Category Archives: סיפורים

הוא יכול להגיע לתל אביב, למרות הכול (סיפור)

לא שמעתָ שנטל המסע המיותר הוסר מעל כתפיו של
אהובךָ האומלל?
אני יכול להגיע לתל אביב, מסתבר, לרגל
יום הולדתךָ.
 
יש לךָ מזל.

קמתי בארבע לפנות בוקר עם הישמע הצפירה, התארגנתי במהירות ליציאה מהבית תוך כדי שאני מציץ במסך הנייד דור 4 שעלי לשאת על גופי כל הזמן – אם אני לא רוצה להיענש בחומרה – כדי לקבל את משימתי לבוקר זה. "סוֹפר," נכתב שם. "נא להתייצב בבניין קופת חולים ברחוב בארי עד רבע לשבע." סופר? על מה בדיוק אכתוב, ואיך? ואיך אני אמור להגיע לבארי בתוך פחות משעה, כשהמסע מפלורנטין לצפון העיר אורך, בימים שבהם התנועה לא מוגזמת, כמעט ארבע שעות?

יצאתי מהדירה כמעט ברגע האחרון, כשהרגשתי את רטט הצינורות והמשפכים, ואת הזרימה החזקה בתוך הקירות הנרעדים, ההיערכות הסמויה מן העין לחיטוי הדירה לקראת דיירי היום.

הסיפור מתפרסם בגיליון החדש של כתב העת "מסמרים"

דבר ראשון דרכתי על חרא. הרגשתי חרא עוד מקודם, ועכשיו גם הרחתי ככה. לא עזרו חיכוך הנעל בשפת המדרכה, טבילה יזומה בתוך שלולית דם מזדמנת והתפלשות ברפש. הריח נשאר. גם ההרגשה. מאיפה החרא הזה פתאום באמצע המדרכה בתל אביב? בטח לא מכלבים, שגם הם כבר נעלמו.

ידעתי שלעבודת היום הזו כבר לא אגיע במיטבי, אם בכלל אצליח להגיע. הגעתי לתחנת האוטובוס נסער ומסריח. דקירות מבטי האנשים בגבי הכאיבו. הגיע האוטובוס. נדחפתי. עליתי.

"מגיע לוויצמן פינת ארלוזורוב?" שאלתי.

"לא יודע," ענה הנהג.

"מה זה אתה לא יודע, אתה הנהג!"

"לא יודע," הוא התעקש, "לא יודע, אתה יודע מה זה לא יודע? לא יודע, אני יורד בדרך נמיר, זה מה שהיה כתוב לי. 'נהג אוטובוס עד דרך נמיר', זה מה שכתבו שם. או שתעלה או שתרד, יאללה, תחליט, אין לי זמן לחארטות האלה, מגיע, לא מגיע."

שילמתי. עם אנשים כאלה לא כדאי להסתבך, בטח לא בזמנים כאלה. חיפשתי מקום לשבת (מצאתי. התיישבתי). לפני ישבה אשה בת שלושים בערך, לבושה מעיל פרווה סינתטי, שמרוב כביסות ושימוש נראה כמו מגבת מהוהה. שערהּ היה אסוף בפקעת, שהיתה מעוכה כאילו ישנה עליה כמה לילות טובים. היא היתה מרוכזת בנכנסים לקרבי האוטובוס. כל נוסע שעבר לידה והתחכך בה בטעות היה זוכה ב"תיזהר!" נזפני.

"מישהו הפליץ!" צרחה פתאום והסתובבה לעברי, מאשימה אותי במבטה. "תעוף מכאן, יא מסריח! או שתרד מהאוטובוס או שתפסיק להפליץ!"

הרגשתי את כל ששת הליטרים של הדם בגופי עולים ומתרכזים בפני. רציתי להסביר שזה החרא שדרכתי בתוכו, אבל לא הצלחתי לפצות את פי. התכנסתי בעצמי. בדרך נמיר ירד הנהג ואחד הנוסעים קם ותפס את מקומו. הוא היה איש נמוך ובלונדיני. האשה שישבה לפני ירדה בתחנה הבאה, לא בלי שירקה לעברי מבט מלא שטנה.

המשך הנסיעה כבר היה שקט יותר. התרגלתי לריח שנדף ממני. עברנו את ויצמן פינת ארלוזורוב ואחד הנוסעים, שהיה עד כנראה לשיחתי עם הנהג הקודם, אמר לי שכאן אני צריך לרדת. הודיתי לו וצלצלתי בפעמון. האוטובוס עצר בתחנה. ירדתי. נדמה היה לי ששמעתי אנחת רווחה חרישית נפלטת מפי הנוסעים, ואולי רק דמיינתי ששמעתי אותה. האוטובוס פלט עלי נפיחת עשן שחורה ונסע לדרכו.

ירדתי בוויצמן דרומה ופניתי ימינה לבארי. אחרי הליכה לא ארוכה, הגעתי לבניין קופת חולים. נכנסתי. מבחוץ, הבניין החד-קומתי הלבן נראה צנוע בממדיו, אבל בפנים היה זה אולם ענק, שתקרתו בגובה של עשר קומות לפחות, ותיפופי ההקלדות של מאות האנשים שהיו יישובים אל עמדות המחשב הדהדו בו מקצה האולם ועד קצהו.

בכניסה סרקתי את כתובת הקעקע שעל זרועי והופניתי אל העורך הראשי. אני חייב יום אחד להבין איך משיגים משרה קבועה. הנדידה היומיומית הזאת ממקום עבודה למקום עבודה, למרות הגיוון שהיא מביאה, מתחילה להתיש אותי. כשמצאתי אותו, שאל לשמי. אמרתי לו.

"מה קורה?" הוא שאל.

"הכול בסדר."

"מה זה הריח הזה, לא היה לך זמן ללכת לשירותים?" קולו היה חם ומבין.

"אה, הריח הזה. זה לא אני, דרכתי על חרא וזה לא יורד."

"או קיי, אז לך לשירותים, תשתמש באחת המברשות, ותחזור אלי."

הוא היה נחמד יחסית לפקחים אחרים שנתקלתי בהם בעבודותי הקודמות. כולם רק חיפשו סיבות ללחוץ על ההדק, ואילו הוא דווקא נראה לי כמו מישהו שמנסה לעזור.

ניגשתי לשירותים, ניקיתי את סוליית הנעל שלי כמיטב יכולתי, וחזרתי אליו.

"כתבת משהו אי-פעם?" הוא שאל.

"עבודות באוניברסיטה, לפני שהשעיתי את הלימודים. אני תלמיד תואר שני במדעי המדינה. בעצם, הייתי."

"יש לך ניסיון בסיפורת?"

"לא כל-כך. העבודות שכתבתי באוניברסיטה היו מחקריות."

"חבל, דווקא היום אנחנו צריכים חיזוק במחלקת הסיפורת."

"אני יכול לנסות."

"אתה יודע מה, גש לעמדה שלוש מאות ארבעים ושמונה. על המסך תראה משפט פתיחה. תמשיך אותו. כשתגיע לאלפיים מילה קרא לי, ונראה אם להשאיר אותך בסיפורת או שנעביר אותך לעיון. עכשיו, כשאני חושב על זה, גם חסר לי מישהו שיגמור את הביוגרפיה של גולדה מאיר. טוב, בוא נתחיל עם הסיפור, ונראה לאן אנחנו מתקדמים משם."

ניגשתי לעמדה שלוש מאות ארבעים ושמונה. על שולחן הכתיבה היתה מקלדת גדולה ונוחה. המסך, דק כנייר, היה דלוק, ועליו שורת הפתיחה: "שיחת הטלפון הגיעה בארבה לפנות בוקר."

לא ידעתי מה לעשות עם השורה הזאת. מה זה "ארבה לפנות בוקר"? האם מותר לי לתקן את השגיאה, או שאני חייב להמשיך את השורה כפי שהיא? העורך הראשי הגיע אלי.

"התמקמת?"

"כן, תודה רבה."

"במדף מתחת לשולחן יש כמה ספרי יעץ, תוכל להיעזר בהם אם תצטרך."

"תודה רבה. יש לי רק שאלה קטנה, אם אפשר."

"כן?"

"תראה את שורת הפתיחה הזאת, יש בה שגיאת כתיב. כתוב 'ארבה' במקום 'ארבע'. מותר לי לתקן אותה?"

"כן, אתה צודק. אבל כל השורות נכתבו על ידי טובי הסופרים, ואני לא בטוח שאנחנו מוסמכים לגעת בהן. אתה יודע מה, תתחיל לכתוב, ואני אברר בינתיים."

לא רציתי להתווכח אתו, אבל איך אפשר להתחיל לכתוב כשאני לא יודע איך תיראה שורת הפתיחה?

חיפשתי נושא לכתוב עליו. פתחתי את "מילון הנושאים השלם" שהיה על המדף מתחת לשולחן. ליד כל נושא היה פירוט של שמות הספרים שנכתבו עליו. לא היה אף נושא פנוי. ואז, במקרה, לפני שסגרתי את המילון בכעס, ראיתי, תחת האות אל"ף, נושא שלידו לא היתה רשימת פרסומים.

"אני".

משונה מאוד. אנשים כותבים על עצמם כל הזמן, איך זה יכול להיות שמחברי המילון לא מצאו אף ספר בנושא הזה?

"אתה לא יכול לגעת בשורת הפתיחה," אמר לי העורך הראשי כשחזר לעמדתי. "אלה ההוראות שקיבלתי מההוצאה. אם יש שגיאת כתיב, אתה צריך לעבוד אתהּ. הם אומרים שזו לא שגיאת כתיב, כי השורה נכתבה על ידי אחד מטובי סופרינו, סופר שהמוּדעות שלו לשפה היא אחד המאפיינים העיקריים שלו, כך שהכול מודע ומכוּון. מצטער."

"זה בסדר, אני אנסה להתמודד עם זה."

כתבתי וכתבתי. התעלמתי משגיאת הכתיב בינתיים, והחלטתי להתייחס אליה מאוחר יותר. הייתי כל-כך שקוע בכתיבה, שלא הרגשתי שמישהו עומד מאחורַי וקורא את מה שכתוב על המסך.

"לא רע בכלל," אמר, ואני זינקתי בבהלה ממקומי.

"אוי, לא התכוונתי להבהיל אותך. קום שנייה, אני רוצה לקרוא מההתחלה."

קמתי ממקומי, והוא התיישב בכיסאי.

"זה ממש לא רע," מלמל העורך הראשי. "שמע, אתה תישאר כאן בסיפורת, אני כבר אמצא מישהו אחר להמשיך את הביוגרפיה של גולדה מאיר. תמשיך את הסיפור הזה עד סוף היום. נסה להגיע לעשרים אלף מילה."

"עשרים אלף מילה?!"

"כן, זו המכסה של סופר ליום כאן."

"אוי ואבוי, אני כבר סחוט לגמרי, ובקושי כתבתי אלף."

"אל תדאג, באיזשהו שלב זה נעשה קל. פשוט תקליד."

לא ידעתי איך אפשר לכתוב עשרים אלף מילה ביום עבודה אחד. מאיפה יהיו לי די מילים ורעיונות?

פרק

"שיחת הטלפון הגיעה בארבה לפנות בוקר."

בהיתי במסך שעליו ריצדה שורת הפתיחה שהוקצתה לי, וקראתי אותה שוב ושוב, בתחילה בלבי, ולאחר מכן בקול רם. ניסיתי להגות את המילה "ארבה" בסגול: ארבֶּה. אולי אני לא מבין את המילה בכלל? "שיחת הטלפון הגיעה בארבֶּה לפנות בוקר." לא, זה לא סגול. אין בזה שום היגיון. לא ידעתי מה לעשות עם השורה הזאת. הגעתי למסקנה שזאת שגיאת כתיב. מה זה "ארבה לפנות בוקר"? האם מותר לי לתקן את השגיאה? או שאני חייב להמשיך את השורה כפי שהיא? העורך הראשי הגיע אלי. הוא היה נחמד יחסית לפקחים אחרים שנתקלתי בהם בעבודותי הקודמות. כולם רק חיפשו סיבות ללחוץ על ההדק, ואילו הוא דווקא נראה לי כמו מישהו שמנסה לעזור.

"התמקמת?"

"כן, תודה רבה."

"במדף מתחת לשולחן יש כמה ספרי יעץ, תוכל להיעזר בהם אם תצטרך."

"תודה רבה. יש לי רק שאלה קטנה, אם אפשר."

"כן?"

"תראה את שורת הפתיחה הזאת, יש בה שגיאת כתיב. כתוב 'ארבה' במקום 'ארבע'. מותר לי לתקן אותה?"

הוא רכן וקרא את השורה בעיון.

"כן, אתה צודק," הוא אמר, "אבל כל השורות נכתבו על ידי טובי הסופרים, ואני לא בטוח שאנחנו מוסמכים לגעת בהן. אתה יודע מה, תתחיל לכתוב, ואני אברר בינתיים."

חיפשתי נושא לכתוב עליו. פתחתי את "מילון הנושאים השלם" שהיה על המדף מתחת לשולחן. ליד כל נושא היה פירוט של שמות הספרים שנכתבו עליו. לא היה אף נושא פנוי. ואז, במקרה, לפני שסגרתי את המילון בכעס, ראיתי, תחת האות אל"ף, נושא שלידו לא היתה רשימת פרסומים: "אני".

משונה מאוד. אנשים כותבים על עצמם כל הזמן, איך זה יכול להיות שמחברי המילון לא מצאו אף ספר בנושא הזה?

"אתה לא יכול לגעת בשורת הפתיחה," אמר לי העורך הראשי כשחזר לעמדה שלי. "אלה ההוראות שקיבלתי מההוצאה. אם יש שגיאת כתיב, אתה צריך לעבוד אתהּ. ובכל מקרה, הם אומרים שזאת לא שגיאת כתיב, כי השורה נכתבה על-ידי אחד מטובי סופרינו, סופר שהמוּדעות שלו לשפה היא אחד המאפיינים העיקריים שלו, כך שהכול מודע ומכוּון. מצטער."

"זה בסדר, אני אנסה להתמודד עם זה."

כתבתי וכתבתי. התעלמתי משגיאת הכתיב בינתיים, והחלטתי להתייחס אליה מאוחר יותר.

הייתי כל-כך שקוע בכתיבה, שלא הרגשתי שמישהו עומד מאחורי וקורא את מה שכתוב על המסך.

"לא רע בכלל," אמר העורך הראשי, ואני זינקתי בבהלה ממקומי.

"אוי, לא התכוונתי להבהיל אותך. קום שנייה, אני רוצה לקרוא מההתחלה."

קמתי ממקומי, והוא התיישב בכיסאי.

"זה ממש לא רע," הוא מלמל. "תשמע, אתה תישאר כאן בסיפורת. תמשיך את הסיפור הזה עד סוף היום. נסה להגיע לעשרים אלף מילה."

"עשרים אלף מילה?!"

"כן, זו המכסה של סופר ליום כאן."

"אוי ואבוי, אני כבר סחוט לגמרי, ובקושי כתבתי אלף."

"אל תדאג, באיזשהו שלב זה נעשה קל. פשוט תקליד."

כתבתי כמעט שתים-עשרה שעות ברציפות. השתנתי על עצמי ארבע פעמים, לא ארבה, כי פחדתי ללכת לשירותים, אף שהעורך היה נחמד, ונדמה לי שהוא היה מרשה לי ללכת. אבל לא רציתי להסתכן. היו גם פקחים אחרים במקומות עבודה אחרים שנראו נחמדים והיו לבביים, אבל כשמישהו הרגיז אותם, הם שלפו וירו. באחת מעבודותי הקודמות, במפעל העירוני למיון תפוזי דם, מישהי טענה שזו מדיניות מכוונת של העירייה, וסיפרה שהשיגה עותק חסוי של תקנות עזר עירוניות שנקראות "תקנות דילול האוכלוסין", שמכשירות ירי כזה. נראה שהמצב בתל אביב, שורצת התושבים, באמת גרוע, אם הם היו צריכים להשתמש בכאלה אמצעים קיצוניים. היא הציגה את עצמה בשם חותלת, ובבלוג שלה, שאת כתובתו לחשה בחופזה באוזני, כדי שהפקח (האכזרי במיוחד) לא ישים לב, באתר חותלת.קוֹם, נכתב כעבור כמה ימים שהיא נתפסה והוּצאה להורג בשל פעילותה נגד מדיניות הדילול במסגרת חברוּתה במחתרת התל אביבית. עוד באותו היום נחסם האתר לגישה, ומאז לא שמעתי עוד על המחתרת.

"אתה מבין שלא נוכל להשתמש בפסקה האחרונה שכתבת?" שואל אותי העורך.

"כן, נדמה לי שהיא לא מתאימה."

"נכון. אני מציע שתמחק אותה, ושנינו נשכח ממנה. אני לא אדווח עליה לאיש, ואתה תפסיק לכתוב על תל אביב ועל תוכנית הדילול, אוקיי?"

"בסדר."

"טוב."

לקראת סוף היום, כשהגיעה השעה להתייחס סוף-סוף לשורת הפתיחה, עשיתי שוב, בפעם המי-יודע-כמה, ספירת מילים: הנחתי את הסמן על "כלים", ואחר-כך על "ספירת מילים אוטומטית", והמונה הראה 19,820 מילה. כתבתי כמובן עוד הרבה, אבל מחקתי את כל הפסקאות שעסקו בדילול. גם הכתיבה על השבב היתה מטופשת, וכשהעורך הראשי שאל אותי אם באמת יש לי שבב נוגד דילול, אלתרתי ואמרתי לו בחיוך, "בתור עורך הייתי מצפה שתבחין בין הסופר ובין הדובר ביצירה. ברור שאין לי שבב נוגד דילול. אילו היה לי, לא הייתי יושב פה, אלא מסתובב חופשי ברחובות!" הוא חייך, אבל לא הייתי בטוח אם הוא האמין לי או לא.

כך או כך, הייתי זקוק לעוד מאה ושמונים מילה, והן חייבות היו לבוא מיד אחרי שורת הפתיחה, זו שמכילה שגיאת כתיב שאסור לתקנהּ. כתבתי:

פרק

בהיתי במסך שעליו ריצדה שורת הפתיחה שהוקצתה לי, וקראתי אותה שוב ושוב בלבי ולאחר מכן בקול רם. ניסיתי להגות את המילה ארבה בסגול: ארבֶּה. אולי אני לא מבין את המילה הזאת? "שיחת הטלפון הגיעה בארבֶּה לפנות בוקר." לא ידעתי מה לעשות עם השורה הזאת. הגעתי למסקנה שזאת שגיאת כתיב. מה זה "ארבה לפנות בוקר"? מותר לתקן שגיאת כתיב, או שאני חייב להמשיך את השורה כפי שהיא? העורך הראשי הגיע אלי. הוא היה נחמד יחסית לפקחים אחרים שנתקלתי בהם בעבודותי הקודמות. כולם רק חיפשו סיבות ללחוץ על ההדק, ואילו הוא דווקא נראה לי כמו מישהו שמנסה לעזור.

"התמקמת?"

"כן, תודה רבה."

"במדף מתחת לשולחן יש כמה ספרי יעץ. תוכל להיעזר בהם אם תצטרך."

"תודה רבה. יש לי רק שאלה קטנה."

"כן?"

"תראה את שורת הפתיחה הזאת, יש בה שגיאת כתיב. כתוב 'ארבה' במקום 'ארבע'. אני יכול לתקן אותה?"

"כן, אתה צודק. אבל כל השורות נכתבו על-ידי טובי הסופרים, כולם זוכי פרס ספיר, מקצתם אפילו חתני פרס ראש הממשלה, ואני לא בטוח שאנחנו מוסמכים לגעת בהן. אתה יודע מה, תתחיל לכתוב, ואני אברר בינתיים."

לא רציתי להתווכח אתו, אבל איך אני יכול לכתוב כשאני לא יודע מהי שורת הפתיחה?

חיפשתי נושא לכתוב עליו. פתחתי את "מילון הנושאים השלם" שהיה על המדף מתחת לשולחן. ליד כל נושא היה פירוט של שמות הספרים שנכתבו עליו. לא היה אף נושא פנוי. ואז, במקרה, לפני שסגרתי את המילון בכעס, ראיתי, תחת האות אל"ף, נושא שלידו לא היתה רשימת פרסומים.

"אני".

משונה מאוד. אנשים כותבים על עצמם כל הזמן, איך זה יכול להיות שמחברי המילון לא מצאו אף ספר על זה?

"אתה לא יכול לגעת בשורת הפתיחה," אמר לי העורך הראשי, "אלה ההוראות שקיבלתי מההוצאה. אם יש שגיאת כתיב אתה צריך לעבוד אתהּ. הם אומרים שזאת לא שגיאת כתיב, כי השורה נכתבה על-ידי אחד מטובי סופרינו, סופר שהמוּדעות שלו לשפה היא אחד המאפיינים העיקריים שלו, כך שהכול מודע ומכוּון. מצטער."

"טוב, אני אנסה להתמודד עם זה."

כתבתי וכתבתי. התעלמתי משגיאת הכתיב בינתיים, והחלטתי להתייחס אליה מאוחר יותר. הייתי כל-כך שקוע בכתיבה, שלא הרגשתי שמישהו עומד מאחורַי וקורא את מה שכתוב על המסך.

"לא רע בכלל. ממש לא רע," אמר העורך הראשי. זינקתי בבהלה ממקומי.

"לא התכוונתי להבהיל אותך. קום רגע, אני רוצה לקרוא מההתחלה."

קמתי, והוא התיישב בכיסאי.

"לא רע," מלמל, "ממש לא רע. שמע, תישאר כאן בסיפורת. תמשיך את הסיפור הזה עד סוף היום. נסה להגיע לעשרים אלף מילה."

"עשרים אלף מילה?!"

"כן, זו המכסה של סופר ליום עבודה."

"אוי ואבוי, כבר עכשיו אני מרגיש סחוט לגמרי, ובקושי כתבתי אלף."

"אל תדאג, בשלב כלשהו זה נעשה קל. פשוט תקליד." אלוהים אדירים! אני יושב מול המחשב, עמדה שלוש מאות ארבעים ושמונה, בנס לא התבקשתי להצטרף לכתיבת הביוגרפיה של גולדה מאיר, שרדתי את הטיהור הראשון, ניצלתי ממוות בירייה בכל אותן העבודות שנכפו עלי (מלבד מיון תפוזי דם נדרשתי לעבוד במפעל לייצור רגל קרושה, לשמש נהג מונית ואף לייצג נתבעים בבית המשפט לתביעות קטנות), שרדתי את כל אותם שותפים לרגע בדירות ללילה אחד שבהן לַנתי, השגתי אוכל ולא נתפסתי, ולפעמים אפילו בקבוק של בירה דלוחה מתוצרת ביתית (ולכן אסורה), דרכתי על חרא, אבל ניקיתי אותו, והאצבעות מקלידות ומקלידות ואפילו אם כתבתי כמה שטויות, אני עדיין חי.

"גם את זה לא תוכל לכלול בטקסט הסופי," אמר העורך. "אולי כדאי שתתרכז בכתיבת דברים שיכולים להיכלל בספירת המילים."

"ברור."

הייתי אסיר תודה.

פרק

העייפות כבר נתנה את אותותיה, והתחלתי למחוק את הקטעים המסוכנים. מחקתי את הפּסקה שבה תיארתי כיצד כתבתי כמעט שתים-עשרה שעות ברציפות, השתנתי על עצמי ארבע פעמים, לא ארבה, כי פחדתי ללכת לשירותים, אף שהעורך היה נחמד, ונדמה לי שהוא היה מאפשר לי ללכת. אבל לא רציתי להסתכן. היו גם פקחים אחרים במקומות עבודה אחרים שנראו נחמדים והיו לבביים, אבל כשמישהו הרגיז אותם, הם שלפו וירו. באחת מעבודותי הקודמות, במפעל העירוני למיון תפוזי דם, מישהי טענה שזו מדיניות מכוּונת של העירייה, והיא גם סיפרה שיש לה עותק של תקנות עזר עירוניות שנקראות "תקנות דילול האוכלוסין", שמתירות ירי כזה בגלל פיצוץ האוכלוסייה בעיר והמחסור בדירות ובמקומות עבודה. היא אמרה שקוראים לה חותלת, ובבלוג שלה, שאת כתובתו לחשה לי, כדי שהפקח (האכזרי במיוחד) לא ישים לב, באתר חותלת.קוֹם, נכתב כעבור כמה ימים שנתפסה והוּצאה להורג בגלל פעילותה נגד מדיניות הדילול במסגרת חברוּתה במחתרת התל אביבית. האתר נחסם לגישה באותו יום, ומאז לא שמעתי על המחתרת.

גם מחקתי את האמירה שבנס לא התבקשתי להצטרף לכתיבת הביוגרפיה של גולדה מאיר, בנס לא ירו בי במהלך שלל העבודות שנכפו עלי (מלבד מיון תפוזי דם נדרשתי לעבוד במפעל לייצור רגל קרושה, לשמש נהג מונית ואף לייצג נתבעים בבית המשפט לתביעות קטנות), ואני מקליד ומקליד ומקליד.

לבקשתך, העורך, גם מחקתי את בקשותיך למחוק את שתי הפסקאות האלה.

הפעמון צלצל. בקושי רב הספקתי לכתוב עשרים אלף מילים כשרות ותקינות. העורך היה מרוצה ואמר לי שעשיתי עבודה טובה. הוא אהב את זה שלא מִספּרתי את הפרקים ושלא נתתי להם שמות, ושפשוט כתבתי "פרק" בראש כל פרק. "זה רעיון מעולה," הוא אמר, "מאוד מקורי." הוא לחץ את ידי בלבביות, איחל לי כל טוב והביע תקווה שנשוב לעבוד יחד, ביום מן הימים.

ביציאה מהאולם החוצה הנחתי שוב לעין האלקטרונית לסרוק את הברקוד שעל זרועי במבטה האדום, וקיבלתי את השׂמת הלינה שלי להערב. הפעם, למזלי, אני ישן קרוב לקופת חולים בבארי. כשיצאתי, הבטתי לאחור וראיתי מבנה נמוך. הייתי כל-כך מותש, שבכלל לא שאלתי את עצמי איך ייתכן שהפְּנים גדול עשרות מונים מן החוץ. מיהרתי הביתה, לדירתי ללילה הקרוב. בארבע בבוקר תישמע צפירת ההשכמה ויתחיל יום עבודה חדש. בסופו של דבר, זה היה ניסיון לא רע, להיות סופר ליום אחד.

ליל הרמזורים הארוכים (סיפור)

"מֵרוצי סוסים מתרחשים בסלון ככה שנוכל להתרכז בַּמהירות ואת ההרגשה נשׂים בצד". זו היתה הכתובת שרוססה על אחד מלוחות הדיקט שחסמו את הכניסה לבניין הנטוש, בפינה הצפון-מזרחית של כיכר דיזנגוף. כך, בתיקונים, במחיקות ובניקוד חלקי. המילים עצמן הושמו במסגרת ולמסגרת צוירו אוזניים זקורות ושתי ידיים מושטות אל-על, ספק בתחינה, ספק בכניעה.

מימין למסגרת צויר סוס דוהר, ראשו צבוע ביסודיות כמעט ריאליסטית, למעֵט העין, שהיתה פעורה באימה וממדיה חסרי פרופורציות יחסית לראש. אבל מהצוואר ומטה היתה רק מסגרת שחורה של סוס, קווי המתאר החיצוניים של הגוף, כאילו הצייר האלמוני התחיל למלא את החלל שבין הקווים, אבל נכנע, מסיבה כלשהי, ונעצר אחרי מילוי ראשו של הסוס. אולי הגיעה משטרה? אולי נגמר לו הצבע?

אלא שלימינו של הסוס המבוהל עומד סוס נוסף, ראשו מורכן, עינו מצועפת, חצי-עצומה. גם הסוס הזה נצבע באותו האופן: הגוף בקו שחור יחיד, ששורטט בתרסיס צבע, לעומת פניו, שנצבעו בדקדקנות ובכישרון לא מבוטל. נראֶה שהיה פה תכנון.

חלפתי ליד הכתובת הזאת לגמרי במקרה, בדרכי חזרה מפגישה – עיוורת? – וכשקלטתי מה ראיתי, סבְתי על עקבי כדי להתעכב עוד קצת אל מול הכתובת ולבחון אותה יותר בנחת. ניסיתי לצלם אותה במצלמת הטלפון הנייד שלי, אבל הכיכר היתה סואנת כל-כך ואנשים חלפו הלוך ושוב ביני לבינה, עד שלא יכולתי לצלם אותה בלי שהעוברים והשבים יופיעו גם הם בתמונה. בנוסף, זה היה קצת לפני חצות והאור המלאכותי לא היטיב עם הצילומים, ועוד במצלמה גרועה כל-כך כמו זו שהותקנה בטלפון הנייד שלי, שכבר באותם ימים היה עתיק במיוחד. המשכתי ללכת לאורך רחוב דיזנגוף, צפונה. גמרתי בדעתי להוציא את הלילה הזה ברחוב, לנשום את האוויר הקריר של סוף מרץ, הלילה הראשון שלי מחוץ לבית-החולים.

חמישה שבועות שכבתי במחלקה הנוירולוגית, מתוכם שלושה בחדר קטנטן, ללא חלון, ששטחו גדול אך במעט משטחה של המיטה. בשלושת השבועות הללו כמעט שלא ירדתי מהמיטה בשל הכאבים הקשים בגבי התחתון ובשתי ירכי, ואת היציאות המעטות מהחדר עשיתי בכיסא-גלגלים, נישא על-ידי סניטר לחדרי הבדיקות, הצילומים והסקירות.

הטלפון הסלולרי היה הקשר העיקרי שלי לעולם החיצון – מבקרַי היו מעטים ונחפזים לדרכם – והוא גם עזר לי להעביר את הזמן בדרכים אחרות. למשל, בצילום. לא היתה מראָה בחדר הראשון ששהיתי בו, אותו כוך קטנטן אבל פרטי, ולכן צילמתי את עצמי מפעם לפעם והתבוננתי בדמותי החדשה, זו שלובשת במהלך היממה כולה את הפיג'מה של בית-החולים, המדים המשונים של החיילים הפשוטים בַּצבא השָקט והגדול מכולם: צבא החולים. פרחים בגוונים שונים של כחול על רקע לבן, והמילים "רכוש משרד הבריאות" השזורות ביניהם, כמו הגומיות שאוספות את הפרחים לזֵר, עיטרו את פיג'מת בית-החולים, שאחרי שלושה או ארבעה ימי ויכוחים עם האחיות במחלקה נכנעתי לבסוף ולבשתי אותה. גם הסדינים והשמיכות היו עשויים מאותו הבד ומעוטרים באותה הדוגמה.

את רוב התמונות שצילמתי אז, בחדרי הפרטי במחלקה הנוירולוגית, מחקתי, אבל שמרתי כמה שבהן צילמתי את רגלי המשוכלות בישיבה מזרחית, גרובות גרביים אפורים, וברקע המרצפות העתיקות כמעט כמו הטלפון שלי, ונעלי ה"ניו באלאנס" שנהגתי לשלוף מתוכן את כפות רגלי בלי להתיר את שרוכיהן.

רחקתי מהכתובת על הקיר וידעתי שבבוקר אשוב לכיכר עם המצלמה הטובה שלי, כדי לצלמהּ. האוויר התל-אביבי היטיב עמי. הרגשתי יותר כמו אסיר משוחרר מאשר כמו אדם בריא. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בקטע שבין כיכר דיזנגוף לרחוב פרישמן החלטתי לא לקחת קו חמש הביתה, ובעצם לא להגיע הביתה בכלל באותו לילה; רציתי ללכת ברחובות העיר, להרגיש אותה שוב, ללמוד אותה מחדש, להזכיר לה אותי, ובעיקר, לא למצוא את עצמי שוב בין קירות.

הלכתי, צעדתי, כמעט רצתי, אף שלא מיהרתי לשום מקום. הרגשתי את רגלי: את ירכַי, את שוקי, את קרסולי, את כפות רגלי בתוך נעלי ה"ניו באלאנס". הכול פעל. השרירים, המפרקים. כמעט שכחתי שאפשר ללכת, שאפשר להיות בחוץ, באוויר הפתוח.

מישהו עמד מחוץ למינימרקט, בחור צעיר, חילק דפים צהובים, משוכפלים. לקחתי אחד. אני אף פעם לא לוקח, אבל הפעם זה נראה לי נכון לקחת דף אחד. לא רציתי להפסיק להפעיל את רגלַי אפילו לרגע, ולכן המשכתי ללכת, בעודי קורא את הכתוב בדף: "נוח יעקובסון, אמן המיצג הבריטי, בהופעה אחת בלבד בארץ, יום חמישי, 25 במרץ, בקרפּף, בחצות". זה הלילה של נוח יעקובסון, חשבתי. למה שלא אלך לראות את אמן המיצג הבריטי, הרי החלטתי לא לחזור הביתה הלילה, וגם אף פעם לא הייתי בקרפף. סרקתי בעיני את הדף הצהוב, אבל לא ראיתי כתובת. חזרתי אל הבחור שחילק את הדפים ושאלתי אותו איך מגיעים לקרפֵּף. הוא מדד אותי במבטו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כחוכך בדעתו אם אני ראוי לבוא בשערי הקרפף או לא (ואולי היה המום לנוכח בורותי בחיי הלילה של תל-אביב). לבסוף אמר: "קרפָּף". לא התחשק לי לתקן אותו, וגם חשבתי, לאור הביטחון העצמי שהפגין, שאולי אני זה שטועה, ולכן החלטתי לדבוק בהחלטתי לבלות את הלילה הזה בחוץ, ואמרתי: "כן, איך מגיעים לשם?"

כל מילה שהוציא מפיו נטעה בי את התחושה שאני זוכה בהסבר לִפנים משורת הדין, בשעה קלה של חסד, שבוודאי לא תשוב עוד לעולם: "אתה ממשיך על דיזנגוף, חוצה את הרמזור של גורדון, ונכנס ימינה לחצר פנימית. משם כבר תמצא את הדרך." הודיתי לו, וחזרתי לצעוד צפונה. השעה כבר היתה חצות, ואף שידעתי שהופעות במועדונים אף פעם לא מתחילות בזמן, בכל זאת פחדתי לאחֵר.

בעודי צועד, בטני החלה להתערבל ולהתהפך. הרי רציתי להיות בחוץ, באוויר, והנה עכשיו אני לוקח את עצמי למועדון צפוף, ובעיקר סגור. אולי זה לא רעיון כל-כך טוב ועלי פשוט להמשיך ללכת?

תוך כדי הליכה, חשבתי על זה שצו-הגיוס היה שקט, חד-משמעי ופתאומי מאוד: כאב חד במותניים בזמן הנהיגה, התכווצויות בלתי-רצוניות של רגל ימין, וכמעט-תאונה בכביש החוף, בדרך לאיקאה. לא היתה אפשרות לבקש דחייה; צבא החולים הוא הצבא היחיד בעולם שאי-אפשר להשתמט ממנו.

שלושה שבועות שכבתי בחדר פרטי אטום, לא גדול בהרבה מתא-כלא. כהרף-עין חלף מאז שסניטר גִלגל את מיטתי אל המעלית וממנה אל המחלקה, עד שרופא קירח בחלוק לבן פתוח הגיע לחדרי, הציג את עצמו, והתחיל לשאול שאלות וללחוץ לחיצות.

בערב הראשון בחדרי החדש לא הצלחתי להירדם. קראתי בספר שהיה בתיקי – כמעט תמיד יש בו ספר שנשכח והוא שוכב שם בחשיכה חודשים רבים. הפעם היה זה קובץ סיפורי אימה אנגליים מהמאה ה-19, וכשעיני לא יכלו לו עוד, כיביתי את האור והסתובבתי על צדי. שכבתי כך, גבי אל הדלת, דקות ארוכות, ושמעתי את התכונה המתעוררת בחוץ: אחיות באות ואחיות הולכות; שעת חילופי המשמרות. לילה ראשון במיטה זרה הוא תמיד קשה. שמעתי רגליים מדשדשות אנה ואנה, נעצרות, דיבורים לא ברורים, ואז שוב דשדוש קבוצתי, ועצירה: "ופה שוכב הבחורצ'יק שאשפזנו הערב, עם טרשת נפוצה," שמעתי את האחות היוצאת מדריכה את אחיות המשמרת הנכנסת.

מצאתי את "הקרפף" בקושי רב. עברתי על פניו כמה וכמה פעמים, שאלתי אנשים, קיבלתי הוראות סותרות. נכנסים אליו בשביל צר וארוך, בין ה"סקסי שופ" למשרד תיווך נדל"ן, יורדים במדרגות תלולות, ממשיכים בשביל בוצי, פונים ימינה ויורדים בעוד גרם מדרגות משובש. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. שאון, צפיפות ואור אדום ובוהק: כל מסתרי הדרך נעלמו באחת עם הגיעי אל היעד.

רק כשסניטר אחר גלגל את מיטתי לחדר אחר, גדול ומרווח יותר, עם חלונות ושני שותפים, הבנתי מה קרה לי בחדרון הקטנטן ששכבתי בו במשך שלושת השבועות הראשונים. עד עכשיו היה כל מה שראיתי שטוח לגמרי, כמו תצלום ענק. כמעט ארבע שעות עברו עד שבבת-אחת הכול קפץ לעברי מתוך התמונה השטוחה אל תוך התלת-ממד, אבל במשך הזמן הזה התחלתי לחשוש שנכנסתי לבית-החולים עם בעיה אחת, ואני יוצא עם שתיים. שגרת המחלה פוררה את הפחד: בדיקות, מונחים רפואיים, יש חלבון בנוזל-השדרה או אין, מיפוי אזורי המוח הפגועים ב-MRI, ביקורי רופאים, שיחת האחיות, הטלטול מחדר-בדיקות לחדר-צילומים – כולם הפכוני באחת לילד; אולי, השתעשעתי ברעיון, אולי לפחות אקבל תו-חנייה של נכה.

במשך ארבע השעות שבהן העולם נראה שטוח, הגישו את ארוחת הצהריים, שהצליחה להיות, כמו תמיד, חסרת ריח וחסרת צורה או גוון. אבל הפעם היתה גם חסרת נפח, כאילו קיבלתי תצלום של צלחת ועליה שניצל תעשייתי ופירה נוזלי. בשני הניסיונות הראשונים שלי לנעוץ מזלג בשניצל שרטתי את הצלחת. אחד משותפַי לחדר אמר שזה עושה לו צמרמורת. בניסיון השלישי, נעזר בלקחי ההחמצות הקודמות, הצלחתי לכוון את המזלג כך שיינעץ בשניצל, אבל עכשיו צריך היה לכוון גם את הסכין.

השעתיים הראשונות בקרפף עברו לאט. חשבתי שאני חייב לזכור לחזור לכיכר דיזנגוף כדי לצלם את הכתובת. הצטערתי שלא היו ברשותי כלי כתיבה, ונבוכותי לבקש ממישהו עט ונייר, שלא יחשוב שאני מתחיל איתו. שיננתי לעצמי שאני צריך לחזור לכאן מחר בבוקר, עם המצלמה. אירועי הערב, ועוד יותר מזה, אירועי החודש האחרון, נראו רחוקים מאוד. פחדתי לאבד את הראייה התלת-ממדית בחלל הצפוף וחסר החלונות, אבל גם זכרתי את ההסבר של הנוירולוגית שבדקה אותי, שזו תופעה ידועה במיוחד אצל אסירים שכלואים תקופות ארוכות בתאים קטנים ונטולי חלונות, ושבכל מקרה, הראייה הדו-ממדית, השטוחה, היא הפיכה. הכול עניין של זמן.

ואז זה התחיל. המוזיקה דעכה בהדרגה, והאורות עומעמו. "קבלו את נוח יעקובסון," הכריז קול נשי עמוק, וכולם מחאו כפיים והריעו. גם אני. האורות על הבמה כבו, ורק אלומת אור האירה לכיוון הכניסה השמאלית של הבמה הזעירה. לצלילי מוזיקה מבשרת רעות נפתחה דלת שחורה, ובפסיעות עדינות יצא נער כבן עשרים, לבוש בתחתונים לבנים בלבד, כל גופו לבן מאבקה שנזרתה עליו, ראשו גָלוּחַ, על פניו מכסה רעלה של חוטים ארוכים עד הרצפה, שעליהם נשזרו עשרות כדורי-דיסקו זעירים ונוצצים. יחף, בפנים רציניות, כשידיו צמודות לגופו, פסע נוח יעקובסון לאט וברכּוּת לכיוון מרכז הבמה, וכשהגיע אל מחוז חפצו, עצר. 

 הסתכלתי עליו, מהופנט, ואז ראיתי ששרשרות החרוזים שמרכיבות את הרעלה שעל פניו מושחלות באמצעות אנקולים זעירים במצחו. שמונה מחרוזות כאלה נאחזו בבשרו, שמונה תפיחות עלו בו בכל מקום שבו ננעץ האנקול בבשרו בנקודה אחת, ויצא מהאחרת. בכמה מהן ניתן היה להבחין בכתמים זעירים של דם קרוש.

הוא עמד והביט קדימה, מכוון את מבטו לנקודה דמיונית לפניו, נותן לקהל שהות לעכל את המראה. תחתוניו, שקודם נראו לי לבנים, היו בעצם מטונפים ומוכתמים באדום ובחום, אולי כתמים ישנים שיָבשו ונקרשו. ואז הוא הסתובב לאט-לאט, המוזיקה הולמת ברקע כמו המבַשֵׂר המידפק על דלת משפחה שתכף, כשיחצה את סִפָּהּ, תהפוך למשפחה שַכּוּלה, וראיתי שתחתוניו הם בעצם תחתוני חוטיני, ושבכל אחד מפלחי ישבנו האגסי מושחל אנקול ובקצהו תלוי כדור-דיסקו בגודל של כדור-טניס, שאלף אורות בהקו בו בעת שנענע את מותניו לימין ולשמאל. הכדורים קיפצו. הוא שלח ידו אל ישבנו הימני, אחז באנקול, שלף אותו בזהירות מבּשרו והשליך את הכדור ימינה. אחר-כך שלח את ידו אל הישבן השמאלי, שחרר גם את הכדור השני והשליך גם אותו. זרם דקיק של דם ניגר מהפצע שבפלח ישבנו הימני. אפשר היה כמעט לשמוע את הצמרמורת חולפת בגווי הצופים.

הוא הסתובב לאט, והתחיל להניע את סנטרו אט-אט ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, והווילון שהשתלשל ממצחו עקַב אחריו, מגדיל בהדרגה את המשׂרעת של שמונה מטוטלות הדיסקו ככל שהוא צובר יותר ויותר תנופה. הוא עצם את עיניו ונשך את שפתיו ככל ששרשרות החרוזים צברו תנופה וככל שהמוזיקה הסתחררה סביב קורבנה ודרשה את ליטרת הבשר שלה.

הוא נשך את שפתיו ונתן למוזיקה את שלה, וכעת הגדילים הכבדים כבר ציירו באוויר אליפסות וספירלות מורכבות, במבנה מושלם ובמשמעת ברזל, כמו קבוצת מתעמלות אמנותיות, שיניו מעמיקות נגוס בשפתו התחתונה, ועיניו עוקבות אחר תנועת הקבוצה האולימפית שלו.

ואז המוזיקה נרגעה מעט, אחרי שאולי באה על סיפוקה, החלקי לפחות, וחזרה בהדרגה לנשום בקצב איטי יותר, ואִתה המחרוזות, מקטינות את משרעת תנועתן ושבות בהדרגה אל המרכז. היא פסקה לחלוטין רק כשהגדילים עמדו דום, פניו היפים של הנער מאחוריהם, שיניו משחררות בהדרגה את שפתו התחתונה, הפצועה.

בדממה שהשתררה שלח את יד ימין אל מצחו, מישש כה וכה, הגיע אל האנקול הימני מכולם ושלף אותו ממצחו. טיפה שמנה של דם נקוותה בנקב, נשברה ונזלה מעל גבתו. הוא מתח את ידו הימנית, האוחזת בגדיל הפרום, ושמט אותו לצידו. המוזיקה נסקה לגבהים אחרים, לא אכזריים כמקודם. עכשיו נשמעה כקינה.

הוא שלח את ידו הימנית אל הגדיל השני ושחרר אותו ומתח אותה ושמט אותו מעל הראשון, וכך גם עם השלישי והרביעי. לאחר ששלף את הגדיל החמישי ובא אל השישי, ראיתי דמעה שקופה מידרדרת על לחיו הימנית, שיניו העליונות שָבוּ ונגסו בשפתו התחתונה, ודם ניגר מהנקב שיצר הגדיל החמישי, שזה לא מכבר נשלף. הוא המשיך אל השישי, וחשבתי לעצמי, רק עוד שניים, מזל שרק עוד שניים. אבל כשהוא התיר את הגדיל האחרון, פרץ זרם חזק של דם, שנראה כאילו נורה ממזרקה, מהפצע. הוא שמט את הגדיל על ערימת הגדילים שלימינו, על הבמה, החזיר את ידו הימנית אל צד גופו, ועמד כשעיניו עצומות והדם זורם מפצעיו.

אז פסע לאחור כמה צעדים, התכופף והרים מכַל נירוסטה קטן. הוא חפן משהו שהיה בתוכו, פקח את כף-ידו ונשף אבקה אדומה לכיוון הקהל, תוך שהוא מתקדם בחזרה אל קדמת הבמה. ריח מעושן ומתקתק התפשט בחלל הקטן והאפל של הקרפף. אבל פעולת הנשיפה הזאת, יחד עם התנועה קדימה, גרמה לכך שהאבקה נדבקה אל פניו ואל חזהו, וכשגמר, כוסה פלג-גופו העליון באבקה אדומה.

הוא עמד והסתכל קדימה, אל עבר אותה נקודה דמיונית. המוזיקה חזרה בה מהקינה שנשאה אל תובענותה האכזרית וההולמת מקודם. הוא גחן אל מכַל נירוסטה אחר, שלא הבחנתי בו קודם, חפן בידו האחת מעט מים, ורחץ בהם את אמת ידו האחת ולאחר מכן את השנייה. אחר-כך העביר את כפות ידיו הלחות על חזהו האדום. הוא טבל את ידיו במכל נוסף, והוציא ממנו פתיתים אדומים ונוצצים, ריבואות של פאייטים זעירים, ומרח אותם על אמות-ידיו ועל חזהו. הוא התרומם עם המכל בשתי ידיו, וכשהזדקף לגמרי, הרים אותו מעל ראשו, והפך אותו. מי חכם ויידע מה אדום מהדם, מה האדים מהאבקה ומה מכּל זה מקורו באדום הנוצץ של הפאייטים? שלולית בשלל גוני האדום נקוותה במקום שבו עמד. המוזיקה פסקה ואחרי שתיקה קצרה כולם מחאו כפיים. גם אני. גם המנחָה שיצאה והכריזה: "זה היה נוח יעקובסון! איזה מופע מדהים! להתראות בשבוע הבא!"

אלוהים אדירים! חיפשתי את היציאה. לרגע נבהלתי וחשבתי ששוב איבדתי את ההתמצאות שלי במרחב, כמו בחדר הקטן שהיה חדרי במשך שלושה שבועות, ושמעט המבקרים שפקדו אותו לא פסקו מלהתלונן על חסרונותיו והשתמשו בהם כבתירוץ נוסף לקצר את ביקוריהם, הקצרים ממילא. נזכרתי בסיפור שסיפרה לי הנוירולוגית על אסירים שיצאו מתאָם הקטן שבכלא אחרי שנים רבות ואיבדו את תפישת המרחב, עד כדי-כך שניסו למתוח את ידיהם כדי לגעת בפסגות ההרים שבאופק, כי נראו להם בני נגיעה, כמו תמונה שמונחת מולם.

בתקופה הראשונה של האשפוז, הדבר שהִקשה עלי ביותר היה זה שמחשבותי היו של אדם בריא. אבל הדבר הזה נמשך ימים אחדים. אחר-כך היו לי רק מחשבות של חולה. אולי החלוק הפרחוני של בית-החולים, עם הכתובת "רכוש משרד הבריאות" והפתח מאחור חיסל כל אפשרות לחשוב כאדם בריא. קיומי הצטמצם, בעל-כורחי ממש, למעקב אחר זמני הארוחות וזמני חלוקת התרופות (בשלב הזה עוד לא התחילו בטיפול תרופתי, אלא רק השקו אותי במשככי כאבים נוזליים שקופים שטעמם חרוך-מריר, מתוך כוסיות פלסטיק חד-פעמיות), ובהתכוננות לניקור המותני.

איך מתכוננים לניקור המותני? משתדלים שלא להקשיב לכל המנחמים והמנחמות. "זה כמו אפידורל," אמרה לי אחת האחיות בחיוך, "רק שבמקרה שלך לא יוצא כלום, ואתה נשאר חופשי אחר-כך ולא צריך לטפל בשום דבר צורח," והרחיבה את חיוכה, חושפת שורה של שיניים עליונות בוהקות ומושלמות.

רחוב דיזנגוף היה הומה ונסער, כאילו כל האנשים בו, ואולי אף הרחוב עצמו, צפו במיצג של נוח יעקובסון. האוויר הרענן כבר לא עודד אותי, כי מועקה קלה הזדחלה והתנחלה בחזי. פניו המוכתמים בדם, השפה התחתונה נשוכת-הכאב, והשתיקה ששתק במהלך המופע כולו לא עזבוני. שתיקתו קשתה עלי יותר מכל הדם והטינופת והגוף החשוף. המשכתי ללכת צפונה, יודע שלא אחזור עוד לקרפף לעולם. ירייה של כאב נורתה מגבי התחתון במורד שתי ירכי, ומיד שלחתי יד לכיס מכנסי ושלפתי משם שני אופטלגין. "למה לך לסבול?" שאלה האחות שהמליצה על ניקור מותני על פני לידה, כשבאחד מהסבבים שבהם חילקה תרופות, אמרתי לה בפנים מעוותים מכאב שאנסה לעבור את גל הכאב בלי לשתות את משכּך הכאבים. "הכאב מחליש את הגוף," אמרה והגישה לי את הכוסית, "כשלא כואב יש יותר כוח להחלים," פסקה.

הכאב בירכַי התגבר, אבל הרמזור בפינת שדרות בן-גוריון סירב להתחלף מאדום לירוק, והפיצוצייה הקרובה אלי היתה מעבר לכביש. הצטערתי באותם רגעים ארוכים שבהם חיכיתי לירוק על כך שאיני אחד מאותם אנשים שמסוגלים לבלוע גלולה בלי מים. קצב יריות הכאב הלך וגבר, כאילו מהרגע ששוחררה הנצרה קל היה לעבור ממצב של ירייה בודדת לירי אוטומטי. הרגשתי מותקף מבפנים. הרמזור עמד במריו. ירדתי מהמדרכה אל הכביש, מסתכל שמאלה ומנסה למצוא רגע של הפוגה בתנועה. פתאום ראיתי ממול שוטרת, עומדת, פנקס ועט בידה, עוצרת הולכי-רגל שחצו ממול באדום ורושמת דו"חות. סבתי לאחור. בגלל הכאב, כנראה, לא הרמתי די את אחת הרגליים, היא נתקלה בשפת המדרכה ונפלתי ארצה.

מישהו שבא מאחור צעק, "אתה בסדר?" הסתובבתי. זה היה הבחור שחילק את ההזמנות למיצג של נוח יעקובסון. "כן, תודה," אמרתי, וניסיתי לקום. הוא שם יד אחת מתחת לבית-שחיי, ומשך אותי למעלה בכוח רב. נעמדתי על רגלי, מתנודד מעט, הלום-כאב.

"חתיכת נפילה הרבצת, אה?"

"כן," אמרתי, מבטי סורק את המדרכה.

"איבדת משהו?"

"כן, החזקתי ביד שני כדורי אופטלגין, רציתי לבלוע אותם, אבל אני צריך מים, והרמזור לא מתחלף לירוק."

הוא סרק יחד איתי את המדרכה ואת תעלת הניקוז הקטנה שלמרגלותיה, ולבסוף מצאנו את הגלולות, בתוך עטיפתן, שלמוֹת וללא פגע.

"מזל שהם עטופים כל-כך טוב, תל-אביב כל-כך מטונפת."

"האמת היא שכל-כך כואב לי עכשיו, שהייתי בולע אותם גם אם לא היו באריזה שלהם."

"וואו. בוא, אני רואה שאתה עוד מתנדנד קצת." הוא קיפל את ידו והושיט לי את מרפקו כדי שאשען עליו. "אלך איתך לפיצוצייה, שתקנה לך מים."

"תודה," אמרתי במבוכה.

"אין בעד מה."

סופסוף הרמזור הוריק, וחצינו את הכביש. רגלי היו בוגדניות משחשבתי, והייתי צריך ללכת ממש לאט ולהישען עליו כדי לא למעוד. בפיצוצייה שמעבר לכביש, על הצד הצפון-מזרחי של המפגש בין דיזנגוף לבן-גוריון, קניתי בקבוק מים, פתחתי אותו, שלפתי את שתי הגלולות מאריזת האלומיניום, השלכתי אותן לתוך פי, ושתיתי מים בשקיקה.

"אתה צריך עזרה להגיע לאנשהו?" שאל אותי הבחור. רק עכשיו שמתי לב לנקודות אדומות קטנות על מצחו העליון.

"לא, תודה רבה," אמרתי, "נורא תודה שעזרת לי, נראה לי שאקח מכאן מונית הביתה."

"שאעצור בשבילך מונית?"

"לא, זה באמת בסדר, תודה רבה-רבה." שמונה נקודות של דם קרוש מסודרות בשורה, ברווחים שווים, במעלה מצחו.

"טוב. אז אני הולך. תרגיש טוב."

"תודה רבה! המיצג היה מדהים!"

"מה? איזה מיצג?"

"המיצג שלך בקרפף."

"על מה אתה מדבר?"

"אה, לא יודע. אולי אני מבלבל אותך עם מישהו אחר, מרוב כאב."

"תשמע, אולי אתה צריך עזרה? להזמין אמבולנס? אתה נראה לי קצת מטושטש, סליחה שאני ככה ישיר אתך."

"לא, לא, אני באמת בסדר, פשוט קצת התבלבלתי, ואני גם עייף, זה לגמרי בסדר, אל תדאג."

"טוב," אמר, ושלף מאחד הכיסים במכנסיו הזמנה צהובה כמו זו שהושיט לי ליד המרכול לפני כשלוש שעות, ביקש מבעל הפיצוצייה עט, כתב עליה משהו, החזיר לו את העט, קיפל אותה, ותחב אותה לכיס מכנסי. "אם אתה צריך משהו, תתקשר." והלך.

משלחת של שלוש אחיות ורופאה נכנסה לחדרי בבוקר השלישי לאשפוזי, בחדרון הקטנטן שבו ביליתי את שלושת השבועות הראשונים בבית-החולים. אחת האחיות גלגלה לצדה עגלת מתכת קטנה ועליה מכשירים ואביזרים שונים. הן הצטופפו ליד מיטתי, ואחרי שיחת החולין המקובלת במצבים אלה ("איך אנחנו מרגישים היום?" בקול מתרונן) ודברי הנימוסים השגורים, התבקשתי לשבת על המיטה בגבי אל הקיר,לפתוח את החלוק מאחור ולחשוף את גבי. "קודם נגלח לך את הגב התחתון," הסבירה אחת האחיות ונדחקה מאחורי, ברווח שבין המיטה לקיר, "זה עוזר לשמור על הסטריליות של המקום," ומיד הרגשתי תער גילוח מחליק בעדינות על עורי. הצטמררתי קלות מהקור של נוזל החיטוי שנמשח על האזור המגולח.

"הבן שלי שילם שלושים אלף שקל בשביל הסרת שיער בלייזר, והנה אתה מקבל את זה בחינם," אמרה האחות מהאפידורל. "עכשיו תקבל זריקת הרדמה בגב התחתון, כדי שנוכל לעשות את הניקור המותני," אמרה אחרת. "דוקטור, הזריקה כאן," אמרה השלישית. "תודה," אמרה הראשונה, והבנתי שמי שמסבירה לי את מה שקורה היא הרופאה. "תתכופף קדימה," ביקשה. שתי אחיות לחצו על כתפי וכופפו אותי קדימה בעודי יושב על מיטתי. "עכשיו תרגיש דקירה קלה." הרגשתי. קצב פעימות לבי התגבר ונשימתי התקצרה. "זהו," פיסת צמר-גפן לחה כנגד מקום הזריקה, "נחכה עכשיו שלוש דקות שההרדמה תתחיל לפעול, ואז ניכנס."

רשרוש של כפפות שנלבשו ושל אריזות חד-פעמיות שנקרעו ובהן מזרק, מחט עבה וחלולה, מבחנה עם מכסה כחול ועוד צינורית ארוכה, גמישה. "טוב," אמרה הרופאה, "נתחיל עכשיו את הניקור המותני, ומה שהכי חשוב זה שלא תזוז. האחיות יחזיקו אותך חזק, ואני מבקשת שלא תתנגד, טוב?"

"טוב," עניתי.

"תתכופף שוב. תחזיקו אותו חזק עכשיו."

שוב הרגשתי פיסת צמר-גפן לחה מתחככת במעגלים כנגד עורי, ואז דקירה שנמשכה נצח. "זהו, אני בפנים," שמעתי את הרופאה מאחורי. "אני מחברת את המבחנה." אחיזתן האיתנה של האחיות ניחמה אותי קצת, אבל פתאום הרגשתי כאב עמום בגב התחתון, ואחר-כך כאב חד, עִצבי, כמו שחשים אחרי טיפול שורש, כשההרדמה מתחילה להתפוגג.

"מה קרה?" שאלה הרופאה.

"קצת כואב לי," נאנחתי, צמצמתי את עינַי, ודמעה נשרה מזווית עינִי הימנית על ירכי.

"לא נורא, זה תכף נגמר," ענתה, ובקול אחר, לאחיות, כאילו אני לא שם, "לא מטפטף כלום, תלחצו עליו חזק יותר." והן הכבידו עלי בגופיהן.

"או, עכשיו זה התחיל לטפטף. אני משחקת עם זה טיפה בפנים כדי למצוא את הזווית הנכונה." הרגשתי את המחט זזה במעגלים בתוך גבי, ואת הכאב שולח זרועות אל אשכי ואל ירכי. עוד דמעה צנחה.

"אל תדאג, מתוק," אמרה אחת מהן, "זה תכף נגמר."

"טוב, יש לי מספיק," שמעתי את הרופאה. "אפשר להפסיק ללחוץ, אני יוצאת."

הרגשתי את המחט נשלפת, פיסת צמר-גפן לחה שלישית מנקה את האזור. שמעתי קול של נייר-דבק שנתלש מסלילו והרגשתי כיצד חובשים אותי.

"זהו, מותק, זה מאחורינו," אמרה האחות מהאפידורל ומהסרת השיער.

"עכשיו אתה צריך לשכב ארבע שעות על הבטן, ולשתות שני ליטר מים לפחות," אמרה הרופאה, "ואסור לך לקום, אפילו לשירותים, טוב? אני מבקשת שתקפיד לשתות, שמנו לך פה שני בקבוקי מים. זה מאוד חשוב שלא תזוז." הן אספו את חפציהן, ויצאו מהחדר. הספקתי לשמוע אחת מהן אומרת, "זה נראה לא טוב, הנוזל-שדרה שלו ממש עכור."

נותרתי שכוב על בטני, מתנשף, הניקור המותני מאחורי. פתאום התחלתי לבכות, מרוב בהלה. נרגעתי מהר יחסית. שלחתי יד אחת אל השידה שליד המיטה ולקחתי את בקבוק המים הראשון. התחלתי לשתות. קשה לשתות בשכיבה על הבטן, כשהראש מוטה הצידה. בהתחלה שאפתי בטעות מעט מים, ונחנקתי. השתעלתי, וכל שיעול כזה חבט בי בעוצמה בגב התחתון. מים זרמו לצד זווית פי, אל צווארי, והרטיבו את החלוק שלי ואת הסדין, רכוש משרד הבריאות. אחרי שניים-שלושה ניסיונות הצלחתי למצוא את הזווית שבה אני גם לא נחנק וגם לא פולט חלק מהמים, והתחלתי לשתות במהירות, כאילו לא שתיתי ימים. "לפחות יהיה לי תו נכה ואוכל לחנות איפה שארצה," שיננתי לעצמי שוב ושוב.

כל-כך נזקקתי להשתין, עד ששקלתי באמת לעצור מונית ולוותר על תוכניתי ללכת כל הלילה ברגל. הכאב כבר נחלש, בזכות האופטלגין, ובכלל, כל-כך התרגלתי לכאב בחודשים האחרונים, עד שהוא לא נראה לי כשלעצמו סיבה שמצדיקה שינוי תוכניות. אבל הצורך להשתין בהחלט מצדיק סטייה מהמסלול. מאוד לא רציתי לחזור הביתה, אז החלטתי להיכנס למרכז הקהילתי ההומו-לסבי בפינת יָדְפַת, קצת לפני בית המהנדס, להזמין קפה ואולי גם סלט (רעב עמום התחיל לכסוס בבטני), וללכת לשירותים.

ישבתי לבד בבית-הקפה של המרכז ההומו-לסבי, וניסיתי להשתלט על הסלט הענקי שהוגש לי, "סלט ים-תיכוני", שתואר כך בתפריט: "חסות, עגבנייה, מלפפון, בצל אדום, זיתים, פטה ברוטב ויניגרט". הייתי רגוע מאוד אחרי שהשתנתי ארוכות בשירותים. גם הכאב בירכי כמעט נעלם, בהשפעת התרופה. ברקע, אריק איינשטיין שר "קח לך אשה ובנה לה בית". הסלט הזה הוא עבודה במשרה מלאה, חשבתי בעיצומה של מלאכת הלעיסה. הרגשתי את הלסת התחתונה שלי מתעייפת ככל שהתקדמתי, טיפין-טיפין, בקערת הסלט, אבל נהניתי לנעוץ את המזלג במדויק בעלים הירוקים, בחסות, הפעם בלי לשרוט את הצלחת.

אחרי שעה כל-כך הצטרכתי להשתין, שכבר פשוט לא יכולתי להתאפק יותר, וקראתי לאחות. "אני חייב להשתין, ממש כואבת לי הבטן," זעקתי בשוכבי על בטני, לחיי השמאלית לחוצה אל הכרית, זרועותי פשוטות לצדדים, כולי אומר מצוקה. "אני כבר מביאה לך סיר-לילה, אסור לך לרדת מהמיטה." היא חזרה במהירות עם קנקן פלסטיק כחול, שנראה כמו הכלאה בין משפך להשקיית צמחים לבין קאראף ליַיִן, ושמה אותו בידי. "כמה זמן אתה כבר ככה?" שאלה.

"אפילו לא שעתיים."

"חשוב שתישאר ככה ארבע שעות. ואני רואה ששתית רק חצי בקבוק. זה לא טוב."

"כן, אבל אני חייב להשתין!"

"אז תעשה בסיר."

"טוב."

כשהיא יצאה, ניסיתי להרים את מותני, להפשיל את החלוק, שפתחו האחורי היה פתאום מיוּתר מאי-פעם, ולכוון את הזין שלי לפתח הסיר. ניסיתי שלא ייגעו זה בזה. מי יודע כמה כבר השתינו בתוכו ואם הם מחטאים את הדבר הזה בין חולה לחולה. לא הצלחתי לתמרן כמו שצריך, העפתי את הסיר, ירדתי מהמיטה, הצצתי בזהירות בדלת, לוודא שאיש אינו רואה, וחמקתי לשירותים שמחוץ לחדרי. השתנתי בעוז ובנחת, מרוצה ממעשה המרי הקטן שלי, ניערתי את הזין, ניגשתי לכיור, שטפתי את ידי לאט ובהנאה, חמקתי בחזרה למיטתי ונשכבתי על בטני כאילו לא היו דברים מעולם. נרדמתי.

כמעט ארבע שעות חלפו ואני שתיתי רק חצי בקבוק. התעוררתי בבהלה, התיישבתי במיטתי ושתיתי במהירות את חציו השני של הבקבוק הראשון, ועוד שליש מהשני. חזרתי לשכב על בטני, כדי לוודא שימצאו אותי בתנוחה הנכונה כשייכנסו לחדר. הרגשתי מסוחרר לגמרי, כאילו אני עומד ליפול, למרות שלא יכולתי ליפול, כי שכבתי במיטה. ואז, בבת-אחת, כאילו משהו התהדק על רקותי וקירב ביניהן. כאב אנוּש, שאת עוצמתו אי-אפשר בכלל לתאר, שטף אותי. הרגשתי שראשי לפוּת בקסדה של כאב, מֶלְחֲצֵי-סבל שכמותם לא ידעתי מעולם, ובקושי רב הגעתי אל לחצן-הקריאה לאחיות.

גזר-הדין היה שכיבה במיטה על בטני עד מחר בבוקר, שתייה של ליטר מים בשעה, והשתנה בסיר-הלילה. הקימה המוקדמת שלי והשתייה המועטה גרמו לכך שהנקב בגבי לא נסתם, נוזל-שדרה דלף, והירידה בלחץ הנוזל היא שגרמה לכאב-הראש העצום ורב הזה.

כשגמרתי את הסלט, השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר. ביקשתי את החשבון ושלחתי יד לכיסי כדי לשלוף ממנו את הארנק. יצאתי מבית-הקפה שבמרכז ההומו-לסבי, וחידשתי את הצעדה צפונה. בפינת ארלוזורוב השעון הורה 4:10. "לפעמים, בלילה, אני עוצרת את כל השעונים," שרה הפרימדונה באופרה שמשתתף בה הבליינד-דייט שלי. מכיסי נפלה ההזמנה הצהובה למיצג בקרפף. פתחתי אותה. בתחתיתה, בכתב יד, נכתב "נוח", וליד – מספר טלפון.

***

 בז'בוטינסקי פניתי ימינה וכעבור חמש דקות הגעתי הביתה, ממש בתחילת הזריחה. הצלחתי לעשות את הלילה בחוץ בלי לעצור אף שעון. נכנסתי לדירתי המאובקת, לאחר חמישה שבועות שבהם נטשתי אותה. ניגשתי למקרר ושלפתי מתוכו את הדבר היחיד שהיה בו: בקבוק מים. לגמתי לגימות ארוכות. החזרתי אותו למקרר, ניגשתי לשירותים, השתנתי, לקחתי את המצלמה הטובה שלי, יצאתי, נעלתי את הדלת, ירדתי בחזרה לרחוב ועצרתי מונית. "לכיכר דיזנגוף," ביקשתי מהנהג. השעה היתה רבע לשש. הנהג הוריד אותי בפינה הצפון-מערבית של הכיכר. חציתי את הכביש וחזרתי אל הכתובת שראיתי אמש. צילמתי אותה מכמה זוויות. אור היום כבר היה מלא, צלול ובהיר ועד כמה שיכולתי לראות בצג הקטן שעל גב המצלמה, התמונות נראו מצוין. איש לא הפריע לי ולא חלף ביני לבין הכתובת שעל הקיר. הכיכר היתה שוממה למדי, ורק זוג שחלף משמאלי, בעודי עומד ומצלם את הכתובת, נעמד ובחן אותה קצרות, ומיד המשיך בדרכו. מזל שהספקתי לצלם את הכתובת, כי כמה ימים אחר-כך, כשעברתי שוב במקרה בכיכר בדרכי לביקורת בקופת-החולים, ראיתי שלוחות-הדיקט שעליהם רוססה סוידו בלבן ומפרסמים זריזים כיסו אותם במודעות להשכרת דירות, לניקוי בתים ולהזמנות להופעות חיות של אמני מיצג.

 © כל הזכויות בטקסט ובצילומים שמורות לצבי טריגר.

* הסיפור מתפרסם בגיליון 14 של כתב העת מסמרים, שכותרתו "ביקור מאחורי הגדר".

* ניסים קלדרון ב-Ynet על הגיליון (ועל "ליל הרמזורים הארוכים").

* טל ניב כתבה ב"הארץ, ספרים" על הגיליון ועל הסיפור.

מחלת הנשיקה

אתם מרגישים חולים אבל אתם לא. אימייל. SMS. מספר הטלפון שלו על הצג. "מכמורת לשליית רגשות שאבדו". כל-כך קל לעורר בכם תקווה. לא צריך לעשות הרבה; אתם הרי כבר לכודים ברשת חודשים רבים.

לא חבל? אתם אומרים לעצמכם, לא חבל על הזמן שעובר? על הפיתיון הזה שהוא החיוך שלו, כמה מילות התעניינות, ההצעה לשתות קפה. לא חבל? לא הגיע הזמן להמשיך הלאה?

אתם מתרוששים מהזמן: מבזבזים אותו. הוא אוזל. חבל על הזמן. חבל על הזמן שעובר. איזה בזבוז זמן. כמו זו החיצונית, גם הכלכלה הפנימית לא משהו: גם בפנים מתרחש מיתון עמוק. מחנק אשראי. אבטלה. אבל אין מי שייתן לכם רשת ביטחון, אף ממשלה לא תתערב ותלאים את המפעל הזה, שנקרא "אני", למרות שאתם לא מנהלים מוצלחים שלו. בכלל לא מוצלחים. אולי אפילו הכי גרועים שמונו לתפקיד הזה מאז היווסדו.

בעלי המניות כבר מזמן היו מפטרים אתכם, אבל אתם גם בעלי המניות. ההפסד הוא כולו שלכם. איזה פרדוקס מופלא.

"נכון שהחיים הם דבר נורא, תודה לאל?" אמרה פּוֹלי גארטֶר. אבל אתם לא נמצאים תחת חורש חלב.

תקווה היא דבר מעייף. אבל אתם מבינים שהיא גם רשת הביטחון שלכם: קשה איתה, אבל אי אפשר בלעדיה: התקווה היא האֵלָה האחרונה.

כל כך הרבה דברים מזכירים אותו. כמו המילה "סְפֶּץ" ("אני סְפֶּץ בכביסה"). אתם לא יכולים יותר לדחוס עוד ועוד כביסה מלוכלכת אל תוך התוף, אחרי שנזף בכם שאסור למלא אותו כך, וגם שלף אסמכתה: "אני סְפֶּץ בכביסה". מי אומר היום "סְפֶּץ"?

אתם אומרים: "סְפֶּס, אוּלְטִימָה דֶאָה", התקווה היא האֵלָה האחרונה.

אתם יודעים שלעולם לא תהיו סְפֶּץ בכביסה, כי מדי פעם פסים לבנים של צבע שיירד יעטרו חולצה פה, חולצה שם. ויתרתם על המומחיות הזו. אחוז מסויים של חולצות תמיד ייהרס כשאתם מופקדים על הכביסה. יש לכם מומחיות אחרת, הרבה יותר תובענית: אתם מקווים כרוניים.

אתם מקווים שיחזור, שיחבק, שיבטל את הפרידה הכואבת. אתם מקווים שייעלם, שיניח לכם לנפשכם. אתם מקווים שהרגשות ההם יאבדו וששום מכמורת לא תשלה אותם שנית ושלישית ורביעית, מקווים לחסוך זמן, לשים בצד, שיהיה קצת זמן שמוּר ליום סגריר.

נכון שהחיים הם דבר נורא, תודה לאל?

חיבוק, חיבור וחיסור

אתם סוף סוף מרגישים שהצבע חוזר ללחיים של החיים שלכם, והם מתחילים להתאושש ולהרים ראש: הפרידה הכואבת, כמו הנוף בחלון האחורי של מכונית נוסעת, דוהרת אחורה בזמן ומתרחקת.

הוא שולח לכם מדי פעם אימייל או SMS, ואפילו נפגשתם פעם אחת בבית קפה, אבל אתם כבר לא מדמיינים את עצמכם בחזרה ביחד איתו. כל הפגמים וכל הבעיות במה שהיה ביניכם פרושים פתאום בפניכם בבהירות שמעולם לא הייתה להם, וברור לכם שזה לא היה נכון בשבילכם, ממש כשם שזה לא היה נכון בשבילו. זו הייתה התקווה שסינוורה לרגע את שניכם, וגרמה לכם לחשוב שנוצר מפגש רצונות. זה לא אומר שמה שהיה לא היה טוב, או היה מיותר, או חבל שהיה; אלה הם רק המבט שהצטלל, ההכרה שהתחדדה והאיזון שהושג, אחרי טלטלות הרגש הרבות ששיבשו את הקליטה.

הפגישה הראשונה מאז הפרידה בבית הקפה קשה. לא כי משהו נאמר בה, אלא כי משהו לא נאמר. הפגישה הייתה קשה, הזמן היה קשה. אחרי שעה מתישה קמתם לשירותים, וכשהסתכלתם בשעונכם בתוך תא השירותים כדי לראות בדיוק כמה זמן עבר, ראיתם שעברו רק עשרים דקות.

חזרתם מהשירותים ושאלתם, בו זמנית יחד איתו, אם לא כדאי לבקש את החשבון. תמיד הייתה ביניכם מין טלפתיה שכזו, חושבים על אותו הדבר באותו הזמן. צביטה בלב. הקלה. גם הוא לא נהנה במיוחד עכשיו. גם הוא רוצה לגמור עם זה. אתם משלמים. אתם נפרדים בחיבוק.

שבוע. שבועיים. הוא שולח אימייל. רוצה להתייעץ וגם לדרוש בשלומכם, וגם להחזיר לכם דברים שהשארתם אצלו. האמת, אתם לא באמת זקוקים להם – לדברים – והוא יכול לשמור אותם לעצמו או לתרום אותם או לזרוק אותם. אין להם שום ערך סנטימנטלי, הם סתם תפסו מקום בארון. אבל הוא מציע שתבואו אליו לקחת אותם (אין לו מכונית ואין טעם שיגרור את הדברים בשני אוטובוסים). ואתם באים. בפעם הראשונה מאז הפרידה אתם אצלו בדירה, ושום דבר לא השתנה. אתם לוקחים את השקית הגדולה עם הדברים. הוא מציע שתקפצו לשתות קפה. אתם קופצים. ופתאום השיחה קולחת ואתם שוב ביחד, שומעים זה את זה, מקשיבים זה לזה. ובסוף – נפרדים שוב בחיבוק.

יום, יומיים. "איך אתם מרגישים?" הוא שואל אתכם באימייל. והאמת – שאתם מרגישים זוועה. יש חום. יש כאב בגרון. יש כאב ראש, נזלת, חולשה.

הוא בא לבקר. אתם מאכילים אותו, כמו אז: מקצצים סלט, מגישים מרק שהכנתם יום קודם, כשהרגשתם שאתם מתחילים לחלות, שיהיה בבית סיר מרק, עוף, תפוחי אדמה. הוא נהנה וגם אתם.

הוא מתעקש לפנות מהשולחן ולרחוץ כלים. "כשחולים צריך להיות מסוגלים לתת למישהו אחר לטפל בכם", הוא אומר לכם.

אחר-כך אתם יושבים עוד קצת ומדברים איתו, ואז הוא צריך ללכת. הוא מושיט יד ללחיצה (הוא לא רוצה להידבק, אתם אומרים לעצמכם), והולך. אין חיבוק הפעם.

ימים עוברים. החום לא יורד. בלילות אתם מתעוררים כמה פעמים, שטופי זעה קרה, רועדים, צריכים להחליף את הבגדים, לפעמים שלוש פעמים בלילה. אנטיביוטיקה חמש מאות מיליגרם פעמיים ביום מוחלפת באנטיביוטיקה שמונה מאות שבעים וחמישה מיליגרם פעמיים ביום, עם האוכל או מייד אחריו. למי יש תיאבון במצבכם לשתי ארוחות ביום. אפילו אחת היא יותר מדי.

אתם מספרים לו ב-SMS התשובה לזה ששלח לכם על מצבכם. הוא "שולח חיבוק" ומבטיח לבוא לבקר. הוא שואל מה תרצו – אוכל, שוקולד, הכול ביחד, ומבטיח לבוא לעשות שמח. אחר כך הוא מתקשר ואתם מדברים. אחר כך אתם הולכים לישון ומחכים לחיבוק של מחר.

חיבוק: לאחוז, להיאחז, לעטוף, להיעטף, להשעין, להישען, לתמוך, להיתמך, לחנוק, להיחנק.

החיבוק. לרצות להיות אחד. לרצות להישאר מובחנים ונפרדים. להתחבר. להתנתק. לרצות דבר והיפוכו. החיבוק הוא דבר והיפוכו. הוא השאיפה להתמזגות עם הידיעה שהיא לא אפשרית: התכה רגעית של שתי תשוקות לאחת.

החיבוק הוא חיבור וחיסור, כפל וחילוק. אחד בחזקת שניים, שניים בחזקת אחד.

החיבוק. חיבוק פגישה. חיבוק פרידה. חיבוק ראשון – תמיד יודעים שהוא ראשון. חיבוק אחרון – מתגלה ככזה לפעמים רק במבט לאחור. חיבוק אחרון הוא תמיד חוכמה שלאחר מעשה, רק אחרי המעשה הנוזלים נפרדים והשמן צף על פניהם של המים.

החיבוק. חימום. חימום. חימום. גוף החיבוק הוא גוף החימום. גוף אל גוף, האי-אפשרות להיות אחד, כי בשר מופרד מבשר בשתי שכבות של עור. העור שמגן – דק או עבה – הוא העור שחוסם ומפריד.

חיבוק. חיסום. חישוף. כפל וחילוק. חיבור וחיסור.

חיבוק אחרון הוא חילוק, ואחר-כך חיסור.

למחרת – – – אין למחרת. הוא לא מתקשר. עכשיו כמו פעם, כשהייתם יותר צעירים ופחות תמימים, גם עכשיו ביטלתם פגישות עם אנשים שרצו לבקר אתכם, כדי שכול הבוקר שלכם יהיה פנוי לקראתו, וחיכיתם לו. אבל הוא נעלם. בצהריים אתם מתקשרים אליו לברר אם קרה משהו, והוא עונה מייד, פזור דעת, ואומר שהוא בדיוק הולך לנוח קצת, ויתקשר כשיקום. אבל הוא לא מתקשר. וגם לא ביום שאחרי, ולא בזה שאחרי היום שאחרי. ואז, בבוקר היום השלישי להיעלמו, כשאתם לא מחכים יותר, מגיע SMS: "מקווה שהמצב השתפר. שיהיה סוף שבוע מקסים".
והאמת היא שאחד המצבים השתפר, ואחד מהם לא. זה עוזר, לפעמים, שכמו אז, בפגישה הראשונה אחרי הפרידה, גם עכשיו כל הפגמים וכל הבעיות פרושים בפניכם בבהירות שמעולם לא הייתה להם. אבל חסר משהו.
חסר חיבוק.

היה חיבוק ראשון אחרי הפרידה. הוא היה הראשון, אתם זוכרים אותו בדיוק רב: הוא קרה בפגישה ההיא, הקשה, בבית הקפה. ועכשיו נוסף לכם עוד חיבוק אחרון אחד לאלבום הזכרונות, כשהלך מאצלכם ונפרד בלחיצת יד בלבד, אחרי הארוחה שהגשתם לו, לא ידעתם אז שלא יהיה עוד חיבוק, כי הוא כל כך הבטיח שיהיה.

אבל תולעת התקווה ממשיכה להתפתל בתוככם, לכרסם, להשמין, לתפוח ולפתות, ואתם יודעים שתענו לטלפון או לאימייל או ל-SMS בפעם הבאה שייצור קשר (אתם איתו כבר גמרתם, ויותר לא תתקשרו!); אתם יודעים שהחיבוק ההוא היה האחרון, עד החיבוק הבא, החיבוק הראשון.

[* ובאותו עניין: מחלת הנשיקה.]

פרידה כואבת זה דבר לא שימושי

פרידה כואבת זה דבר מאוד לא שימושי.

אתם שוכבים במיטה, על הבטן, פנים קבורות בכרית.

אתם שוכבים במיטה, על הגב, פנים אל התיקרה.

אתם בוכים פתאום, בלי סיבה.

אתם בוהים בטלוויזיה.

אתם מנהלים דיאלוג פנימי, מדומיין עם זה שהלך; מתווכחים, מנסים לשכנע, מנסים להבין; כועסים.

אתם לא מצליחים להתרכז בכלום. אפילו לא בפרסומות.

אתם צמים ימים שלמים.

אתם אוכלים בלי הכרה.

אתם רוצים לישון כל הזמן.

אתם לא מצליחים להירדם.

אתם לא מצליחים להתעורר בבוקר.

אתם מתעוררים מוקדם מדי, הרבה לפני השעון המעורר.

קר לבד מתחת לשמיכה. חם מדי.

ירקות נרקבים במגירת הירקות במקרר, כי לוקח המון זמן עד שאתם מסוגלים לחזור ולקצץ לעצמכם סלט ירקות ולטגן חביתה; התרגלתם להכין סלט וחביתה לשניים.

הזמן עובר ואתם לא מספיקים שום דבר, כי אתם עושים את הכל כל כך לאט.

פתאום יש המון זמן פנוי, בעיקר בערבים.

אתם לא פותחים את הדואר שלושה שבועות. כשאתם פותחים את המעטפות, מציצים מתוכן חשבונות שהתאריך האחרון לשלמם כבר עבר.

אתם לא מצליחים להתרכז בשום דבר.

בתיבת הדואר הנכנס מצטברות עשרות הודעות שלא פתחתם, ואנשים מתחילים להתקשר ולשאול אם קיבלתם את האימייל ששלחו לכם.

אתם לא מפסיקים ללחוץ על "שלח/קבל" בתוכנת הדואר האלקטרוני, במשך שעות, אולי הוא שלח לכם אימייל.

אתם מקווים שהוא לא שלח לכם אימייל.

אתם מקללים אותו על שהוא לא שלח לכם אימייל.

אתם בקושי מתאפקים לא לשלוח לו אימייל.

אתם שולחים לו אימייל. לא משהו מיוחד. רק "אני מקווה שהכול בסדר אצלך", או משהו בסגנון, ואולי גם איזה "נשתה קפה" קטן, לא מורגש, עם זנב מסתלסל בריפיון בקצהו: סימן שאלה. אתם לא באמת מתכוונים, בכלל עדיף שהוא לא ישים לב אליו, ואולי כן. רק אימייל קצר, פשוט לדרוש בשלומו. שום השתפכות או חום מיותרים.

אתם לא מפסיקים ללחוץ על "שלח/קבל" בתוכנת הדואר האלקטרוני, במשך שעות, אולי הוא ענה לכם.

הוא לא ענה.

אתם אומרים: איזה אכזר הוא. איזה טיפש. איזה מסכן.

כל מה שאתם רוצים זה לצלול בתוך ספר, ושהוא לא ייגמר לעולם. אבל אתם לא מצליחים להתרכז בשום דבר.

פרידה כואבת היא באמת דבר מאוד לא שימושי. היא לגמרי מיותרת. חסרת טעם לחלוטין. אי אפשר אפילו לכתוב עליה שיר, כי כבר כתבו עליה המון שירים. כתבו עליה אפילו שיר של חוה אלברשטיין.

אתם אומרים לעצמכם שצריך לתת לזה עוד זמן. אין קיצורי דרך. הזמן יעשה את שלו.

אין לכם סבלנות שהסבל הזה כבר ייגמר, או לפחות ישכך.

איך הוא לא ענה על האימייל שלכם? אולי האימייל לא הגיע? אולי הוא התרסק אל תוך תיבת דואר הזבל שלו? אולי תשלחו לו SMS ותשאלו אם הוא קיבל את האימייל שלכם?

אתם מתגעגעים. אתם לא רוצים לראות אותו יותר אף פעם. למה הוא לא מתקשר? שלא יעיז להתקשר, כי הוא ישמע מכם בדיוק את כל מה שאתם חושבים עליו, בלי שום הנחות.

אתם הולכים עם אחותכם לקונצרט של מרסדס סוסה. מזל שקניתם את הכרטיסים לפני חודשיים, ויש משהו שיוציא אתכם סופסוף מהבית.

ברגע שהיא פותחת את הפה ובוקע ממנו הקול העמוק והנקי שלה, אתם מתחילים לדמוע, אפילו שאתם לא מבינים בכלל את המילים, כי המילה היחידה שאתם מכירים בספרדית היא קוֹרַסון.

אתם אומרים לעצמכם: הלב הוא צַיָיד בודד.

למה הוא נעל את שלו?

אתם מדברים בהתרגשות על ההופעה – כמה גדולה היא הייתה – תרתי משמע. אתם מנסים לנחש למה באמצע השיר שהיא שרה עם דיוויד ברוזה לזיכרו של משורר מקסיקני שאת שמו לא קלטתם, שני גברים קמו והתקוטטו וכמה נשים צרחו בקולי קולות באחת השורות הראשונות, בכרטיסים הכי יקרים, וכל הסדרנים זרמו לאולם וניסו להפריד ביניהם ולהשתיק את הצועקים. האם זה בגלל שמישהו ענה לטלפון בזמן ההופעה, והאחר ביקש ממנו להפסיק לדבר, והוא לא הפסיק?

אתם מגיעים הביתה, עדיין מלאי התרגשות מההופעה, כולכם נפעמים, ועל המסך מופיע אימייל התשובה שלו. שעתיים שלמות לא חשבתם עליו, שכחתם מקיומו, ודווקא עכשיו הוא נזכר לענות.

"אשמח מאוד לשתות קפה, בוא נדבר בשבוע הבא".

אתם חושבים על הרווח שגדל בין שאלה לתשובה: לפני הפרידה הרווח הזה היה כה זעיר, עד שלפעמים נדמה היה לכם שהתשובה הגיעה כבר ברגע ששלחתם את האימייל. אחריה, הרווח התרחב לשלוש יממות. כמו בפרסומות "לפני ואחרי" לדיאטות, רק הפוך.

איזה אכזר. איזה טיפש.

שלוש יממות של לחיצה כמעט בלתי פוסקת על מקש ה"שלח/קבל" (שעכשיו הייתם משנים את הכתוב עליו ל"שלח/חבל"). לחיצה כמעט בלתי פוסקת, חוץ מאשר בשעתיים האחרונות, כששכחתם את עצמכם בתוך הקול של מרסדס סוסה.

כל זה אם מקזזים את העובדה שלאורך כל ההופעה מניתם את מספר הפעמים שהיא אמרה "קורסון".

ואיבדתם את הספירה כששני הגברים מהכרטיסים היקרים הלכו מכות ונחילים של סדרנים החלו לזרום בזריזות במעברים בין השורות.

כבר עדיף היה שלא יענה, אם זאת התשובה שלו.

אתם מתפשטים, מצחצחים שיניים, מלטפים את החתולים, ממלאים את כלי האוכל שלהם, מחליפים את מי השתיה שלהם, גורפים את ארגז הצרכים שלהם, ונכנסים למיטה עם הכרך השני של "אנה קארנינה" שאתם תקועים בו כבר למעלה מחודש.

אתם קוראים שלושה עמודים, ומבינים שכל מה שעשיתם בזמן הקריאה זה לחשוב עליו ולאחל לו כל רע.

אתם חוזרים אחורה וקוראים שוב את אותם שלושה עמודים, ומבינים שכל מה שעשיתם בזמן הקריאה זה לחשוב עליו ולקוות שהוא יבין איזו טעות הוא עשה ויבקש לחזור, ואתם תאמרו לו שמאוחר מדי, ושעכשיו אתם לא רוצים.

אתם חוזרים אחורה וקוראים שוב את אותם שלושה עמודים. הפעם אתם קולטים משהו: קוסטיה לווין מנסה לצוד אגמיות והוא לא מפסיק להחטיא.

גם אתם לא מצליחים לצוד כמעט אף מילה. לעזאזל. אתם נכנעים וסוגרים את הספר ומניחים אותו.

אתם מכבים את האור ומתחילים את ההיאבקות עם המחשבות. השינה היא הגביע. כבר כמה לילות שאתם מפסידים להן ערב-ערב, ומאבדים את הגביע. המחשבות תמיד מנצחות ומניפות את הגביע בהתרסה אל מול עיניכם העצומות.

הקהל הפנימי שמתאסף לאט לאט מסביב לזירה שורק בוז. אף סדרן לא מגיע כדי לעזור.

אכן, פרידה כואבת זה דבר מאוד לא שימושי. לגמרי מיותר וחסר טעם.

צַיָיד כושל הוא הלב. גם בודד, אבל בעיקר כושל.

 

[* ובאותו עניין: חיבוק, חיבור וחיסור, וגם מחלת הנשיקה.]

"האוטוביוגרפיה של כל אחד חוזרת" באנגלית

כתב העת האמריקאי "Zeek", שעוסק בתרבות יהודית, עושה החודש מחווה ל"מסמרים", ומפרסם שני סיפורים מתוכו בתרגום לאנגלית: את "גשם של שכנים", מאת מיכל זמיר, מתוך הגיליון הראשון של "מסמרים" (לקריאת הסיפור באנגלית לחצו כאן), ואת "האוטביוגרפיה של כל אחד חוזרת" שלי, החלק השני בטרילוגיית "האוטוביוגרפיה של כל אחד" (שהתפרסם ב"מסמרים" 4).

Zeek מתפרסם גם באינטרנט וגם בדפוס (אם כי בינתיים, ככל הידוע לי, הסיפורים של מיכל זמיר ושלי מופיעים כעת רק באתר האינטרנט). את "Everybody's Autobiography Returns", בתרגומה של ג'ודי פדר, אפשר לקרוא כאן.

לקריאת שלושת חלקי "האוטוביוגרפיה של כל אחד" בעברית לחצו כאן.

האוטוביוגרפיה של כל אחד נגמרת (הסיפור השלישי והאחרון בסדרה)

"בשביל מישהו אתה כלום אבל בשבילך המישהו הזה הוא משהו." (ציטוט עצמי)

הצגת הבעיה

פּוּצח העיקרון המפעיל של סרטים בערוצי הטבע: קריין בעל מבטא בריטי וקול מאיים, הדמיות ממוחשבות של קריסה, התפוצצות, התלהטות או קיפאון אינסופיים, חידלון. עכשיו הכול ברור: סוף כדור הארץ הוא בלתי נמנע. ואיתו הכול. האנשים, החיות, הצמחים, המיקרואורגניזמים, הכול. גם השפה. המשפט, המילה, האות, סוף לסיפור הזה, מחיקה מוחלטת, בלתי-הדירה, של המילים.

מכאן נובעת חשיבותו המכרעת של מקש הרווח. לכן הוא כל-כך ארוך, ונמתח לאורך השורה התחתונה של המקלדת. הרווח חשוב לאין ערוך מן המחיקה, לה הוקדשו, אגב, שני מקשים. מקש הרווח הוא השורה התחתונה של המקלדת, משום שהוא השתיקה. שלא כמו המחיקה של מה שנכתב או נאמר, השתיקה מתחילה מן הכלום וגם נגמרת בו. היא האין. והאין הזה מנצח תמיד: הוא שותל את עצמו בין המילים; אם הוא לא יהיה, נתקשה להתמודד עם עוצמתו של הרעש הפנימי. כולנו מרוויחים ממקש הרווחים.

שלא תהיה טעות, יש בטבע גם רווחים לא מוצלחים. למשל הרווח בין השיניים, שהוא רק מקור לצרות. שאריות מזון מרקיבות נתפסות בו ונערמות זו על-גבי זו ומתאבנות ומדליקות את החניכיים ומביאות לנסיגתם. הרווח בין השיניים כולא את הטינופת, הרווח בין המילים הוא הניקיון בהתגלמותו.

לכן קריאתן של המילים, כמו זו המתרחשת ממש ברגע זה, היא מאורע נדיר הרבה יותר מרגע הכתיבה, כפי שנהוג לסבור. לא ניתן יהיה לחזור עליו כשייסדק הקרום ויימס אל תוך אגמי המַגמה הלוהטת ששוצפים וקוצפים רק כמה קילומטרים מתחתינו ("חדרי מגמה", מכנה אותם הקריין) או לחילופין יקפא לנצח נצחים כשתכבה החמה. לא תהיה דרך חזרה; גם החרטה מות תמות, השיניים ירפו אחיזתן, המאובנים יתאדו. כל שייוותר יהיה רווח נצחי בין המילה האחרונה ובין האין. מיתות משונות מחכות לקוראי האוטוביוגרפיה של כל אחד, לפי ערוץ הנשיונל ג'אוגרפיק, התנ"ך של כל אחד, וכולן לפניכם.

מיתה ראשונה: סדק

הקרום כל-כך הרבה יותר דק משאנחנו מדמיינים, הקרום הזה שהוא רפסודה על-גבי ימים צמיגים של סלע מותך. הקריין בעל המבטא הבריטי והטון המאיים – שמו הפרטי הוא בדרך כלל איאן – יספר על הקץ מתוך הרגשה של דחיפות וחומרה. לצופה התמים לא נותר אלא לערוך חשבון-נפש מהיר ולהבין, תוך כדי עריכתו, שגם הוא מיותר. מה ייוותר מחשבון הנפש? מה יהיה על הרעיונות? האם מות השפה יהיה גם מותם? מן המפורסמות הוא שמדענים חלוקים ביניהם בשאלה האם המידע הנכנס לחור השחור שורד או אובד לנצח נצחים.

הצופה שוכב על הספה אל מול הטלוויזיה, לוגם עוד מהיין הלבן והזול שבגביע העבה והזול שמונח על השולחן שליד הספה, ליבו פועם בקצב מהיר מדי. הוא עשה עיסקה טובה. אם ממילא למות אז לפחות שלא יהיה יקר מדי. ומייד מופיע הנימוק הנגדי – אם כבר למות, אז למה לא ליהנות מן החיים וללגום דווקא מן היין היקר ביותר שבחנות? שרק אספיק למות לפני שכל זה קורה, הוא אומר לעצמו, והוא יודע שזו אינה ערובה למוות קל יותר בהכרח.

הוא מחייג אל אדונֵי הלוויינים ומבקש להתנתק, הוא כבר לא מעוניין בערוץ המוות, זה עושה לו רע לראות את הסוף, הוא לא רוצה עוד לתת לאיאן דריסת רגל בביתו ובנפשו, יהא שם משפחתו אשר יהא. אבל מחלקת שימור הלקוחות מסרבת לתת לו ללכת לדרכו, אף שההתחייבות בת 48 החודשים שלו מזמן באה אל קיצה. מה יהיה על מחלקת שימור הלקוחות כשתיגמר האוטוביוגרפיה של כל אחד, הוא שואל את אשת המכירות הנמרצת והיא נבוכה לשנייה, אבל מייד מתעשתת ומציעה לו התחברות של שבועיים בחינם לערוץ הנמלה וכרטיס כניסה מוזל ליחיד ללוּנה-קניון שנפתח זה מכבר בעיבורי העיר. מה יהיה על העיר? מה יהיה על הלוּנה-קניון כשתתחיל הקריסה של הכוכב פנימה אל עבר נקודת הייחודיות?

המילים שכתבתי, הוא אומר לעצמו, הספר שמונח עכשיו בכמה ספריות, ממוספר על-פי שיטת המיון העשרונית של דיואי, מה יהיה עליהם? ומה יהיה על שיטת המיון העשרונית של דיואי? כל זה בלתי נתפש.

כי הסוף הזה הוא חלק מהאוטוביוגרפיה של כל אחד. הקריין, איזה איאן אחר בסרט אחר, מסביר שכל החומר על כדור הארץ נע במעגל סגור, כמו צילומים של מצלמת אבטחה: המת מתפרק ופרודות שהרכיבו את גופו ירכיבו גופים אחרים; היסודות שמהם מורכבים החיים פורצים ממעבה האדמה, חיים על פניה, עולים בסערה השמימה, נוחתים, נבלעים בתוך האדמה, וחוזר חלילה, כמו במשחק לֶגו אינסופי. החמצן, הפחמן והמימן, כולנו נתפרק להם בסוף, והיחידות שמרכיבות אותנו יצטרפו ליחידות שמרכיבות יצורים אחרים. אנחנו האוטוביוגרפיה של כל אחד. ועכשיו, מאיים הקריין, היא עומדת להיגמר.

מיתה שנייה: גבולות

המלחמה עקְרה לה את כל השָנים שעוד נותרו לה לחיות, כאילו היו שן רקובה שאי-אפשר וגם אין טעם להציל. בדרך כלל, רק גברים התקבלו למקצוע הזה, של הנרצחים על-תנאי, אבל היא הצליחה איכשהו להשתחל. היא היתה פמיניסטית, ורצתה להרגיש חלק מהאוטוביוגרפיה של כל אחד; לא להיות סתם קוראת פשוטה שלה. היא רצתה לתרום לאוטוביוגרפיה של כל אחד, לא רק לקבל ממנה. וכך, היא היתה לאישה הראשונה שהמקצוע שלה היה ליהרג.

בשנה שלאחר מכן, עם השתחררותו של האלוף מעיים משירותו הצבאי ובחירתו המוצלחת לראשות העירייה, הוא הוציא מכרז להקמת אנדרטה לזכר הנופלים בכיכר-העיר. בפרויקט זכתה חברה בבעלותו של אחיו, רב-סרן (במיל.) מעיים, שלא עמדה באף תנאי מתנאי המכרז. זו, יש הסוברים, היתה המיתה השנייה.

מיתה שלישית: מחיקה

בביתנו מוכרחים לדבר על החבל. מחיקתה של האוטוביוגרפיה של כל אחד תהיה מחיקה ללא שום צורך. אפילו לא לשם המחיקה, ובוודאי שלא לצורך התיקון. נוזל התיקון הלוהט, שחוּמוֹ יהיה החוֹם האינסופי, כלומר הטמפרטורה הגבוהה ביותר האפשרית שהיא יותר ממה שהוא הכי הרבה, נוזל התיקון יטפל היטב במחיקה.

סיכום ומסקנה: האוטוביוגרפיה של כל אחד נגמרת

ה הא האו האוטו האוטוביוגרפיה של כל אחד לא נכתבה באומן, ולכן היא לא מאומן. וכשהאוטוביוגרפיה של כל אחד נגמרת, דומם קולו של הקריין, ומגיעות כותרות הסיום. מדובר בשורות לבנות ישרות של שמות ותפקידים, שעולות על רקע שחור. הראשון הוא כמובן הקריין, איאן משהו. לפעמים יש לו תואר אצולה, ואז זה סֶר איאן משהו. אחריו הכותבים, הבמאי, הצלם, ושאר אנשי הצוות. אחר-כך רשימת התודות. הצופה הנרעש מזהה בין התודות את אדונֵי הלוויינים. מתברר שהם שותפים בהפקת האוטוביוגרפיה של כל אחד. אולי בגלל זה כל-כך היה חשוב להם שיישאר.

הרשימה אוזלת מן המסך. עכשיו כבר אי-אפשר להתעלם מכך שהאוטוביוגרפיה של כל אחד נגמרה. עכשיו סופיוּת הקיום מוחלטת וחלוּטה.

* הסיפור פורסם לראשונה בגיליון מס' 5 של "מסמרים" שנושאו "משבר".

* לקריאת הסיפור הראשון בסדרה, "האוטוביוגרפיה של כל אחד", לחצו כאן.

* לקריאת הסיפור השני בסדרה, "האוטוביוגרפיה של כל אחד חוזרת", לחצו כאן.

האוטוביוגרפיה של כל אחד חוזרת (הסיפור השני בסדרה)

"החיים שכִּיוַנּוּ כאותם מיתרים / נמתחים בתוכנו, מסתבכים אל האחרים." רחל שפירא, "לאחוז בחלום"

(א) דיכאון

אבות הם דבר מדכא.

הם קונים מכשירי חשמל, הם מחברים מכשירי חשמל, הם מפעילים מכשירי חשמל, ובסוף הם חוזרים לעבודה.
מכל הטיפוסים האנושיים, אבות הם הדבר הכי מדכא.

הם הולכים לעבודה ומפעילים מכשירי חשמל, הם חוזרים מן העבודה ומפעילים מכשירי חשמל. הם הולכים לישון. הם קמים ומפעילים מכשירי חשמל והולכים לעבודה ומפעילים מכשירי חשמל וחוזרים הביתה ומפעילים מכשירי חשמל והולכים לישון.

מדי פעם הם קונים מכשיר חשמלי חדש, ומחברים אותו לחשמל ולפעמים למכשירי חשמל אחרים, ולומדים להפעיל אותו, ואז הוא מצטרף למכשירי החשמל שהם מפעילים לפני לכתם לעבודה, בהיותם בעבודה או בחזרתם מן העבודה.

פה ושם הם קונים מכשיר חשמלי מיותר. ואז הם מחברים אותו ולומדים להפעיל אותו ומפעילים אותו פעם אחת, אולי פעמיים, ושוכחים ממנו. הארונות אז בולעים לקרבם עוד מכשיר חשמלי מיותר.

בכל בית שיש בו אב, יש גם בית-קברות של מכשירי חשמל.

(ב) מכשירי חשמל

כל כך הרבה אוטוביוגרפיות כתובות כמו מדריכי הפעלה. הנה, למשל, "האוטוביוגרפיה של כל אחד": שם היצרן, מספר הדגם, מספר סידרה, ארץ המוצא, מבט מלפנים, מבט מימין ומבט משמאל, מבט מאחור.

המבט מאחור הוא החשוב ביותר בזמן החיבור.

המבט מלפנים הוא המבט החשוב ביותר בשעת השימוש.

מה עם הצדדים?

תוך כדי קריאה, כי למי יש סבלנות קודם לקרוא את כל האוטוביוגרפיה, מתרחשים הרכבה ופירוק, חיבור וניתוק: חור אל חור יחובר באמצעות הכבל המסופק בשקית א'. בניתוק, הכבל יישלף מחור אחד, יישלף מהחור האחר.
אחר כך מגיע תור ההפעלה: במכשירים עם שלט-רחוק, שתי סוללות מסופקות, ארוזות בצלופן הדוק; באריזתן הן שוכבות ראש אל ראש, רגל אל רגל. כשהן עובדות, בלשכתן הזעירה שבעורף השלט-רחוק, הן שכובות ראש אל רגל. שנה, שנתיים, ולפח. ממרכיב הכרחי לפעולה הן הופכות לפסולת רעילה.

כל כך הרבה אוטוביוגרפיות מופעלות על-ידי אותו העיקרון.

(ג) טכנאי

מדי פעם קשה לחבר את מכשיר החשמל לבד; יותר מדי חורים, יותר מדי כבלים. שרטוטים לא מוצלחים, לפעמים אפילו מטעים, באוטוביוגרפיה של המכשיר. ואז האב המתקשה נאלץ להודות בחולשתו ולהזמין טכנאי.

(ד) תיקון

היום לא מתקנים מכשירי חשמל, פשוט זורקים וקונים חדשים במקומם. הדיוטי-פרי מומלץ, כי הכל שם זול, כמו האוטוביוגרפיה של כל אחד, כל מכשיר במאתיים דולר, גם אלה שעולים פחות בחוץ מעוגלים כלפי מעלה, בשם האחידות.

אבל פעם היו שולחים את המכשיר לתיקון. למקום שאליו שלחו את המכשיר קראו "מעבדה". ב"מעבדה" היו ממתינים בתור, ניגשים אל דלפק, מסבירים לטכנאי את התקלה, שואלים כמה זה יעלה והוא היה אומר "תלוי".

היו מקומות ששאלו את האב האם לתקן או להתקשר קודם לתת הערכת מחיר. הוא תמיד ביקש שיתקשרו קודם לתת הערכת מחיר, למרות שידע שיאשר את התיקון, יהא המחיר אשר יהא.

(ה) המחבר

כתיבת הוראות שימוש היא מקצוע בפני עצמו. את כל האוטוביוגרפיות של כל אחד כותבים אנשי מקצוע, אלא אם כן היצרן מתקמצן.

הנה דוגמה לכמה משפטים שחייבים להופיע באוטוביוגרפיה של כל מכשיר. ראשית, יש לפתוח בברכה לרוכש. משהו כמו: "חברת אֶדום מחשבים בע"מ, יבואנים בלעדיים של מחשבי אטארי לישראל, מברכים אותך על רכישה מוצלחת. קרא בעיון הוראות הפעלה אלה, ביחד עם החוברת בלועזית."

כשהוא קנה את מחשב האטארי מדגם 600 XL, היה לו זיכרון RAM בנפח של 16K. בהוראות השימוש נכתב שניתן היה להגדיל את זכרון הRAM ל-64K (כתיבה טכנית במיטבה!), אבל האב לא עשה את זה והמחבר של האוטוביוגרפיה אינו מצטער על כך. יש דברים שעדיף לא לאחסן בזיכרון, וכשהזיכרון מצומצם כל כך, אין ברירה ואין התלבטות, וזה דבר טוב. הבעיה היא לא עם הזיכרון אלא עם החלום; נפח החלום הוא בלתי-מוגבל, וליצרן אין כל שליטה עליו.

היום הרבה מכשירים מסוגלים לערוך בדיקה עצמית ולהודיע מה לא בסדר בהם. פשוט לוחצים על הכפתור "חשבון נפש אלקטרוני" והמכונה כבר מריצה את האינטרוספקציה ופולטת את שורת הסך-הכל בתוך שברירי שניות. האוטוביוגרפיה של כל אחד, למרות שהיא מסוגלת, אינה מעוניינת לעשות בדיקה עצמית שכזו (האופציה קיימת, הכפתור לא), ולכן כדאי לקחת את זה בחשבון לפני שנותנים לה לחזור.

(ו) חיי אבות

בגלל סדר אלף-בית, השם הראשון שמופיע ברשימת השמות בזכרונות של טלפונים סלולריים הוא בדרך-כלל תפקיד ולא שם: אבא.

לפי חוק החברות, נושאי תפקידים חבים חובות נאמנות לכל מיני אנשים: לבעלי המניות של התאגיד, למשל. חובת נאמנות משמעותה, בין היתר, שעל בעל החובה לפעול אך ורק לטובת מי שהוא חב כלפיו, ולא לטובת עצמו.

מכשירי החשמל פועלים לטובת עצמם.

אבות פועלים לטובת מכשירי החשמל.

בחלומותיו של הבן, האב עם השפם עדיין מכריח את הבן לסבן את אזור לוח המחוונים של המכונית שלו. אולי צריך למחוק את שם האב מן הזיכרון של הטלפון הסלולרי? אבל מי יכול לזכור היום מספרי טלפון בעל-פה?

(ז) הוראות בטיחות

אבות לא אוהבים הוראות בטיחות, ולכן אחוז מסוים של אבות מתחשמל בשעה שהוא מפעיל מכשירי חשמל. זוהי בעיה מוכרת היטב ליצרנים, והיא אחד החסרונות הבולטים באוטוביוגרפיה של כל אחד.

הפיתוי להכניס את התקע בשקע ברגליים יחפות על רצפת שיש רטובה כנראה גדול מדי.

התחשמלות מוגדרת כפגיעה שמקורה בזרם חשמל. זוהי הגדרה מעט מעגלית, אבל כזאת היא גם האוטוביוגרפיה של כל אחד.

יחד עם זאת, חשוב תמיד לזכור, שהמועצה לצרכנות נבונה לא תעזור לילד שאיבד את אביו למכשיר החשמל. במיוחד לא אם הוא זה שקילף את הציפוי המבודד שעוטף את הכבל מבחוץ, וחשף את קצה החוט.

 

* הסיפור פורסם לראשונה בגיליון מס' 4 של "מסמרים" שנושאו "משפחתי. תרגום לאנגלית שלו הופיע בכתב העת האמריקאי Zeek.

* לקריאת החלק הראשון בסדרה, "האוטוביוגרפיה של כל אחד", לחצו כאן.

* לקריאת החלק השלישי בסדרה, "האוטוביוגרפיה של כל אחד נגמרת, לחצו כאן.

 

האוטוביוגרפיה של כל אחד (סיפור)

"בכל מקרה אוטוביוגרפיה זה קל תסכימו או לא אוטוביוגרפיה זה קל בשביל כל אחד ולכן זו תהיה האוטוביוגרפיה של כל אחד." (גרטרוד סטיין, "האוטוביוגרפיה של כל אחד")

מבוא: התחזית

העתיד שייך, עד כמה שהדבר נשמע אולי מפתיע, לספרות.

ולא סתם לספרות, אלא לספר אחד.

ולא לספר דיגיטלי, אלא דווקא לספר מודפס בדיו רגילה, על נייר רגיל, וכרוך כמקובל.

כל הסיפור הזה של הדיו האלקטרונית הוא קשקוש אחד גדול.

בעתיד יהיה בכל בית ובכל חנות ספרים ספר אחד בלבד:

אוטוביוגרפיה.

האוטוביוגרפיה של כל אחד.

העתיד שייך לאוטוביוגרפיה של כל אחד.
 
יש לכך הסבר פשוט: כמו שאומרים, כולנו כמהים לחסד. כולנו כמהים לחיבוק. כולם רוצים להתרגש, להצטמרר, לחוות את אותן החוויות, וחשוב מכך, לחוות אותן באותו הזמן. להיות מסונכרנים.

לומר: "בשכונה שלי גרים אנשים כמוני וכמוך."

לאחל: "שיהיה לכולנו יום קסום."

שיאחלו לנו: "שיהיה לך יום קסום."

לענות: "בכיכר," כששואלים אותנו, "איפה הייתם בלילה ההוא?"

לענות: "שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת," כששואלים אותנו: "מה נשתנה הלילה הזה?"

ולכן, האוטוביוגרפיה של כל אחד צריכה להיות ספר הספרים. היא תהיה ספר הספרים, כשהיא תצא. ומי שיכתוב אותה יהיה הסופר בה"א הידיעה.

האוטוביוגרפיה של כל אחד תיגע בכל אחד, תעביר רטט מוכר ונעים של בית, כמו טעם של אבקת-מרק עוף או מרגרינה בלו-בנד או שמן סויה מזוכך, כי אחרת היא לא תהיה האוטוביוגרפיה של כל אחד. מי שיקנה עותק שלה, יוכל לקנות את השני בתשע-עשרה תשעים ותשע בלבד, כי אחרת הוא לא יקנה את האוטוביוגרפיה של כל אחד.

האוטוביוגרפיה של כל אחד חייבת להיות זולה, כי אחרת היא לא האוטוביוגרפיה של כל אחד.

כאשר תופיע האוטוביוגרפיה של כל אחד היא תדחק את כל הספרים האחרים מן המדפים, ותישאר הספר היחיד בכל החנויות. כשאנשים יקראו אותה, הם יבינו שהם לא זקוקים עוד לשום ספר, כי: (א) היום כולם מעוניינים בנון-פיקשן. הבדיה מזמן מתה, זה לא שייך לעתיד, זה קורה בהווה, היום אף אחד כבר לא מתרגש משקרנים; ו-(ב) אם זו אוטוביוגרפיה, היא מספרת את הסיפור הייחודי שלהם, הקול הייחודי שלהם נשמע ובא לידי ביטוי, אז על אחת כמה וכמה הם לא צריכים ספר אחר. מיליארדי הספרים האחרים ישמשו להסקה.

כך האוטוביוגרפיה של כל אחד תפתור את בעיית האנרגיה העולמית.

אבל כדי שהיא תצליח כל-כך, האוטוביוגרפיה של כל אחד, היא צריכה להיכתב, וכדי להקל על הסופר בר-המזל לכותבה ולזכות בתהילת העולם המיוחלת, מוצעים להלן מספר קווים-מנחים לכתיבת האוטוביוגרפיה של כל אחד, ובצידם, כמה אזהרות.

(א) הדמות הראשית

הדמות הראשית באוטוביוגרפיה של כל אחד צריכה להיות גבר, רצוי הומוסקסואל, רצוי מודחק, וכמובן בארון. מדוע גבר? זה ברור – כי זו האוטוביוגרפיה של כל אחד. מדוע הומוסקסואל? כנ"ל. מדוע מודחק? כי זו האוטוביוגרפיה של כל אחד. ואם עדיין מישהו חושב לשאול מדוע בארון, אין לי מה לומר לו.

(ב) אזהרה: תופעות-לוואי

האוטוביוגרפיה של כל אחד איננה נטולת תופעות לוואי. הנה רשימה חלקית בלבד: טשטוש הראייה, שלשול, עצירות, נמנום, עייפות, סחרחורת, זמזום באוזן, אובדן תיאבון, תשישות, כאבי בטן, דיכאון, בחילה, הרגשת עקצוץ, כאב ראש, בלבול, חולשה, עצבנות ושינויים במצבי הרוח.

תופעות לוואי המחייבות התייחסות מיוחדת: הפרעות בראייה ובדיבור (נדיר), הפרעות בריכוז, הפרעות בתנועה, הפרעות קוגניטיביות, אבנים בכליה, בלבול, איבוד משקל: פנה/י לרופא. הופעת פטריה ואגינלית: פנה/י מייד לרופא. אם חל שינוי במחזור החודשי, אנא פנה/י מייד לרופא. תופעות המחייבות פנייה מיידית לרופא: ירידה משמעותית בכמות ההזעה ו/או הופעתן של מחשבות אובדניות.

האוטוביוגרפיה של כל אחד לא מומלצת לתינוקות ולילדים מתחת לגיל שש.

(ג) נוזלי-תיקון

צריך להיות נכונים בכל שעה לתקן את האוטוביוגרפיה של כל אחד, ולכן עליה להיות גמישה. אפשר להשתמש בנוזלי תיקון. יתכן שאפילו חייבים להשתמש בהם. מכיוון שכך, האוטוביוגרפיה של כל אחד תלת-ממדית, משום שהיא בנויה שכבות-שכבות, מחיקה על גבי מחיקה, תיקון על גבי תיקון. ישנם כמה סוגים של נוזלי-תיקון, אפקטיביים יותר ואפקטיביים פחות, הכל בהתאם לשאלה עד כמה רוצים שהקורא של האוטוביוגרפיה של כל אחד ייחשף לשכבות הקודמות ועד כמה רוצים שהוא יעבוד קשה כדי לפענח את הכתוב בהן.

קוֹרֶקְשֶׁן פְלוּאִיד, כתוב על הבקבוקון, מפני שהוא נקרש בצאתו לאוויר העולם. כל-כך הרבה נוזלים משנים מצב-צבירה בהתנגשות באוויר הפתוח. דם. זרע. לבה. אפילו דמעה הופכת לקרום פריך של מלח. האם גם הם נוזלי-תיקון?

(ד) בית-קפה

באוטוביוגרפיה של כל אחד יש בית-קפה אחד לפחות: שישבת בו, שעברת בו, שנפרדת ממישהו בתוכו או בסמוך לו, שעברת לידו, שקיבצת נדבות לידו או בתוכו, שנרצחת בתוכו, שרצחת בתוכו או בסמוך לו, שנחטפת בתוכו או בסמוך לו, וכן הלאה. רצוי, אבל לא חובה, שהקפה יהיה מאיכות עליונה. לאחרונה, אופנתי שהקפה יהיה גם מסחר הוגן, כלומר שהחקלאים שגידלו אותו לא נוצלו על ידי המשווקים. קפה רצוי להגיש בספלי פורצלן, ולכן מומלץ להתרחק מבתי קפה המגישים את ההפוך בספלי זכוכית ולא כדאי לקיים את פגישותיכם, רציחותיכם, קיבוץ נדבותיכם וכן הלאה בבתי קפה אלה.

(ה) קורות חיים

לצד כתב היד של האוטוביוגרפיה של כל אחד על הכותב לשלוח לבית ההוצאה לאור את קורות חייו.

את הרֶזוּמֶה יש להדפיס על נייר עבה במיוחד, שיהיה לקורות-החיים על מה להישען.

טול קורה אחת מבין עיניך והתיישב רועד מול עוד מראיין.

(ו) שם המחבר

שמו של מחבר האוטוביוגרפיה של כל אחד הוא חיים טבת. אין זה ראוי שמחברו של הספר אשר כולם אמורים להזדהות עמו וכולם אמורים לחוש כאילו הוא נכתב עליהם ועל אודותיהם יסתתר מאחורי פסבדונים, ולכן עליו להופיע תחת שמו האמיתי. ומשום שהאוטוביוגרפיה של כל אחד היא האוטוביוגרפיה שלו, הוא הגבר, הוא ההומוסקסואל, הוא המודחק, והוא, כמובן, בארון.

עד לרגע כתיבת שורות אלה.

(ז) רגע כתיבת שורות אלה

רגע כתיבת שורות אלה הופך את חייו הפרטיים ביותר של חיים טבת לנחלת כל מי שקורא אותן, ולכן לחלק מן האוטוביוגרפיה של כל אחד.

 

* הסיפור התפרסם לראשונה בגיליון מס' 2 של "מסמרים" שנושאו היה "בעתיד".

* לקריאת הסיפור השני בסדרה, "האוטוביוגרפיה של כל אחד חוזרת", לחצו כאן.

* לסיפור השלישי והאחרון בסדרה, "האוטוביוגרפיה של כל אחד נגמרת", לחצו כאן.

מגילת ושתי (סיפור)

הו ושתי! כמה יפה היית כשנפגשנו במשתה הנשים. משתה הנשים הראשון בחיי. איזה פאר ואיזה הדר, והיין ניגר כמים, והכול הוגש בכלים מכלים שונים. והתפאורה! וילאות הכרפס והתכלת האחוזים בחבלי-בוּץ וארגמן, עמודי השש, כסאות הזהב והכסף. מעולם לא ראיתי יופי כזה, וכל כך הרבה נשים חוגגות ביחד, בלי גבר אחד.

מי לא הייתה שם. אפילו את גרטרוד ואליס ראיתי בין הרוקדות. מחזה מאוד משונה, אני חייבת להודות, גרטרוד הגוצה ואליס הגרומה, השתיים האלה שבקושי יוצאות מהבית, גרטרוד כותבת וכותבת ואליס משרתת תחתיה, רוקדות בתנועות גמלוניות, אבל שמחתי שהזמנת אותן ויותר מזה, שמחתי שהן באו. לא יודעת למה לא ניגשתי אליהן או אלייך. הייתי נבוכה.

הו ושתי, ושתי. כששבעת הסריסים באו, לא הבנתי מדוע נפלו פנייך ורציתי לגשת ולשאול, אבל אחרתי את המועד. הייתי צריכה לגשת כשהגעתי למסיבה. כבר לא היה נכון יותר שאגש כשאסרו אותך בחבלים וגררו אותך משם בשערך. נאלמתי כמו כולן.

גרטרוד ואליס נמלטו, ולמחרת, כששמעתי את הפתגם שפרסם המלך, הוקל לי על שאיני נשואה. "המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה", נכתב בדבר-המלך, "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד-קטן". אני זוכרת את האימה שבה קיבלנו כולנו את הפתגם הזה. גרטרוד כתבה בדברי ימיה שמעתה כל מי שתַבְזה את בעלה, גורלה יהא כגורלה של ושתי – מוות.

חשבתי שלא אנשא לגבר, כי פחדתי לסכן את חיי כשם שאת סיכנת את חייך שלך בנישואייך לאחשורוש. כל שרצית היה שלא שיפריעו לך במשתה שערכת כשם שאת לא הפרעת לו במשתה שלו. איך יכולת לדעת שהתגובה שלו תהיה כה רצחנית? הנה, אפילו אחשורוש עצמו התחרט על מה שעשה כשהתפכח וחמתו שככה. כזה הוא המלך בביתו: משתכר ומייד הוא קוצף וחמתו בוערת. איך יכולת לדעת? איך יכולתי אני לדעת?

עכשיו ידעתי: הפור נפל עלינו הנשים, ועל חיינו איש אינו חס. אנו היינו הראשונות, הרבה לפני היהודים, ומגילת נצחוננו טרם נכתבה. כשיצא הפתגם על מותה של ושתי ולקחיו, והופץ אל כל מדינות המלך, מדינה-מדינה ככתבה ועם-עם כלשונו, איש לא פצה פה ולא מיחה, והעיר שושן לא נבוכה.

אבל חיי הם הפקר עכשיו, ושתי, שהרי נישאתי לאיש. דודי השיא אותי. גרטרוד כתבה פעם שהומוסקסואליות היא בסדר אצל נשים אבל היא ממש לא שימושית עבור גברים. היא טעתה. לו חייתי עם אישה הייתי חשובה כמתה. התחתנתי עם גבר כדי להישאר בחיים. והמעשה שנועד להציל את חיי הוא זה שמסכן אותם, כמו הסם שמרעיל את החולי, אבל גם את החולה.

ושתי שלי, ושתי יקירתי, המריתי את פי מלכי פעמיים, ובכל זאת הוא הושיט לי בכל פעם את שרביט הזהב וניצלתי ממוות בטוח. כיצד ינהג בשלישית? אני לא יודעת מה לחשוב על מותך, ושתי, שהרי בלעדיו לא הייתי ניצלת. אלמלא מותך לא הייתי נישאת לו ואלמלא נישאתי לו והמריתי את דתו, היינו אני ובנות עמי מושמדות. איזו סיבתיות נוראה, מותה של זו הוא חייהם של אלה. אבל אני ובנות עמי מושמדות יום יום, ושתי, מי כמוך יודעת.

בלילה הזה שנתי נודדת, יקירתי, ואני יודעת שלמרות שניצחנו את המן, אני הפסדתי. התפללי עלי, ושתי, וגם אני ונערותי נצום. בבוקר אעזוב את בית הנשים ואת הארמון שלא-כדת, ואצא לי לדרכי, וכאשר אבדתי אבדתי.
 
שלך,

הדסה אסתר

 

 

* הסיפור מופיע היום בוואלה! תרבות במסגרת פרוייקט סיפורים מהמגילה

%d בלוגרים אהבו את זה: