כך קנאית ובלתי משתמעת לשתי פנים.
האוטובוס מגיע בזמן, וזה חשוב. היום אני מלווה משלחת של ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה שמבקרת בבסיס של חיל-האוויר, ולא כדאי שאאחר. זה מתחיל בנקודה קטנטונת באופק – הרחוב שבו נמצאת התחנה הוא בעצם שדירה ארוכה, רחבה וישרה, סלולה בלב חולות חוּסְמָסָה, עטורת דקלים תמירי כפות שנשתלו לאורכה לא מכבר. בשלים ובוגרים הם הובאו לכאן מחוות הרבעה של דקלים, כדי שייראו כאילו הם נטועים כאן עשרות בשנים, כאילו יש להם שורשים. שדירת גולדה מאיר קראו את שמה. הנקודה הולכת וגדלה, לובשת דמות ברורה של אוטובוס. עכשיו מגיע הרגע הקריטי שבו יתברר אם זה קו תשעים ושבע אל"ף של אגד, או קו שלוש של דן. דן לא טוב לי. זה אגד.
למרות האחווה שאני חש כלפי עמיתי ועמיתותי להצגה היומית, אני מנסה להתמקם כך שאעמוד ממש מול הדלת הקדמית. כך אוכל להיות הראשון שעולה, מגיש לנהג (גם הוא, בדרך-כלל, חלק מן הצוות הקבוע, אם כי יש לו מחליפים מזדמנים) את הכרטיסייה הצבאית לניקוב, ומוצא מקום ישיבה. וכך כל אחד ואחת מאיתנו, מהצוות המקורי של ההפקה. ככה זה. במלחמה כמו במלחמה. איש איש לנפשו. הקם לשבת בכיסאך, השכם לתפוס את כיסאו, וגו'.
אני מתיישב. פורצים ממני נוזלים בזרימה בלתי פוסקת. לפני כמה דקות הרגשתי שאני צריך לחרבן, הלכתי לשירותים, הפשלתי את מכנסי ואת תחתוני, התיישבתי, והנה, המפל הזה. המפץ האדום. אני מציץ בין רגלי אל תוך האסלה. הנוזל שם למטה צבוע בבורדו עמוק, קטיפתי וסמיך כמו מסך מורד באולם תיאטרון. מה יקרה כשהוא יעלה? עכשיו זה קצת מתחיל להדאיג. כמעט עשרה ימים שהדימום שולט בחיי וממרר אותם. לילה קודם לא הצלחתי לבכות אחרי שנדב אמר לי, בשיחה שיזמתי ושקיימנו בסטארבאקס מתחת לבניין שבו הוא מתגורר, שהוא לא מרגיש כלפי את מה שאני מרגיש, ושהוא היה רוצה שנישאר ידידים. למרות מאמצי הכנים לבכות נשארתי יבש. סיימתי באותו הלילה לקרוא את שרה, שרה, ונותרתי יבש. עכשיו ברור שאני זקוק לעזרה, שאני לא יכול יותר להתמודד עם זה לבד. מחר בבוקר אני הולך לרופא.
אני קם ממקומי אחרי שלחצתי על כפתור ה"עצור" בערך בקרליבך פינת אבן-גבירול, ויורד מהאוטובוס בתחנה הנכונה. ליד המשרד אמור לחכות לי רכב שייקח אותי אל הבסיס, וכשאנחנו מגיעים לשם מחכה לי בשער נועה, קצינת יחסי-הציבור של הבסיס, אולי של חיל-האוויר, אני כבר לא זוכר בדיוק של מה – בכל זאת זה היה לפני יותר משתים-עשרה שנה, ועכשיו אני יושב כאן במרחק של חמשת-אלפים מיילים ומדמם. אנחנו לוחצים ידיים. היא קצת יותר גבוהה ממני, שערה הבלונדיני הארוך, החלק והמבריק בברק של מראה עכורה אסוף מאחור, חולצת המדים שלה משוכה מעט לאחור, אולי זו הכומתה שמושכת אותה, ועיניה הכחולות צוחקות.
עכשיו כבר ברור שפיתחתי התמכרות קשה לנדב. ואפילו השיחה הזאת, שאמורה היתה לחסל את חוסר הוודאות שלי, ולפתוח דף חדש, כמו שאומרים, ביחסים שלנו, לא מקלה עלי. אני יודע שהכי בריא בשבילי עכשיו זה להתנתק ממנו, אבל אני לא מסוגל. ואני מגייס לעזרתי צבא קטן של נימוקים מוחצים: אין לי אף אחד כאן. אני לבד בעיר הגדולה בארץ זרה. הייתי כאן יותר משנה עד שהכרתי אותו ונעשינו חברים, והבדידות היתה קשה מנשוא. נכון, יש לי חברוֹת, או יותר נכון "ידידות", כמו שאומרים בעברית עכשווית, אבל אין לי אף חבר קרוב הומו, ידיד. הקשרים עם הבחורים שיצאתי איתם התנתקו, וממילא הם לא היו מאוד משמעותיים. עכשיו הם לא יותר משמות. חוץ מזה, יש ביני לבין נדב קשר מאוד כן וקרוב, וזה דבר שלא קורה כל יום. תחומי העניין משותפים, הדעות הפוליטיות, ההומור, הטעם. והדימום, אני מספר לעצמי, יעזור לי להתגבר על הכאב שבדחייה. עכשיו המחזור שקיבלתי הוא מרכז חיי. הרחמים העצמיים בגלל הדימום ישכיחו את הרחמים העצמיים בגלל האהבה הנכזבת. כן, מחר אני הולך לרופא.
וישנו גם הסיפור של מדוזה, כמובן. כמו גולדה שלא סלחה לערבים, אַתֶנָה לא סלחה למדוזה על שיופיה עורר בפוסידון את הדחף לאנוס אותה, והענישה
דווקא את הנאנסת, את מדוזה; היא הפכה אותה למפלצת מזרה-אימה, שערה נחשים ומבטה מאבֵּן. אני רושם לפני: לבדוק באוטוביוגרפיה של גולדה, חיי, האם גם היא נולדה מתוך ראש של גבר.
נועה לוקחת אותי אל חדר הישיבות שבו ינסו קצינים בכירים בחיל-האוויר לשכנע את חברות-הכנסת שנשים בצה"ל שוות לגברים, כדי להראות לי את הדרך. אנחנו קובעים בינינו שבכל פעם שמגיע רכב של חברת-כנסת, אחד מאיתנו ייכנס לתוכו, ילווה אותו אל חדר הישיבות, ויחזור אל השי"ן-גימ"ל. כך יחכה תמיד מישהו בשי"ן-גימ"ל לקבל את פני חברות-הכנסת. אנחנו חוזרים אל הכניסה לבסיס וכעבור דקות ספורות רכבי השרד השחורים, אטומי-החלונות, מתחילים להגיע.
האחות נבוכה קצת, ולמען האמת, גם אני. בעצם הסיבה העיקרית שבגללה דחיתי את הביקור אצל הרופא היתה מבוכה. לא בגלל הבעיה, אלא בגלל השפה. שלוש שנים כאן ציידו אותי באוצר המילים המקצועי שנחוץ לי, ובאוצר המילים הנחוץ לתיפקוד בחיי היומיום: מוצרי מזון, פירות וירקות (איך אומרים סלק? כרישה? עירית?) תשלומים, הזמנה במסעדה. אבל חרא? אני מכיר כמה מילים בתחום, אבל הן לא שייכות לעגה הרפואית, הנקייה. איך אתאר את מה שיש לי?
 אני אומר לאחות לבנת החלוק וכהת העור שמקבלת אותי שאני מדמם כשאני הולך לשירותים. היא נבוכה – שזה קצת מוזר, היא הרי לא אמורה להיות נבוכה – ושואלת אם זה כשאני משתין או כשאני עושה "מספר שתיים". אני מחייך ועונה "מספר שתיים". היא נושמת לרווחה על המוקש שלא נדרך – או אולי נדרך אבל לא התפוצץ – ורושמת: "blood in stools", "דם בצואה". [מילה ראשונה: stools]. היא מודדת לי לחץ דם (נמוך מדי) ודופק (מהיר מדי) וחום (בסדר), ומבקשת ממני לבוא אחריה, אל הרופא. עד עכשיו זה כמעט כמו הבדיקה של החובש במרפאה בבסיס, לפני שזוכים לראות את ירום-הודו, הרופא.
היא אומרת "doctor" ואני מתרגם לעצמי "רופא". האחות מראה לרופאה את הגיליון עם ה"דם בצואה" והרופאה מלווה אותי אל חדר, סוגרת את הדלת, מבקשת ממני להתיישב, ומתחילה לשאול אותי סדרת שאלות. הרעלות קיבה, סחרחורות, מין אנאלי, סרטן במשפחה, מחלות מעיים, אלרגיות, סמים, אלכוהול. מה הצבע? מה המרקם? מה התדירות? היא מסבירה לי שייתכן שמדובר בטחורים [מילה שנייה: hemorrhoids], אבל שכדי להיות לגמרי בטוחה היא צריכה לעשות לי בדיקה אנאלית. מוזר לי העיסוק הזה בהפרשות [מילה שלישית: defecation]: הרי כמי שמתיימר להיות אדם רוחני כל מה שקשור בעשיית צרכים אמור להיות מוכחש. מה לזה ולמחשבות נשגבות על מהות החיים, למשל?
לבקשתה, אני נשכב על המיטה שבחדר על צד שמאל, מקפל את ברכי אל חזי, מפשיל מעט את מכנסי ותחתוני [בבוקר, כשקראתי את החדשות מהארץ באינטרנט, למדתי מילה רביעית. אני נזכר בה עכשיו: חישׂוּף], וצופה בה כשהיא עוטה כפפות גומי. החדר מסויד לבן, אבל יש בו פוסטרים אנטומיים במקום קירות. גופי רועד קצת, ומגבת הנייר, אני מרגיש, נדבקת למותני השמאלית, החשופה, המחושפת.
"אתה תרגיש את הג'ל עכשיו, ואחר-כך אני אכנס עם הזרת [מילה חמישית: pinky] ואקח דגימה," אומרת הרופאה. אני מרגיש קור לח שלמדתי לקשר עם דברים אחרים, נעימים יותר, ואז חדירה מהירה, חטופה, הד קלוש של כאב, וזהו, זה מאחורי. הרופאה, ד"ר צָ'ה, מסתובבת בגבה אלי, מתעסקת עם משהו, מסירה את הכפפות ומשליכה אותן לפח, ואז מסתובבת לעברי כשבידה מין לוח פלסטיק לבן שבמרכזו נקודה שחורה, ובפינתו הימנית העליונה מעין מקרא: נקודות בצבעים שונים ולידן דברי הסבר, כמו ערכה לבדיקה עצמית של היריון. "אתה רואה את הנקודה השחורה," היא קובעת-שואלת, "זה אומר שיש לך דימום חריף, ושאנחנו צריכים להיות מאוד מודאגים."
הרכב הראשון מגיע, ונועה מציעה לי להיות ראשון. אני מציע לה להיות ראשונה. חילופי דברים קצרים, אדיבים, ומוסכם שנועה תהיה הראשונה. היא נכנסת אל הרכב, ונוסעת איתו פנימה, מדריכה את הנהג לאולם שבו יבררו חברות-הכנסת האם הטובות עדיין לטייסים.
ואז ירייה שורקת ליד אוזני הימנית, ונשמעת צרחה מנסרת שלווה מעמדת החיילות שעומדות בשי"ן-גימ"ל כחלק מהתורנות שלהן, לצד השי"ן-גימ"ל עצמו, שזה מקצועו. אני מסתובב ורואה רכב צבאי שעצר בתוך הבסיס, קרוב אל היציאה. דלת הנהג פתוחה, וחייל שהולך לכיווננו, שערו אש ועיניו ריקות, מנופף באקדח. עוד ירייה שועטת לכיווני, ואני מתכופף מאחורי עמדת הבטון, מתיר את המחסנית הרכוסה בגומייה שחורה אל הרובה, מכניס אותה אל ביתה ודורך את הרובה. אתה חייב לירות, אחרת יקרה משהו רע. אתה חייב לירות כי אתה הקצין היחידי כאן, וכי יש מאחוריך שתי חיילות צורחות, וכי בקורס קצינים אמרו לך שקצין בשטח צריך להגיב. אתה חייב לירות כי אתה גבר. כדי להוכיח שאתה גבר. כדי להיות גבר. אם אתה גבר, אתה חייב לירות. נראה אותך, גבר.
אני צורח לכיוון החייל, שעכשיו אני מבחין שיש משהו מוזר במבטו, שיזרוק את האקדח, שיפסיק לירות. אני צורח לו את כל מה שצריך לצרוח – עבר כל-כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכר את המילים המדויקות, נוהל מעצר חשוד קוראים לזה, ואני יודע שאני צריך לומר את המילים שצריך לומר כדי להיות מכוסה, ולירות את היריות שצריך לירות כדי להוכיח שאני יכול. עוד ירייה חולפת לידי, ואני נושם נשימות קצרות וחטופות, מכוון כאילו לכיוונו, אבל בעצם לא אליו, כדי לא לתת לצה"ל לנצח, מעביר את הניצרה למצב "בודדת", ויורה: פעם אחת, ופעם שנייה, ופעם שלישית, והחייל מתקדם לעברי. אני לא פוגע בו כי אני לא מכוון אליו, אני לא רוצה שצה"ל ינצח. ואז, בתוך כל מה שקורה, הוא שומט פתאום את האקדח מידו, וביד השנייה תופס את כתפו. דם מת
חיל לזרום מן הכתף, פורץ מבין האצבעות של היד המכסה על הפצע, כמו מים שמנסים לחפון בידיים, והוא נופל על האספלט, מתפתל.
את הלילה שלפני הבדיקה השנייה אני מבלה בשירותים. ארבעה כדורים משלשלים עושים את שלהם: דם ומיצי קיבה ותמרות גז פורצים מתוכי בעוויתות בלתי נשלטות, הכל כדי שהצנרת שם למטה תהיה נקייה לקראת הבדיקה. את הבדיקה הזאת יעשה דוקטור ג'וזף רוזנברג, איש צעיר ועבה שהופניתי אליו על-ידי דוקטור ננסי צָ'ה. הוא הגאסטרואנטרולוג שדיבר איתי על הבדיקה והסביר לי את הסכנות ברגישות של קַצָב. שוב אני על מיטת בית-חולים, שוכב על צידי השמאלי, בחדר מלא מוניטורים ומכשירים מצפצפים. נדב מחכה בחוץ; אמרו שאצטרך מלווה, ואני בחרתי בו, למרות שידעתי שזו טעות, ולמרות שאנשים אחרים הציעו גם הם ללוות אותי. הייתי כבר כל-כך עמוק בתוך זה, כמו רוחץ בים ששחה אל האופק, וכשהסתובב לכיוון החוף גילה שהוא כבר לא רואה את החוף. לא יכולתי אחרת.
כמו שרה, אמרתי לעצמי, קרה לי משהו רע, מאוד רע.
כבסרט קולנוע הכל נחתך פתאום והזיכרון הבא אחרי החייל השוכב ומדמם מזרועו הוא של עצמי יושב בחדר מול חוקר מצ"ח, ומבין שקרה לי משהו מאוד מאוד רע. הרובה שירה כבר אינו איתי, ועל השולחן ביני לבין החוקר מונח דף חדש. בפעם המי-יודע-כמה אני מתבקש לשרטט את מה שקרה: היכן עמדתי לפני שהכל התחיל, לאן הלכתי אחרי שהכל התחיל, וכו' וכו'. בחוץ פתאום לילה. אני רוצה לשכב ולעצום עיניים, ראשי כמה לכרית, עורג אליה, אבל חוקר המצ"ח דוחה את בוא הלילה. מבלי מילים אדע זאת. מגיע המפקד של החוקר ושואל אותי שוב, ומניח מולי דף חדש נוסף ומורה לי שוב לשרטט ולהסביר ולסמן, ושואל אותי כמעט אחרי כל משפט שני: "אתה בטוח?" ואחרי שאני מסיים את השירטוט הנוסף, הוא אומר לי בקול נמוך שמבדיקת האקדח של החייל שיריתי בו עולה שהוא לא ירה אפילו ירייה אחת.

ã כל הזכויות שמורות, תשס"ה–2005 למחבר ולחרגול הוצאה לאור בע"מ.

"מקרה של אזעקת אמת", הספר הראשון שלי, ראה אור בתחילת פברואר 2005 בהוצאת חרגול

אלי הירש, עורך הסידרה 'חרגול פלוס', על הספר:

צפירות האזעקה נשמעות שוב ושוב במקרה של אזעקת אמת. האם זו אכן אזעקת אמת? האם האסון בלתי נמנע? ואולי האסון כבר התרחש? 
בניו-יורק של חמש השנים האחרונות, בצל קריסתם של מגדלי התאומים, משרטט שמואל, גיבור הספר, את המפה הפרטית של אסונותיו. בודד ומבולבל בעיר זרה, הוא מתאהב עד כלות בגבר שאינו משיב לו אהבה. דימום מסתורי מוביל אותו לסידרה של בדיקות רפואיות, ומתגלה כצעד ראשון בדרך לשינוי מין. הרי-געש מתפרצים, מגדלי ענק קורסים, וברקע מהדהדת עדיין יריית רובה עתיקה שכוונה להחטיא את מטרתה, אך פגעה ופצעה.
ובעוד הוא מצמיח רחם ושחלות, וליבו הולך ונסדק, מחפש שמואל מוצא מהסבך של חייו. האם עליו לברוח ממוקד האסון, או לרוץ היישר אל לב התופת? האם עליו להשלים עם התהליך שהופך אותו לאישה, או להתכחש לגופו ולטמון את איבריו החדשים במעמקי הזיותיו? ואולי עליו לחפש אהבה חדשה?
באחד הספרים המקוריים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, בעברית אלגנטית ומושחזת שחודרת עמוק, בוחן צבי טריגר הבחנה חידתית ומתעתעת שאנו נוטים לקבל כמובנת מאליה: ההבחנה בין גבר ואישה. 
      
לקריאת פרק הפתיחה לחצו כאן.

יומן בריחה

 

להלן קטעים מיומן שכתבתי לאחר שנאלצתי לפנות את דירתי בדרום מנהטן לאחר קריסת התאומים. למעט השמטת שמות האנשים המעורבים, לא שיניתי דבר.
 
יום שלישי, 11 בספטמבר ‏2001

שיחת-הטלפון הגיעה מהארץ קצת לפני השעה תשע בבוקר וניתקה אותי מהאינטרנט. מטוס פגע באחד ממגדלי התאומים, אמר אחי מעברו השני של הקו, מישראל, אני לא יודע עוד פרטים, אבל כדאי שתיזהרו היום. התחברתי מחדש לעירוי המידע שהחל לפעול באופן איטי להכעיס; והפעם, כשעלה דף הבית של הניו-יורק טיימס כבר היה מטוס נוסף שהתנגש במגדל השני. ירדנו למטה – אני גר בקומה העשרים והמסע בשעה תשע בבוקר אל קומת הכניסה יכול לארוך לעיתים עשרים דקות, אולי אפילו יותר – ובמעלית שאל אותנו אחד הסטודנטים אם ראינו את מה שקרה למגדלי התאומים. שאנן עדיין, עניתי לו בשאלה, אפשר לראות את מה שקרה מכאן, והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח.
התוכנית שלי ושל אחותי, שנמצאת כאן בביקור, היתה לבקר בצ'יינה טאון, ואחר-כך במוזיאון בית-הדירות, מוזיאון מוחמץ כיוון שאינו מספק בידור מסעיר בדמות שלדי-מפלצות או ציורים מפורסמים או רכבי חלל, אלא הוא דווקא מתעד סבל, ניצול והשפלה של המהגרים שהגיעו לכאן – אל ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. למען האמת, עוד לא לגמרי התאוששתי מביקורי הראשון במוזיאון, הנמצא בלואר איסט סייד, לפני קצת יותר מחצי שנה. אם יישאר זמן, חשבתי, אולי נדרים עד למגדלי התאומים. למרות שלפני שנתיים כבר העפלנו אל הקומה המאה ושש וצפינו בעיר מ"תקרת העולם", לא סיירנו מספיק באזור ולא הספקנו להתרשם מהארכיטקטורה המגמדת-אדם של רובע הפיננסים, בביקורה הקודם של אחותי בעיר. זה היה בסוף דצמבר אלף תשע מאות תשעים ותשע, ואני הקאתי את נשמתי בכיכר סחופת הרוחות, הכיכר האכזרית שלמרגלות המגדלים, בקור של מינוס עשרים מעלות ועם חום של שלושים ותשע, ולכן החלטנו אז לדחות את הביקור למזג אוויר ידידותי יותר.

כמעט שנתיים חלפו מאותם ימים אחרונים של דצמבר אלף תשע מאות תשעים ותשע, ואני עדיין חי בניו יורק. הצלחתי לסיים את התואר השני בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק ולהתקבל לתוכנית הדוקטורט. העולם לא הגיע לקיצו, מערכות המחשבים לא קרסו, מטוסים לא התרסקו, חשבונות בנקים לא נמחקו. ועכשיו, אם אנחנו כבר בצ'יינה טאון, חשבתי, זו הזדמנות טובה להשלים את הסיור בחוץ למרגלות התאומים הענקיים. מזג האוויר נפלא: לא חם מדיי, לא לח מדיי, ימים אחרונים לפני תחילת הסתיו הגחמני של ניו יורק, על כל המשתמע מכך.

המעלית הגיעה אל קומת הכניסה די במהירות. ביציאה מבניין המעונות ראינו קבוצה ענקית, דוממת של אנשים, בעיקר סטודנטים וסטודנטיות הגרים במעונות, עומדים ופניהם דרומה, ראשיהם נשואים למעלה, מבטיהם מרוכזים במה שהבנו שהם בנייני התאומים.
חזית בניין המעונות, הנמצא על גבול הסוהו והווילג', פונה לרחוב מרסר, ועל הקצה הדרומי שלו חולשים התאומים. האורחים והאורחות שביקרו אותי בשנתיים וקצת שאני גר כאן תמיד מביעים התפעלות, מהולה בקינאה לא בלתי-מוסתרת, על המיקום המרכזי של הבניין. היום הזה עתיד ללמדני שיש גם כמה חסרונות בולטים לחיים במה שקרוי "מרכז העניינים".
יצאנו משביל הכניסה לבניין והצטרפנו לקבוצה. שני הבניינים – שכבר הפכו שקופים עבורי – כמה כבר אפשר להתפעל מהפלא הארכיטקטוני הזה כשאתה רואה אותו בכל בוקר בדרכך לאוניברסיטה, באיזשהו שלב נעשים עיוורים, או פשוט מתרגלים – עמדו כמו שני ענקים מפוייחים, נבוכים, כמעט נעלבים, אבל עומדים שם, כמו תמיד. אני זוכר שהמגדל הימני, הצפוני, נראה פחות ניזוק, והמגדל השמאלי – הדרומי – עמד אפוף עשן, חסר אונים אל מול המסוק המזמזם סביבו כמו זבוב טרדן שאינו יכול לסלקו. היה משהו כמעט עתידני באותם רגעים: המגדלים קלופי העור, הפצועים, המסוקים, השקט. חברה טובה שלי שראתה במו עיניה את התנגשות המטוס הראשון באחד המגדלים, תוך כדי הליכה לשיעור קצת לפני תשע בבוקר, אמרה שזה מה שהכי בלט לה – השקט. המטוס מחליק אל תוך קירות הבניין, מפלח אותו ברכּוּת, כמו סכין בגוש חמאה ששהה מחוץ למקרר, והכל בדממה.

ואני, עדיין לא מעכל, אומר לאחותי לחכות לי כמה דקות ורץ לקיוסק קרוב למסור את התמונות שצילמנו במהלך סוף השבוע לפיתוח. היינו בכל מיני אתרים, אבל את השבת בילינו בחציית גשר ברוקלין, ובהליכה לאורך טיילת ברוקלין הייטס. הדחף שלי לצלם אותה על הגשר ועל הטיילת, עם הגב למנהטן, כשהתאומים ברקע, נראה עכשיו כמעט נבוּאי, כמו גם המחשבות שלי על כמה שהמגדלים האלה חזקים, ואיך הם שרדו את הפצצה בשנת תשעים ושלוש, אבל לא הייתי מייחס להם יותר מאשר סתם אובססיית צילום – ואובססיית אסונות, שלא לומר אובססיית שואה, אבל אולי לא כדאי להקדים את המאוחר.
מסרתי את הצילומים לפיתוח; בחנות מישהו אמר בקול נשבר שאחד המגדלים התמוטט, ושמטוס נוסף, שלישי, התרסק אל תוך בניין הפנטגון. רצתי בחזרה לרחוב מרסר. המגדל הימני, הפחות פצוע, עמד לצידו של עמוד עשן. לפחות זה הגיוני, אמרתי לעצמי; המגדל שקרס היה זה  שנפגע יותר. כמה דקות קודם לכן עדיין חשבתי שמכבי אש וכמה חודשים של שיפוצים יספיקו. אחותי, שחזתה בקריסת המגדל, הטעינה סרט צילום חדש אל תוך המצלמה והמשיכה לחכות לי. אני טסתי למעלה, לדירה שלי בקומה העשרים, כדי לנסות ליצור קשר עם אנשים בארץ ולהודיע שאנחנו בסדר. למעלה חיכתה לי הבשורה שהמגדל השני קרס גם הוא. השותף שלי, המום, עמס את התיק שלו על גבו, והלך לאוניברסיטה, לשיעור בדינֵי משהו. גם הוא עוד לא הבין, שמעכשיו סדר-היום משתנה.
אולי לא כדאי שניסע לצ'יינה טאון, חשבתי בתמימות, כאילו שיכולתי לבחור אם לנסוע או לא. במקום זה הלכנו לבית-הספר ונדבקנו למכשירי הטלוויזיה שהציבו בקפיטריה (כבר למעלה משנתיים שאין לי טלוויזיה מטעמים אידאולוגיים, כך אני מסביר לכולם, אבל אני חושד שזו פשוט תפרנות מוסווית בעקרוניוּת), יורדים לסירוגין לספרייה כדי לענות לאימיילים מקרובים מודאגים מהארץ. למרבה המזל, רשת האינטרנט – לפחות זו של האוניברסיטה – לא קרסה, שלא כמו קווי-הטלפון ברחבי ניו יורק. אנחנו מנסים לשחזר מי עשוי להיות באיזור, או למי יש מכרים שעובדים במגדלים או קרוב אליהם, מרכיבים רשימה של ה"חשודים" ולאט ולאט נושמים לרווחה כאנחנו מגלים שכולם חיים ונושמים: זה הועבר ממגדל מספר אחת לבניין משרדים בטרייבקה; זו עובדת בעבודה חלקית ויום שלישי הוא היום החופשי שלה; וההיא חלתה בשפעת ונשארה בבית. המשרד שלה, דווקא נמצא בקומה המאה של אחד המגדלים.

נ', דוקטורנטית ישראלית חדשה, יצאה בעור שיניה; הדירה שלה נמצאת בבניין מגורים קטן הנמצא למרגלות אחד המגדלים, והיא רצה את כל הדרך עד לבית הספר, בווילג', בתוך הנשורת, חלקי הגופות הנוחתים עליה והבילבול הכללי שדחף אנשים רבים לרוץ דווקא בכיוון הלא נכון – אל תוך התוהו ובוהו. האינסטינקטים של נ', למזלה, היו נכונים, אבל המבט בעיניה אומר הכול. נכון לעכשיו, עדיין לא ברור אם יש לה לאן לחזור. כל עולמה: הבגדים, הספרים, הריהוט, המחשב, הדרכון, הכל נשאר שם.
אני מציע לנ' לישון אצלי הלילה. אחר-כך אני מציע גם למ', שגרה בברוקלין ונתקעה במנהטן בלי יכולת לחזור הביתה. היא זו שעובדת בעבודה חלקית בליברטי פלאזה, בניין משרדים שנמצא מול התאומים וקרס היום, יום שישי, כשלוש יממות אחרי אחיו הגדולים, ואשר יום שלישי היה היום החופשי שלה.
אני מסתכל על הסטודנטים הישראלים שרק הגיעו לניו יורק. רובם נמצאים כאן פחות מחודש. יש מי שהמומים לגמרי; ויש מי שנסערים, מרוצים מה"אקשן", מהימצאותם במרכז העניינים. ואני חושב על ההבדל הבולט ביני ובין הסטודנטים הוותיקים האחרים לבינם: רשימות הנספים הפוטנציאליים שאנחנו, הוותיקים, מרכיבים, והם החדשים, לא. האם זה אומר משהו? כן, זה אומר משהו מאוד עמוק על החיים שלי פה, חיים שאני כל כך מקפיד תמיד לחשוב עליהם כעל זמניים, למטרה מסויימת, אבל למרות זאת הם גם קבועים: אני מכה פה שורשים. יש לי כאן חברים, יש מכרים שעשויים להימצא בסביבתו של אסון עצום מימדים שכזה, והעובדה הזו, ההבדל הכל כך חריף בינינו, בין הוותיקים ובין החדשים, מצמרר אותי משום מה.

אנחנו הולכים, קבוצה המומה ודוממת, לאכול, בארבע אחר הצהריים. רובנו לא אכלנו דבר מהבוקר, לא היה תיאבון, ועכשיו, בכל זאת אנחנו מחליטים לחטוף משהו. וויכוח מתחיל להתלהט מסביב לשולחן, בעיקר בגללי, ובגלל הפתיל הקצר שלי בסביבתם של אנשים דוגמת זה שיושב לימיני, צוהל, זיק של שימחה לאיד אינו נעדר מעיניו, עכשיו יש לנו לגיטימציה להיכנס בהם, לדבריו. מי זה "לנו"? "לגיטימציה" ממי בדיוק? מי זה "הם"? אני שואל בטינה שאיני מצליח – ולמען האמת גם איני מנסה – להסתיר, ואחר-כך, מותשים, אנחנו מסכימים בינינו להחליף נושא. מסכי הטלוויזיה במסעדה רועמים, ומבשרים שצוותי ההצלה מסרבים לגשת למקום ולהתחיל בעבודות ההצלה והכיבוי. כמאתיים כבאים נקברו במפולת, ויש כל הזמן מפולות נוספות. לא מצליחים להשתלט על האש. ראש העיר מחליט לפנות את דרום מנהטן. עולה החשש שהאש תתפשט צפונה ותגיע על לווילג', עד אלינו.
נ' מציעה שנפנה את הדירה שלי ונברח ממנהטן.
מעכשיו הכל מתרחש מהר. אנחנו חוזרים אל הקפיטריה, להתעדכן בחדשות. אני יורד שוב לספרייה, ועונה, כמעט בדמעות, לאימייל מודאג מחברים בארץ, שאני בסדר, אבל אני מפנה את הדירה ובורח צפונה. אני מסתכל על מסך המחשב ולא מאמין שאני כותב את המילה הזו, evacuating. כאילו אני מתבונן על הכל מהצד. תיאומים זריזים עם חבר שגר ברחוב ששים ושלוש; סקירה מהירה, מבולבלת של כל ה"בעד" אל מול ה"נגד"; ביקור הזוי בסופרמרקט עירום-המדפים בעקבות שמועה שהחלה להשתולל, שעומד להיות מחסור במים; "על העיוורון" של סאראמגו שכמעט סיימתי ביום שני בלילה, ודומה שכאילו התעוררתי לתוכו ביום שלישי בבוקר; השואה, כן השואה בכבודה ובעצמה, לא פחות; ואני ואחותי הצעירה, למעלה בחדרי בקומה העשרים, אורזים תחתונים ומברשות שיניים, את המחשב הנישא שלי ובו שביב ראשון של התיזה שלי, ספרי קריאה, כמה בקבוקי מים מיובאים שקניתי בסופר במחיר מופקע, לאחר שאזלו המים המקומיים, מסמכים חשובים ודרכונים. אנחנו יורדים למטה, אל מ' ונ' שממתינות לנו, ומתחילים לצעוד צפונה.
היו פעמים בעבר שחשבתי לעצמי, נניח שאתה צריך לנוס על נפשך, לארוז במהירות ולברוח, אבל יש לך מקום בתיק לספר אחד. מה יהיה הספר הזה? והנה, נראה שהיום הזה הגיע. איזה ספר לקחת? ההחלטה כמעט מתקבלת מעצמה: אני לוקח ספר-לימוד אחד – ניו יורק או לא ניו יורק, כנראה שאני, אחרי הכל, בחור מרובע עד לשד עצמותיי, ואת "על העיוורון", כמובן. נותרו לי עשרים עמודים עד לסוף, ואין לי שום כוונה לא לדעת כיצד הספר נגמר.

אנחנו מתלבטים אם לצעוד ברגל, לקחת מונית או לנסוע בסאבווי. מ' מטילה ווטו על צעידה ברגל וגם אני לא נלהב במיוחד מהרעיון, והסאבווי, כך אנו מניחים, בכלל סגור. אנחנו מחליטים לנסות לתפוס מונית, תוך כדי הליכה צפונה. אבל הרחובות והכבישים ריקים, ואין מוניות. אנחנו מתקרבים לתחנת סאבווי, ומסתבר שהיא פתוחה, והנסיעה היא אפילו בחינם. אנו מזנקים לתוך הרכבת עמוסת השוטרים, המומים וחרדים: האם נגיע ליעדינו? נ' יורדת ברחוב שלושים וארבע, וממשיכה לקרובי משפחה שגרים בלונג איילנד. היא החליטה, ובצדק, לעזוב את האי. מ', אחותי ואני ממשיכים לנסוע. הלילה נישן אצל י', ברחוב ששים ושלוש.
אנחנו מקיאים את עצמנו מקרון הרכבת בתחנה של רחוב חמישים ותשע, וממהרים לעלות אל פני הקרקע. האפר-ווסט סייד נראה רוגע, כמעט שלו. כמה דקות אחר-כך אנחנו קורסים אצל י', מול הטלוויזיה, שותקים, המומים.
 
יום רביעי, 12 בספטמבר 2001

מחסירים פעימה לפני הדלקת מכשיר הטלוויזיה אצל י', אנחנו מנסים לחשוב על העולם שהתעוררנו לתוכו הבוקר. האם קרה משהו בלילה, כשישנו שינה חטופה? האם פרצה מלחמת עולם שלישית? רשתות הטלוויזיה מדווחות על מאמצי החילוץ, פרשנים חמורי סבר מדברים על בין לאדן ועל ה"אומה החזקה שלנו" שצריכה להתאחד בזמנים קשים אלה, ולהשיב מלחמה שערה. הכל נשמע מוכר עד זרא. השריפות לא מתפשטות צפונה, אז אנחנו מחליטים לחזור אל הדירה שלי. מ' ממשיכה לברוקלין – נדמה שעכשיו בטוח יותר לנסוע.
הרכבת התחתית מגיעה רק עד לרחוב שלושים וארבע – משם צריך לקחת אוטובוס עד לרחוב ארבע עשרה, ומרחוב ארבע עשרה להמשיך ברגל; ראש העיר ג'וליאני הורה לסגור את העיר מרחוב ארבע-עשרה דרומה לתחבורה פרט לרכבי הצלה. הכל מת: החנויות סגורות, פרט למכולות וסופרמרקטים ריקים וגלוחי-מדפים; הכבישים מנוקדים פה ושם בהולכי רגל, רוכבי אופניים ורולר-בליידס, הגירסה העדכנית לסְקֶטִים שהיינו גולשים עליהם ביום כיפור בחולון, לפני עשרים שנה. הכל שקט. רחוב ברודווי, מרכז קניות ועסקים סואן וקצבי, נתון במנוחה כפוייה.

אנחנו מניחים את החפצים שלנו בדירתי – אני אפילו לא מצליח לשמוח או להיאנח לרווחה כשאני רואה שהכול במקום ולא איבדתי, לפחות לא בינתיים, את מקום מגוריי – ויוצאים החוצה לאכול. אנחנו אוכלים בשקט, מביטים בחלון המסעדה ששמה, The Quantum Leap, קפיצת-מדרגה בתרגום לא הכי מוצלח, הפך פתאום לאקטואלי מתמיד, ואנחנו מבחינים שהאוויר שבחוץ מתחיל להצהיב. אנחנו משלמים ויוצאים החוצה: האוויר הצהוב-אפרפר סמיך, רווי בחלקיקים זעירים שעל טיבם איננו רוצים בכלל לחשוב, והאנשים המעטים שבחוץ עוטים על פניהם מסיכות המכסות את אפם ופיהם. סיור נואש בין בתי המרקחת בשכונה מגלה שכל המסיכות אזלו, אז אנחנו ממהרים הבייתה, להסתגר. השלט שמקדם את פנינו בכניסה לבניין המעונות מכריז ש"עקב איכות האוויר כיבינו את מערכת המיזוג המרכזי, והדיירים מתבקשים להישאר בבתיהם ולהשאיר את החלונות סגורים עד להודעה חדשה".

עוד סידרת טלפונים מתחילה: האם להתפנות שוב? ואם כן – לאן? י' מדווח שהסירחון והעשן הגיעו עד אליו, לרחוב ששים ושלוש, וא', שגרה ברחוב מאה ועשר אומרת שגם שם כבר אי אפשר לנשום. צמיג שרוף הוא המטאפורה שכמעט כולם משתמשים בה כדי לאפיין את הריח. כאב הראש שאוחז בשנינו, בי ובאחותי, אינו משאיר מקום לטעות: לא כדאי להיות כאן.
ובכל זאת, אנחנו נשארים בתוך הדירה, מסוגרים, מדברים בטלפון מדי פעם, כשהקווים חוזרים, גולשים באינטרנט, מקבלים ושולחים אימיילים, מתעדכנים. מתארגנות מחאות ברחבי העיר: נגד כוונת בוש להפגיז חפים מפשע באפגניסטן; נגד הססנותו של בוש שעדיין לא הפגיז את אפגניסטן, את אסיה, את המזרח התיכון ואולי גם את כל שאר העולם; שמועה מספרת על הפגנות שמחה בעיר, אם כי שוליות בהיקפן, של קהילות מוסלמיות מסויימות; אנשים בעלי חזות מזרח-תיכונית מותקפים באלימות ברחובות; חליפות אימיילים עצבניות, כמעט אלימות, מתרחשות בקבוצות הדיון השונות באוניברסיטה. כמרים ימניים מאשימים את השמאלנים, את הפעילים למען הזכות להפלה, את הפמיניסטיות ואת ההומואים והלסביות בפיגועים. קצת יותר כבוד לאלוהים, למשפט הטבע, כך הולך הטיעון, היה מונע את האסון.  רק חסר שיקום גם איזה רב ויאמר משהו על מזוזות.
רטוריקה לאומנית, רטוריקה של כבוד, שולטת בכיפה. כבוד, גבריות, כוח, נקמה: זו השפה שהתקשורת האמריקאית, ובמידה לא מבוטלת גם הרחוב האמריקאי, מדברים בה מאז יום שלישי בבוקר, ואולי, בעצם, מאז ומתמיד. אני זוכר שבמוסף "הארץ" לפני כמעט שנה, הביע מתנחל מתלהם את תיסכולו מכך שצה"ל אינו מגיב יותר בתקיפות לאינתיפאדה השנייה. הצבא שלנו הפך לדנה אינטרנשיונל, אמר המתנחל. הנה כי כן, דומה שהכל מסתכם בקלישאה פסיכולוגית אחת: אימת הסירוס. אי אפשר לשלא להימנע מהמחשבה הזו גם על רקע הפאליות של שני הבניינים שקרסו – הזיקפה הלאומית האמריקאית היא זו שקופד ראשה. ולא זיקפה אחת, אלא שתיים. אחרי הכל, גבריות פגומה וכבוד רמוס, כך נדמה, הינם הגורם הראשון במעלה לפרוץ מלחמות בהיסטוריה, אמיתיות ומיתולוגיות.
קשה גם להימנע מהגוּת בגרוש על ההיבריס, חטא הגאווה במיתולוגיה היוונית, ועל תוצאותיו המרות והבלתי-נמנעות. או על הנמנעוּת של האסון. בישראל, אני מניח, כבר מזמן היו עמודי הדעות מתכסים בהגיגים על תרבות הפרטאץ' הישראלית, על ה"סמוך", על ה"יהיה בסדר". אחרי הכל, כיצד קורה שארבעה מטוסים חטופים מרחפים להם בלא מפריע בשמיים, ואיש אינו עושה דבר? באל-על זה לא היה קורה, מציין מייד הישראלי הקטן שבפנים. וכיצד קורה, שלאחר הפגיעה בבניין הראשון, כפי שדיווחה אחת הניצולות, קול שבקע ממערכת הכריזה המרכזית של הבניין האחר, הלא פגוע עדיין, הכריז שהכל בסדר ועל כולם לחזור לעבודה? לא נותר אלא לסכם בעצב, שתרבות הפרטאץ' היא לא תופעה ישראלית ייחודית, כנראה, אלא תופעה אוניברסלית, בעצם אוליי אפילו תכונה אנושית כל כך.

עוד ביום שלישי, כמעט לא נעים להודות, התחלנו עם ההומור השחור; זו הדרך שלי, ושל רבים אחרים, אני מניח, להתמודד עם חוסר האונים ועם האימה. "האמריקאים האלה חייבים לעשות הכל בגדול", אמר מישהו, ואני החריתי-החזקתי אחריו, "כן, אצלינו מפוצצים קניון, אבל לוקח חצי יום לזהות את הגופות, עוד כמה שעות לנקות הכל, יום נוסף של תמונות וסיפורים אישיים בעיתונים, והלאה, אל הפיגוע הבא, אבל פה, לא מסתפקים בפחות מארבע ספרות של הרוגים." "יום שלישי, פעמיים כי טוב", אני אומר, ומרגיש את חוסר הטעם המסויים בהערה, תוך כדי אמירת המילים, אבל כולם צוחקים; יש משהו בהומור השחור שעוזר לנו להתפרק קצת מהמתח הבלתי-נסבל של השעות הראשונות שלאחר הפיגועים, ואנחנו מנסים כל ערוץ אפשרי של התמודדות.
 
יום חמישי, 13 בספטמבר 2001

הסגר עדיין בתוקף. העיר משותקת מרחוב ארבע-עשרה ודרומה. אין לימודים, אין חנויות, אין תחבורה.
אני מסתכל שמאלה כשאני יוצא משביל הכניסה לבניין המעונות כמו שאני צופה בסרט אימה (כשכבר מצליחים לגרור אותי לקולנוע לצפות בו): מבעד לידיים פסוקות-אצבעות, לראות, ולא לראות. יש עדיין עמוד עשן שמתנשא מעל האיזור שבו היו פעם מגדלי התאומים. אני שם לב שכל מי שנמצא ברחוב שולח מבטים חטופים לכיוון דרום, כאילו לא נעים להסתכל יותר מדיי, ללטוש עיניים, אבל אי אפשר שלא.
הכל עדיין אפוף עשן, אבל נדמה שהאוויר דליל יותר ושקוף יותר מאתמול. כבר ברור לנו שהטיסה של אחותי בחזרה לישראל מבוטלת, והמילה "להתאוורר" אולי נשמעת לא מאוד במקום כאן, אבל אנחנו מחליטים להסתובב קצת בחוץ, הקירות מתחילים להלחיץ. נסיון נוסף ונואש לקנות מסיכות-אבק נכשל, המסיכות אזלו ואין מספיק לצוותי ההצלה, נוזף הרדיו, ואנחנו צועדים אל האוניברסיטה: אני עם ספרים ודיסקט, אוליי אנסה לעבוד קצת בספרייה, ואחותי עם "שרה, שרה" של רונית מטלון ובקבוק קפה קר של סטארבאקס, תשב בקפיטרייה, שם עדיין רועמים מקלטי הטלוויזיה.
בצהריים הרוח שוב משנה את כיוונה והאוויר כמעט משחיר. הריח בלתי נסבל, ואנחנו ממהרים הבייתה ומסתגרים. אני קובע להיפגש בערב עם א' ור', זוג חברים ישראלים שגרים ברחוב עשרים וחמש, צפונה מהאיזור הסגור. כיוון שאין תחבורה, אנחנו נאלצים לצעוד ברגל, באוויר המעושן. אני מנסה לנחם את אחותי ואת עצמי, ולומר שניו יורק היא עיר די מזוהמת ממילא, וגם בימים רגילים אנחנו לא בדיוק נושמים אוויר הרים צלול כיין. אבל הצריבה בעיניים ובגרון לא מתרגשת יותר מדיי מההגיון הבולט שבטיעון.
בכיסנו תעודות מזהות; אחד מאין-ספור שלטי ההדרכה שתלתה הנהלת המעונות במבואה ייעצו לחוצים את קו-הגבול הצפוני לשאת איתם תעודות מזהות המוכיחות שהם גרים בתוך האיזור הסגור, כדי שיוכלו לשוב אחר-כך לבתיהם. אין לי תעודת-זהות עם כתובתי, אך אני מקווה שתעודת הסטודנט שלי תספיק, ושהשוטרים יחברו אחד ועוד אחד ויבינו שאם אני סטודנט באוניברסיטת ניו יורק אני לא משקר כשאני אומר שאני גר במעונות. למרבה המזל זה עובד, ואנחנו חוזרים מארוחת הערב מעודדים קצת.
צפונה לרחוב ארבע עשרה החיים נראים אחרת: העיר שוקקת חיים כתמיד, אבל זה נראה כמו מתוך הרגל בלתי-רצוני, בלי חשק. בחלונות הראווה נתלו דגלי ארצות הברית; הרחובות מוצפים שוטרים; צפירות האמבולנסים ורכבי כיבוי האש מחרישות אוזניים; ונרות דולקים כמעט בכל פינה.

אנחנו שמים לב שתאי הטלפון ותיבות הדואר מכוסים במודעות שכותרתן “Missing”, נעדר, או נעדרת. בתמימות קורעת-לב כמעט, הכינו קרובים של גברים ונשים שעבדו במגדלי התאומים – מי באמצעות מחשב וסורק, ומי בכתב יד, מי על-ידי מדפסת צבעונית משוכללת, ומי באמצעות מכונת-צילום בשחור-לבן – שלטים המתארים, לצד תמונה של הנעדר או הנעדרת, פרטים מזהים שעשויים אולי לסייע לאיתורם: טבעת זהב עם אבן ספיר, כתובת קעקע של ירח על כתף שמאל, שלושה עגילי-יהלום זעירים בתנוך אוזן ימין. אחת המודעות, של קרוביה של אשה שעבדה בקומה השמונים ושתיים של אחד המגדלים, מסתיימת במילים: "אנחנו מאוד דואגים לה!!!" והתקווה התמימה כל-כך שגלומה במילים הללו, ולא פחות מכך בשלושת סימני הקריאה, ובעצם המעשה של יצירת השלט, שיכפולו ותלייתו ברחבי העיר, כמעט מייאשת. רק עכשיו, כשהמציאות חוזרת ומתעקשת ומטיחה בפרצוף את האמת המרה, שלכל איש יש שם, רק עכשיו מתחיל גודל הזוועה להיקלט. לפעמים נוח לא לדעת את זה, ולהסתפק באבל על קו הרקיע המוכה של מנהטן. כל-כך מהר שוכחים, שרק קצת יותר מארבעים ושמונה שעות גם לנו הייתה רשימת נספים פוטנציאליים.
בלילה סופת ברקים ורעמים. ואני מתעורר, וחושב, יופי, האוויר יהיה נקי יותר מחר בבוקר, וחוזר לישון.

%d בלוגרים אהבו את זה: