ארכיון קטגוריה: מאמרים

שתי הערות על "הדרת נשים" מאריזות המלח (או: די לזילות "הדרת הנשים", בבקשה)

1. נראה לי משונה לקונן על "הדרת נשים" בשל מחיקת ציור האישה מאריזות המלח של סלית, שכן מלכתחילה ציור האישה על האריזות הוא סקסיסטי בשל הקישור בין בישול לנשים (נשים הן עקרות בית, כמובן). באופן אירוני, מחיקת דמות האישה, על אף המוטיבציה הסקסיסטית (שמירה על ה"צניעות"), משיגה את מה שארבעה עשורים של מלחמה פמיניסטית בדימויים משפילים לא הצליחה להשיג.

הלוואי שזה יתפשט לכל הארץ, וגם לאריזות המלח לבישול, לא רק מלח השולחן. והלוואי שיתחילו "להדיר" נשים גם מפרסומות לאבקות מרק (וגם את הבנים שלהן, במדי חיילים, שתמיד חוזרים הביתה מותשים באופן אסתטי ומאוד דוגמני, וניגשים בחרדת קודש לסיר המבעבע במטבח כדי לטעום "טעם של בית" – מרק שבושל מאבקת-מרק, סליחה, "מרקי תיבול", תעשייתית!), נוזלי רחיצת כלים, אבקות כביסה וחומרי ניקוי אחרים ("שאני אשפשף!?").

ולסיום: הלוואי שיתחילו לחשוב פעמיים לפני שזועקים "הדרת נשים!" ולפני שבכלל ממשיכים להשתמש במונח הזה, שמרוב אופנתיות וסיסמאתיות כבר נסחט ממנו כל המיץ השוויוני שמלכתחילה היה בו.

2. האבסורד שבמחיקת דמויות של נשים ובגירוש נשים ממשיות מהמרחב הציבורי מומחש בצורה מעולה בפרשת מחיקת ציור האישה מאריזת המלח של "סלית." גם לשיטתם של המחמירים בענייני צניעות: האם ציור האישה מחרמן בצורה כלשהי? ממילא הרי מרבית הגברים המשתייכים לציבור שמחמיר בענייני צניעות לא נחשף לאריזות האלה שכן מי שקונה בסופר ומבשלת היא האישה. אולי הם חוששים שהאישה המבשלת במטבח  תחווה הארה ותהפוך פתאום, אחרי כל כך הרבה שנות בישול ושימוש במלח הזה, ללסבית?

לא לבטל את חזקת הגיל הרך

אבות צריכים לקחת חלק משמעותי יותר בגידול ילדיהם. המשפט, התרבות ושוק העבודה לא מעודדים אותם לעשות זאת. למרות שכיום זו תופעה פחות נדירה יחסית, אבות שמבקשים להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם הם עדיין מעטים. טיפול בילדים עדיין נחשב מלאכה "נשית", חסרת תוחלת כלכלית ומחבלת במימוש העצמי.

מתוך הכרה במציאות החברתית שבה נשים הן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המכריע של המקרים, באה לעולם "חזקת הגיל הרך". מטרתה היא לקבוע כלל יעיל לקביעת משמורת במקרה שבו האב והאם מסוכסכים ולא מסוגלים להגיע להסכמה בעצמם: במצב של סכסוך, אם הילדים צעירים מגיל 6, ההנחה היא שטובתם היא להישאר עם אמם, אלא אם כן יוכח אחרת.

החוק מאפשר לאבות להוכיח שטובת ילדיהם היא שלא יישארו בחזקת האם, ולכן לפי לשון החוק גם כיום אין כל בעיה לאבות לקבל משמורת, כאשר מוכח שהאם אינה המטפלת העדיפה בילדים. אלא ששירותי הרווחה ובתי המשפט לא ממהרים להאמין לגברים שביקשו להוכיח זאת, ומניחים כמעט תמיד שאמהות הן הטובות יותר לילדים.

אין ספק שקיומה של חזקה שלפיה האם היא ההורה העדיף מנציחה את נחיתותן של נשים וקושרת אותן לבית ולמשפחה, וגם פוגעת באבות טובים. אולם החזקה הזו נשענת על מציאות חברתית שבה אמהות ממילא כבולות לבית. האם ביטול החזקה יבטל את המציאות החברתית הזו? האם שינוי החוק הוא הכלי הנכון להיאבק בחלוקת העבודה המגדרית שלפיה "האישה היא שרת הפנים והגבר הוא שר החוץ", כפי שהתבטאו שופטי בית המשפט העליון בשנות ה-70?

אפשר וכדאי ללמוד מכישלון הרפורמה במדינות שבהן מערכת דיני המשפחה היא הרבה פחות מורכבת ומסוכסכת מזו הישראלית, שבה יש, נוסף לכול, גם מונופול דתי על נישואים וגירושים. במדינות שבהן חזקת הגיל הרך בוטלה, כמו למשל באוסטרליה (ביוזמה של ארגוני גברים שפעלו בשיטות אלימות שאת חלקן מאמצים, למרבה הצער, ארגוני גברים מסויימים בארץ), נשים לא השתחררו מעול התפקידים הנשיים המסורתיים כתוצאה מכך. אבות ביקשו להחזיק בילדים כדי לסחוט מגרושותיהם הסכמה למזונות נמוכים במיוחד או וויתור על חלקן ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים.

במחקר שערכתי עם עמיתה מארצות הברית (פרופ' גאיה ברנשטיין) הראנו שסכסוכי הגירושים במדינות שבהן בוטלה החזקה יצרו מצבים מעוותים של "בניית תיק" לקראת הגירושים כדי להוכיח איזה הורה מטפל יותר בילדים: למשל, הפציצו את ילדיהם במסרונים או הפריעו להם בביקורים בבית הספר והצטלמו כדי לתעד "קשר" עם הילדים, בלא התחשבות בצורכי הילדים עצמם.

ההמלצות של ועדת שניט, שכוונותיה טובות, ימיטו אסון על זוגות רבים ובעיקר על ילדים רבים. כיום קלף המיקוח העיקרי בסכסוכי גירושים הוא הגט והבעלות של גברים בנשים (הנישואים במשפט העברי נקראים "מעשה קניין"). ביטול החזקה בלא רפורמה כוללת בדיני המשפחה ובלא שיחול קודם לביטול שינוי תרבותי עמוק ושורשי בכל הנוגע לתפקידי המגדר יהפוך גם את הילדים לקלף מיקוח ולכלי לנקמנות, בעיקר מצד גברים שאינם מעוניינים בקשר אמיתי ועמוק עם הילדים, אלא פשוט מעוניינים להשתמט מתשלום מזונות או להתנקם בגרושותיהם. כל עוד היא משקפת מציאות חברתית שבה נשים בעיקר מגדלות את הילדים, אין לבטל את חזקת הגיל הרך. מספיק לאפשר לאבות טובים לסתור אותה (ובשביל זה לא צריך לשנות את החוק, הוא מאפשר זאת גם בנוסחו הנוכחי). את שינוי תפקידי המגדר יש להפקיד בידי מערכת החינוך ולחזק את השוויון בין גברים לנשים גם במציאות, לא רק בספר החוקים. ואז, ביום שבו נשתחרר מהפטריארכיה, נוכל לבטל, ובשמחה רבה, גם את חזקת הגיל הרך.

* הרשימה התפרסמה הבוקר באתר ynet.

הזמנה ליום עיון "דמוקרטיה, פמיניזם וזכויות אדם"

הכנס פתוח לקהל הרחב והכניסה חופשית, ניתן להירשם במייל חוזר למייל meravba@hdq.colman.ac.il

למה בית המשפט העליון חשוב לכולנו: עוד תובנות מפסילת הפרטת בתי הכלא

יש רגעים נדירים מאוד שבהם נדמה שישראל היא לא המקום המשוגע ביותר בעולם, כמו כשעולה הצעה (לא בפעם הראשונה) לגבות מאסירים בקליפורניה תשלום בגין תקופת מאסרם (כ-140 דולר ללילה!). קריסתה המוסרית והכלכלית של מערכת בתי הסוהר האמריקנית, שההפרטה אחראית לה במידה לא מבוטלת, היא תזכורת חשובה לכוחו של בית המשפט העליון הישראלי במצבים שבהם דת ההפרטה מעבירה את הממשלה על דעתה.

בלי כוחו המחשק של בית המשפט העליון (וכמובן – בלי העותרים שקראו תיגר על החוק), לא היה עובר זמן רב לפני שתפיסת אנשים ברחוב וכליאתם הייתה הופכת לעסק משתלם, כפי שקורה בלא מעט מדינות בארצות הברית. לפני שנתיים, שמעתי בכנס בדנוור, קולורדו, ששיעורי הכליאה שם עלו פלאים מאז הפרטת חלק מבתי הסוהר, משום שעל מיטה ריקה המדינה משלמת למפעיל הפרטי 20 דולר, ועל מיטה "מאויישת" – 100 דולר. התוצאה: שוטרים עוצרים גם מי שביצע עבירת תנועה קלה, כי החישוב שלהם הוא שגם אם הוא ישוחרר למחרת, לפחות הרוויחו עליו 80 דולר.

גביית עלות הכליאה מהאסירים עצמם – אם תיכנס לתוקף – תהיה עוד יותר רווחית, לא רק בגלל הסכומים, אלא גם כי אסירים רבים לא יעמדו בתשלומים (מדובר באחת האוכלוסיות העניות ביותר), ואז הם ייעצרו בשל החוב שיצברו: הנה מקור מימון שלא יתדלדל לעולם.

ובאותו עניין:

על פסק דינו של בית המשפט העליון הישראלי בעניין הפרטת בתי הסוהר

מיתוס ההפרטה והקשר בינו לבין התפוררות הדמוקרטיה

על הצביעות של מציעי החוק לייבוש עמותות השמאל

הצעות החוק לאיסור מימון עמותות על-ידי ישות מדינית זרה מיועדות לכאורה למנוע מזרים להתערב בפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל, מתוך הנחה שיש חורשי רעה שיהיו מעוניינים לפגוע בישראל בדרך זו. אבל ההצעות הללו לא אוסרות על מימון מגורם זר באשר הוא. מימון פרטי, לפי הצעות אלה, מותר. כך שאם טייקון אנטישמי מחליט להילחם במשטר הישראלי, זה בסדר, אבל אם האיחוד האירופי מעוניין לתרום לארגון שמחלק מלגות לבני נוער – זה אסור. מדוע נקבעה ההבחנה בין מימון זר ממשלתי למימון זר פרטי? משום שעמותות הימין נהנות בדרך-כלל ממימון פרטי, בעוד שעמותות זכויות האדם, מושג שמשום מה הפך ל"שמאלני" (כאילו העמותות הללו לא שומרות גם על זכויותיהם של מצביעי הימין), נהנות מתמיכות מן האיחוד האירופי ומממשלות זרות.

העמותות שהצעת החוק מיועדת לייבש עוסקות באחת הפעילויות השנואות ביותר על הימין: חשיפת העוולות שנגרמות לאוכלוסיות מוחלשות כמו ניצולי שואה, עניים, אנשים עם מוגבלויות, ומי שאינם אזרחים ישראלים: פלסטינים,  פליטים ומהגרי עבודה. יותר משהעוולות שנגרמות לאוכלוסיות אלה ואחרות מטרידות, כנראה שמציק לימין הדיבור על העוולות הללו. כאילו אם לא יפורסם דו"ח על ההתעמרות בניצולי שואה או בפלסטינים במחסום, ההתעמרות הזו לא קיימת.

אין בכוונתי להיתמם, כפי שחברי הכנסת יוזמי שתי ההצעות לייבוש עמותות שמזוהות עם השמאל מיתממים. הצעות החוק מיועדות להעניש את הארגונים הללו בשל כך שהם שוברים את קשר השתיקה נגד מעשי העוול הרבים שישראל מבצעת בשטחים הכבושים, מפרסמים דוחות והודעות לעיתונות, ומתעקשים שכולנו נדע דברים שלא תמיד נוח לנו לדעת. כדי להשתיק את הדיבור הזה, הם מוכנים להשתיק את הדיבור על כל הפעילות העניפה של הארגונים הללו בתוך הקו הירוק – לרבות מקרים רבים וחשובים שבהם חלק מהעמותות הללו ייצגו מתנחלים – ולמוטט חלקים נרחבים מהמגזר השלישי – שמלכתחילה נוסד בשל נסיגת המדינה מחובותיה כלפי האזרחים.

חשוב לזכור שהעמותות שאנשי הימין הקיצוני בכנסת ובממשלה נלחמים בהן לא שואלות את הפונים אליהן למי הם הצביעו (או יצביעו) בבחירות. יהודים, ערבים, גברים, נשים, ימניים קיצוניים, ימניים מתונים, שמאלנים רדיקליים ושמאלנים מתונים, ואפילו אנשי מרכז נהנים משירותיהם. כדי למנוע מן העמותות לעזור למי שאינם אזרחים: לפלסטינים, לפליטים ולמהגרי עבודה, מוכנים יוזמי ההצעה לפגוע באופן משמעותי גם באזרחי המדינה, ובעיקר בחלשים ביותר מבינינו. שלא אובן באופן שגוי: אני סבור שהעמותות הללו הן בעלות זכות קיום גם אם הן היו מטפלות אך ורק בחשיפת עוולות הכיבוש. המאבק כאן הוא על חופש הביטוי וחופש ההתאגדות – ואלה חייבים להיות נייטרלים לתוכן הביטוי. חירויות אלה מגינות גם על אנשי הימין, והעיוות שהם מנסים ליצור, שלפיו "זכויות אדם" זה משהו שמאלני וחתרני הוא מקומם ומופרך.

הצעות החוק הללו הן לא רק מיתממות, אלא גם צבועות. ראשית, אם יש בפעילות העמותות משום פגיעה בבטחון המדינה, מדוע הן הוקפאו במהלך ההשתדלות הפלסטינית באו"ם מחשש שהעברתן תפגע בתדמיתה של ישראל? לפי ההיגיון שבבסיס ההצעות, הממשלה בעצם הפקירה את בטחון המדינה בחודשיים האחרונים, רק כדי לשפר את תדמיתה.

שנית, הצביעות של חברי הכנסת שיזמו את הצעת החוק בולטת על רקע מקורות המימון הזרים של עמותות ימניות וימניות קיצוניות דוגמת "אם תרצו" (שקיבלה, לפי פרסומים בתקשורת, סכום ניכר מעמותה אוונגליסטית שהעומד בראשה התבטא באופן אנטישמי) או עמותת אלע"ד.

"עמותה פוליטית" מוגדרת בהצעת החוק כ"עמותה שבין מטרותיה להשפיע על סדר יומה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל, או המקיימת פעילות בעלת אופי מדיני במסגרת העמותה". האם ניתן ברצינות לומר שעמותות כגון "אם תרצו" ואלע"ד הן לא פוליטיות?

הטור התפרסם היום באתר ynet.

"הזז את האישה": שילוב חרדים בשוק העבודה ומעמד האישה

שאלת שילוב החרדים בשוק העבודה עלתה לדיון ציבורי לפני כמה שנים, ודו"ח ועדת טרכטנברג התייחס אליה במפורש בעקבות הקריאה הציבורית לשוויון בנשיאה בנטל במסגרת המחאה החברתית. אם הכוונה היא להתייחס להמלצות בעניין זה ברצינות, צריך לעצור לרגע ולחשוב כיצד לגשת לסוגיה רגישה זו, כך שתיקון עוול אחד לא יגרום לעוול אחר, קשה אולי הרבה יותר.

ב"עוול האחר" אני מתכוון לסכנה שעלולה להישקף למעמדן של נשים בשוק העבודה כתוצאה מכניסת חרדים לשוק. משום מה, בכל פעם שחרדים נכנסים לחדר, הפיתרון הוא "הזז את האישה". זה קורה כבר כמה שנים בצבא, עם הדרתן של חיילות, מדריכות וקצינות לפי דרישתם של חיילים חרדים וחרד"לים, ואין שום סיבה לחשוב שגורלן של נשים בשוק האזרחי לא יהיה שונה, וכל זאת בשם התחשבות ברגשות דתיים ובמסורת.

מעמדן של נשים בשוק העבודה ממילא נחות והן בין העובדים הפגיעים ביותר. לפי נתוני התמ"ת שפורסמו לאחרונה, פער השכר בין גברים ונשים עדיין גבוה מאוד ועומד על 31% בעבור עבודה זהה, עם הכשרה וניסיון זהים; הן מקבלות תשלומים פחותים על שעות נוספות ועל כוננויות; אפילו תשלומי כלי הרכב שמקבלות נשים מופחתים. למרות חוקי המגן, נשים מפוטרות כשהן עוברות טיפולי פוריות או נכנסות להריון או מבקשות לשוב לעבודה לאחר חופשת הלידה; מקומות עבודה רבים לא שוכרים נשים הרות וחוקרים את המועמדות לעבודה אם הן נשואות ומתי בכוונתן ללדת (וכל זאת בניגוד לחוק). לכל זה מצטרפת העובדה שנשים מאיישות את רוב העבודות שבתחתית הפירמידה, במשכורות הנמוכות ביותר, ועם התנאים הסוציאליים הנחותים ביותר. בנוסף, בתקופות של מיתון ישנה נטייה לפטר קודם כל את הנשים, משום שהן עדיין נחשבות למי שפרנסת המשפחה לא על כתפיהן.

כניסת חרדים לשוק העבודה ללא ספק תביא לדרישות להתאמת מקומות העבודה לעובדים החדשים: בין אם דרישת לבוש צנוע, הפרדה בין גברים ונשים או דרישות אחרות. השיח הציבורי הישראלי ויתר על הוויכוח בעניינים שהחרדים מגדירים אותם כ"דתיים", והוא נוטה לקבל את טענותיהם בנוגע ל"מסורת" ל"הלכה" ול"רגשות דתיים" בצורה לא ביקורתית, בין אם מתוך בורות ובין אם מתוך סקסיזם וחוסר איכפתיות בנוגע למעמדן של נשים בחברה (וגם נשים לוקות בסקסיזם, לא רק גברים). כך, למשל, הציבור החילוני אדיש ברובו למאבק המתחולל סביב הפרדה בין גברים ונשים בתחבורה הציבורית. רבים מהקוראים תיגר על ההפרדה הזו באים דווקא מן הציבור הדתי והחרדי.

אבל האמת היא שההפרדה בין גברים ונשים היא לא חלק מהותי ועתיק יומין מן המסורת היהודית או מההלכה; מדובר בהחמרות רבניות שחלקן בנות עשרות שנים בלבד (ההפרדה בקווי התחבורה הציבורית, למשל, החלה לפני פחות מ-20 שנה), והן יותר אנטי-חילוניות מאשר חלק חשוב ומהותי מההלכה היהודית. בתנ"ך יש דוגמות למכביר להיעדר הפרדה בין המינים בהקשרים חברתיים שונים: במרעה, בהכנות לבניית המשכן, בעבודת השדה, ואפילו בכנסים ובעצרות. אפילו עזרת הנשים בבתי הכנסת היא חדשה יחסית; בתי הכנסת שנבנו בעת העתיקה לא כללו עזרת נשים, והנשים השתתפו בתפילות באולם בית הכנסת. ההפרדה בין המינים בבתי הכנסת החלה ככל הנראה במחיצה מאולתרת (טליתות שנפרשו בין הגברים והנשים), בתחילת המאה ה-13, בבית הכנסת בוורמייזא (וורמס) שבגרמניה.

לכן, כדי לוודא שנשים לא ייפגעו שוב, הפעם כתוצאה מהדרה על בסיס "פגיעה ברגשות", שינוי המדיניות בנוגע לתעסוקת חרדים צריך להיעשות תוך הידברות עם מנהיגי הציבור החרדי והבהרה שההשתלבות תיעשה באופן שלא יפגע באיש ולא ידיר נשים מזכותן להתפרנס בכבוד, תוך שהחברה החילונית-ליברלית לא מוותרת על קולה במשא ומתן הזה ולא מפקירה נשים בשם הסובלנות.

* הרשימה מתפרסמת היום באתר ynet.

"להתבונן בסבלם של אחרים", בלי הבחנה: גלעד שליט, קדאפי והחדשות כבידור

1. חגיגת התמונות של הלינץ' בקדאפי מבחילה, ברברית ומזעזעת, כמו מה שמתועד בתמונות הללו. זה לא סותר את הסלידה מהאיש ומ"פועלו". אולי אני רך לבב מדי, אבל תמיד במצבים כאלה (הוצאתו להורג של סדאם חוסיין, חיסול בן לאדן, הוצאת הזוג צ'אושסקו להורג וכן הלאה), לנוכח השימחה שבהתבוססות בדמו של עריץ, אכזר ככל שיהיה, אני לא יכול שלא לחשוב על המעשה כעל שלוחה של דרכי הפעולה של אותו עריץ עצמו, ועל המבַצעים כעל מי ששמים את עצמם באותה רמה מוסרית כמו את זה שהם מחסלים.

2. אמנם, באקלים של תיאוריות קונספירציה, אם אין תמונה או סרטון של ההוצאה להורג או של הגופה, אין "הוכחה" לכך שהמעשה אכן בוצע. ייתכן שיש חשיבות לכך, כדי למנוע תיאוריות בנוסח "אלביס פרסלי חי". אבל מכיוון שהתמונה והווידאו גם הם כבר מזמן לא ממש אמינים, במה בדיוק הם מוסיפים לאמינות הדיווח? יש היום הרי אתרי אינטרנט שלמים שמוקדשים לתמונות מטופלות, במודע ובמוצהר; תמונות כאלה משמשות כלי סאטירי (וסדרת התמונות שבהן הושתלה דמותו של בנימין נתניהו בשלל סצינות איקוניות, אמיתיות או בדויות, היא אחת הדוגמות האחרונות לכך). אז מה מוסיפות התמונות המתעדות את שחיטתו של אדם?

3. טשטוש הגבול בין חדשות לבין בידור (צפייה בזוועה ובאימה גם הם סוג של בידור, ואפילו פופולרי למדי) בא לידי ביטוי לא רק בתמונות מהלינץ' בקדאפי, אלא גם במרדף אחרי תמונות של גלעד שליט. זהו הצד השני של מטבע המציצנות במותו של רודן לשעבר. הרגילו אותנו כל כך טוב לכך שאין צורך לנסות ולדמיין, כי הטלוויזיה תספק לנו תמונות או סרטונים "אותנטיים", עד שאנחנו שוכחים כמה דברים: ראשית, שכולנו יכולים לנחש, ברמה די גבוהה של דיוק, מה ירצה חייל שבוי לעשות כשהוא חוזר הביתה (לאכול את האוכל של אמא, לישון, להתעדכן, אולי גם לעדכן, ובכל מקרה, לנסות ולבנות שגרה חדשה ובריאה ככל הניתן).

שנית, שכשרודפים אחריו עם מצלמות לכל מקום ומתעדים כל נשימה שלו, ההתנהגות שלו ומה שהוא עושה הם כבר לא "אותנטיים": כי הוא נאלץ להסתתר, לצאת בהיחבא, לפלס דרך בינות עשרות הצלמים במקום לצעוד בעצלתיים ובנחת ולהתענג על המראות שסביבו.

שלישית, כאשר התיעוד החדשותי הופך לבידורי, הוא תחת סכנה הרבה יותר גדולה של הפיכת עצמו – התיעוד והמתעדים – לחלק מהתמונה ולהתערבות בה: וכך, אפשר לראות צילום של צלמים שמצלמים את גלעד שליט בכובע מצחיה ובמשקפי שמש, מנסה לצאת לטיול הליכה רגוע. וכמעט אפשר לשכוח את העיקר: שיש פה בן אדם, שהמתעדים וצרכני התיעוד עלולים להזיק, ושהעיקר הוא לא התקשורת (עד כמה שזה נשמע מפתיע ומקומם לאנשים מסויימים).

4. חשוב לזכור שה"סולידריות" שכל כך מרבים לדבר עליה בימים האחרונים מוגבלת למעגל אחד מאוד מסויים: בתוך החברה הישראלית-יהודית, שרואה עדיין בשירות הצבאי ערך מקודש. נתח זה מתוך הישראלים הולך וקטן, אבל, למרבה הצער, סולידריות סביב הצבא וסביב המדים היא כנראה הערך שיכול לכנס סביבו הכי הרבה אנשים, וזה אומר הרבה על החברה הישראלית-יהודית המיליטאריסטית.

5. יש בסיס מוצק לחשד, שאותם אנשים שבסקר יענו בלי להסס ש"לא משאירים חיילים פצועים בשטח" ויתמכו בהחזרת חייל שבוי גם במחיר שחרור טרוריסטים רבים, ינהגו בפראות בכביש (ויעקפו בלי לאותת, כמובן), ירכבו על אופניהם כשהם מאזינים למוסיקה ומסמסים תוך כדי, ידהרו באופנועיהם על המדרכות או בניגוד לכיוון התנועה, יעקפו בתורים בלי להניד עפעף, יעלימו מס, יצביעו בבחירות הבאות לבנימין נתניהו או לאביגדור ליברמן, יעבדו כאנשי שיווק בחברת סלולרי או אינטרנט או כבלים ושוב, בלי להניד עפעף, ישקרו ללקוחות על תנאי העיסקה (להשתחרר מהתחייבות סרק שהושגה ברמייה עם חברת סלולר היא פעולה קשה יותר מלהגיע להסכמה עם החמאס), יעתיקו במבחן באוניברסיטה או יקנו עבודה או דיפלומה, בקיצור, יתנהגו כמו הקלישאה של הישראליות.

6. סולידריות אמיתית היא מלאכה אפורה, יומיומית, לא חגיגית ובלתי-פוטוגנית בעליל (רוב הזמן). זוהי עמדה נפשית שבאה לידי ביטוי ביכולת לזכור שיש זולת, ושלפעמים צריך להשעות מעט את הצורך האישי, המיידי והדוחק, ולפנות מקום לזולת.

7. האנלוגיה הבאה לא מושלמת, ובכל זאת היא רלבנטית כתמרור אזהרה לכל המתנפלים על משפחת שליט בימים האלה, גם (ואולי בעיקר) לאלה שכוונותיהם טובות: "בדיחה נושנה, אחת מאלו שלא נתאמתו בשום מקום והן בכל זאת בגדר אמת בכל מקום, מספרת על היחס הנזכר בצורה כזאת בערך: אזרחי עיר אחת (אומרים שהכוונה לעיר סיינה) היה להם פעם בשירותם מצביא-גייסות, ששחרר אותם משעבוד אויב. יום על יום התייעצו ביניהם, כמה לשלם לו את גמולו, ולבסוף החליטו כי לא יימצא להם גמול לפי ערכו, ואפילו ימַנו אותו למושל עירם. עד שקם אחד מבניהם ואמר: הבה נמיתהו ונשימהו אחרי מותו לקדוש עירנו. והללו עשו לו בקירוב כפי שעשה הסינאט הרומאי לרומולוס." (יעקב בורקהארט, "תרבות הריניסאנס באיטליה", תרגום: יעקב שטיינברג, מוסד ביאליק תש"ט).

לאחר שחרור גלעד שליט: חמש מחשבות על פסק הדין של בג"ץ ועל היום הזה

1. בפסק דין קצרצר בסטנדרטים של בית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים – תשעה עמודים בסך הכול – דחה בג"ץ את העתירות נגד ההסכם בין ישראל והחמאס בעניין שחרור גלעד שליט ו-1,027 אסירים פלסטיניים. פסק הדין קצרצר לא בגלל פרק הזמן הקצר שעמד לרשות בג"ץ; בנסיבות דומות בעבר, שבהן בג"ץ צריך היה להכריע באופן מיידי, הוא לא היסס לפרסם רק את הכרעתו – קבלת העתירה או דחייתה – באופן מיידי, ואת הנימוקים במועד מאוחר יותר, בפסקי דין שמחזיקים עשרות עמודים. קוצרו של פסק הדין מאמש מבטא את התפיסה שבבסיסו: שאלת הלגיטימיות של ההסכם בין ישראל והחמאס היא שאלה פוליטית-ציבורית, ולא שאלה משפטית.

2. אין שום חידוש בפסק הדין הזה בעניין שאלות של שפיטות וחוסר עמידה; בג"ץ, בניגוד לתדמיתו האקטיביסטית, מתערב לעיתים רחוקות מאוד בשאלות של מדיניות, של ביטחון או בשאלות שלצורך הכרעה בהן המומחיות הנדרשת היא לא משפטית. גם פסילת חוקים של הכנסת היא לא לחם חוקו של בג"ץ, ושוב, בניגוד לתדמיתו. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בשני העשורים מאז חקיקת חוקי היסוד שהוכרזו על-ידי אהרון ברק כבסיס ל"מהפיכה החוקתית", ביטל בג"ץ בסך-הכול שישה דברי חקיקה, הרבה פחות ממה שמתנגדיו מנסים לגרום לציבור לחשוב.

 3. הפעם בג"ץ סירב להתערב בהחלטה של ממשלת ימין קיצוני: ממשלת ליכוד-ישראל ביתנו-ש"ס-קדימה, שמקדמת, באופן פעיל (ולפעמים בשתיקה) סדר יום אנטי-דמוקרטי מובהק. האם זה יגרום לחברים בקואליציה דוגמת דוד רותם, יריב לוין, אנסטסיה מיכאלי וחבר מרעיהם להתייחס לבג"ץ באופן הוגן והגון בהתבטאויותיהם, במיוחד לאור סירובו הגורף להעמיד לביקורת שיפוטית את החלטת הממשלה בעניין חילופי גלעד שליט באסירים הפלסטיניים? אני בספק. לדידם, המציאות והעובדות הם שוליים, ומוכפפים לאג'נדה של שנאה עיוורת לשלטון החוק.

 4. האם הייתי תומך בגישת אי-ההתערבות של בג"ץ לו הממשלה הייתה מצביעה נגד ההסכם והעותרת הייתה משפחת שליט, המבקשת מבג"ץ שיורה לממשלה לאשרו? בהחלט כן. אבל, אני חייב להודות: אם תקום ממשלה וייבחר נשיא שיחליטו, למשל, לחון את יגאל עמיר (ולמרבה הצער זה כבר לא תסריט מופרך במיוחד), אצפה מבג"ץ להתערב ולבטל את ההחלטה. לכאורה, מדובר בחוסר עקביות מצידי על-רקע עמדות פוליטיות. למעשה, מדובר בשני מקרים שונים: שחרור האסירים הפלסטינים נעשה כדי להציל חיי אדם, את חייו של גלעד שליט. זו החלטה פוליטית למען השגת מטרה שאינה פוליטית. החלטה לחון את יגאל עמיר, אם תינתן, תהיה החלטה שיש בה שכתוב של ההיסטוריה. הוא לא ישוחרר כדי להציל חיי אדם, אלא כדי לחזק את האידאולוגיה הימנית קיצונית שלפיה יצחק רבין הפך את עצמו לבן מוות כאשר נכון היה להגיע להסדר עם הפלסטינים. וזה הבדל חשוב.

5. "מתווה", לפי מילון אבן-שושן, הוא "מרשם, סקיצה, תכנית רשומה בקווים כוללים". ההסכם בין ישראל ובין החמאס, שתוכנו הוצג אינספור פעמים תוך שימוש במילה "מתווה" (כנראה ששוב צה"ל או יועצי התקשורת במשרד ראש הממשלה השתמשו במילה הזו, וכל הכתבים והפרשנים מיהרו לאמץ אותה, כי כאן התקשורת, למרות קיתונות השנאה שהיא זוכה להם, כמעט תמיד דוברת את שפת הממשל), היה מפורט לפרטי פרטים, וממש לא היה "מתווה".

לקראת שחרור גלעד שליט: שבע מחשבות בעקבות אירועי הימים האחרונים

1. צריך לשחרר את גלעד שליט: החי קודם למתים. זהו תפקידה של מערכת הביטחון לשמור עלינו מפני המשך הפיגועים. ובכל זאת, הצפייה אמש במהדורות החדשות שבהן פורטו מעלליהם המזוויעים של מקצת מהאסירים הפלסטינים שישתחררו, לא יכולה הייתה שלא להעלות שאלות מעיקות: האם מחר ישתחרר מלאך המוות שלי? של יקיריי? של מישהו חף מפשע, מכר או לא מכר?

2. האיומים של חמאס בעוד חטיפות ובעוד פיגועים, עד שישוחררו כל האסירים הפלסטינים מבתי הכלא הישראלים, כמו גם חזרתם של חלק מהאסירים המשוחררים בעבר לבצע פעולות טרור ולרצוח עוד ישראלים, רק מוכיחים את הדחיפות שבהגעה להסדר מדיני עם החמאס ועם הרשות הפלסטינית, כזה שבמסגרתו ישוחררו כל האסירים הפלסטינים. כשלא יהיו אסירים בכלא הישראלי, ייחתם הסכם שלום (ואפילו קר, ואפילו בחירוק שיניים) לא יהיה תירוץ לחטיפת ישראלים – חיילים או אזרחים. לא יהיה תירוץ לפיגועים. לא תהיה לגיטימציה לגינוי ישראל, אם החמאס יפר את ההסכם.

3. הרהור-מִשְנֶה: כל אסיר עולה למדינה מאות אלפי שקלים בשנה. אם מכפילים את העלות הזו במספר האסירים הפלסטינים שנותרים בכלא ובמספר השנים שהם עוד יוחזקו בו, ובצירוף הדחיפות בהגעה להסדר מדיני יציב ואכיף, מחזקים את התחושה שאין מעשה חברתי יותר מסיום הסכסוך הזה.

4. שחרור אסירים פלסטינים כנגד השבת שבוי ישראלי הוא כלל לא שאלה של צדק או של משפט. למשפט אין מה לומר בעד או נגד השחרור. אולי, וגם זה לא בטוח, יש לו מה לומר על תקינות תהליך קבלת ההחלטות ותו לא. זוהי בעיקרה שאלה ציבורית-פוליטית ולא משפטית. אין לבג"ץ מה לומר עליה, לחיוב או לשלילה.

5. האם למשפחות השכולות צריכה להיות זכות משפטית – להבדיל מזכות להשמיע את קולם בזירה הציבורית: בכנסת, בתקשורת וכדומה – להשפיע על קיום ההסכם עם חמאס? אני סבור שלא. גם פשע פלילי וגם פיגוע טרור הם מעשים שנעשים גם נגד החברה, ולא רק נגד קורבן העבירה. כאשר כהן מפר חוזה עם לוי, לתביעה קוראים "כהן נ' (נגד)  לוי". אבל כאשר כהן גונב מלוי או רוצח אותו, לתביעה קוראים "מדינת ישראל נ' כהן". חוק נפגעי עבירה מבקש לקחת בחשבון גם את הפגיעה שנפגעו השורדים ומשפחותיהם, אולם הוא לא מבטל את היותו של המעשה הפלילי או הטרוריסטי מעשה שהמדינה מתחשבנת בגינו עם הפושע, ולא הפרטים שנפגעו ממנו (או משפחותיהם, אם הם לא שרדו). הוצאת הענישה מהנפגע או ממשפחתו והעברתה לידי המדינה עומדת ביסוד התרבות המערבית והיא נועדה למזער ככל הניתן את שפיכות הדמים ולמנוע נקמות ונקמות כנגד נקמות במעגלים אינסופיים של רצח.

6. כשם שאין זה ראוי שלמשפחות השכולות יהיה פתחון פה במסגרת ההליך המשפטי (שוב, להבדיל מן הזירה הציבורית), כך גם אין זה ראוי שלהורי גלעד שליט יהיה פתחון פה במסגרת ההליך המשפטי. האם הייתה עולה על הדעת עתירה לבג"ץ של משפחת שבוי נגד הממשלה, שבמסגרתה המשפחה תבקש שבג"ץ יוציא צו שיורה לממשלה להביא לשחרורו של יקירם השבוי?

7. עצוב לראות בטלוויזיה את העימות בין העותרים נגד השחרור לבין נועם שליט: חשוב לזכור שזו החלטה של הממשלה, ושיסוי אזרחים להילחם זה בזה, ועוד מול המצלמות, שייך למקומות אחרים ולזמנים אחרים, אפלים מאוד. השיסוי הזה, כאילו מדובר בתחרות בין אזרח א' לאזרח ב', הוא תופעת הלוואי המרכזית של זכות הגישה לבג"ץ, שלדעתי, כאמור לא צריכה להיות קיימת בנסיבות כאלה כי זו לא שאלה משפטית. המשפחות השכולות שחשות שנגרם להן עוול חייבות לזכור שהכתובת היא ממשלת ישראל, ולא משפחת שליט.

עוד מסמר בארון המחאה החברתית: התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע

השילוש הלא קדוש ישראל ביתנו-ליכוד-קדימה כבר הנפיק כמה הצעות חוק ותיקוני חקיקה מהחשוכים שידעה המדינה, חוקים שפוגעים פגיעה עמוקה בזכויות יסוד של אזרחי המדינה – ימניים ושמאלנים, יהודים וערבים, גברים ונשים. אחד המאבקים המרכזיים של השילוש הזה הוא המאבק בחופש הביטוי. ב"חוק החרם", שעבר ביולי האחרון, המטרה הייתה ליירט ביקורת נגד ההתנחלויות (במסווה של הוקעת החרמתן).

כעת, עם אישור הצעת התיקון לחוק איסור לשון הרע, שלפיו סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק יעלה באופן אסטרונומי, יוכל כל מי שהממון בכיסו, לאיים בתביעות דיבה בסכומים דמיוניים, וכל זאת כדי להשתיק ביקורת או לנקום במבקרים. ההתנצלות המביכה והכפוייה של ערוץ 10 בפני אדלסון לפני כמה שבועות תהיה כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לנו אם הצעת החוק הזו תעבור בכנסת.

התיקון מבית מדרשם של ישראל ביתנו-ליכוד-קדימה הוא "חוק חרם" שמיועד להגן על בעלי הממון. ביום שלמחרת אישורו, כל קריאה לחרם על תאגיד ענק או ביקורת בסגנון הביקורת שהושמעה בתקופת המחאה החברתית בקיץ האחרון כנגד חברה או כנגד מנהליה (למשל, הביקורת שהביאה להתפטרותה של זהבית כהן) תסכן את משמיעיה באיום בתביעת ענק מאת פרקליטי התאגיד. תיקון זה יוריד לטמיון את כל הישגיה המרשימים של תנועת המחאה החברתית.

זה מה שעושה ממשלת ישראל: ביד אחת מאשרת את דו"ח טרכטנברג ומעמידה פנים שהיא קשובה לעם, וביד השניה מסנדלת את כולנו והופכת את המשך המחאה לסכנה ממשית לעתידנו הכלכלי.

נהוג להשמיץ את "התקשורת" ולתלות בה את כל חוליי החברה. סביר להניח שהצעת חוק כזו, שתגביל את התקשורת, תיתקל באדישות מצד הציבור ואולי אף בתמיכה נלהבת מצד חלקים נרחבים בציבור. אבל חשוב לשים לב שזה לא חוק "נוגד תקשורת", אלא הוא חל על כל אזרחי המדינה: כלי תקשורת ואזרחים פרטיים כאחד.

ולכן, ספק אם ביום שאחרי שהחוק יאושר, יוכל אדם לפתוח קבוצה בפייסבוק שקוראת להחרים גבינה בשל מחירה המופרז, שכן מייד עם פתיחת הקבוצה ישוגר אליו מכתב מאיים מאת עורך דינו של היצרן שבו הוא מאיים בתביעת דיבה מכוח התיקון החדש לחוק. התיקון הזה יאפשר לקבל סכומים אסטרונומיים בלי להוכיח כלל שנגרם נזק לתובע. כל הפגנה נגד העלאות מחירים או בעד שוויון, כל סטטוס בפייסבוק או ציוץ בטוויטר יסכנו את עתידו הכלכלי של כותבו, ואולי גם של מי שילחצו "לייק". ואם זה לא לעג לציבור הישראלי שיצא למחאה החברתית הקיץ – אני לא יודע מה כן.

אני ממליץ לקרוא את מאמרה המעולה של ד"ר תמר גדרון, " מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל", מתוך הגיליון האחרון של כתב העת "המשפט", שבו היא מראה מה קרה לעיתונות ולחופש הביטוי בבריטניה בעקבות חקיקת הדיבה מעדיפת הטייקונים, וכיצד המגמה בעולם כיום היא הפוכה מזו הישראלית: להילחם בתביעות דיבה סרק שמוגשות רק כדי להלך אימים ולהעלים ביקורת ציבורית, לא לעודד אותן.

ולכל הטוקבקיסטים: שימו לב שאם החוק יעבור, ייתכן שהוא יבשר את קץ עידן הטוקבקים באינטרנט הישראלי. חוק שמעודד הגשת תביעות סרק שבמאמץ קליל יניבו הכנסה אסטרונומית יהפוך את הטוקבקים למותרות שכלי התקשורת לא יוכלו להרשות לעצמם. חשיפת הטוקבקיסט כדי שניתן יהיה לתבוע ממנו ישירות (זה נדיר, אבל כבר קרה) תעלה לטוקבקיסט עצמו מיליונים. בקיצור, זו לא שאלה של ימין או שמאל, אלא של צדק חברתי, של הגינות ושל יושרה.

* הרשימה פורסמה לראשונה ב-11.10.11 באתר ynet.

%d בלוגרים אהבו את זה: