"ברלין במלחמה" או: לב האפלה

רוג'ר מורהאוז, ברלין במלחמה: חיים ומוות בבירתו של היטלר, 1945-1939 (מאנגלית: עמנואל לוטם, דביר, 2012).

לכל מי שקורא בשקיקה (כמוני) ספרים על מלחמת העולם השנייה, ספרו המרתק של רוג'ר מורהאוז, "ברלין במלחמה", לא מחדש לכאורה. גם הספרות ההיסטורית וגם הסיפורת כבר סיפרו את סיפורם של תושבי ברלין ואת סיפורה של העיר ברלין במהלך המלחמה. הנס פאלאדה, למשל, ברומנים שלו "לבד בברלין" (ידיעות ספרים") ו"איש קטן, לאן?" (זמורה ביתן, ולאחרונה, בתרגום חדש בהוצאת "ידיעות" תחת הכותרת, "איש קטן, מה עכשיו?") ובזכרונות "בארצי הזרה לי" ("ידיעות ספרים"), כבר שרטט ביד אמן את אווירת הטרור, המחסור והאימה של שנות המלחמה. גם הספר "אישה בברלין", המספר את סיפורה של אלמונית שבשנות הרייך השלישי הייתה עיתונאית שתמכה במשטר הנאצי ופרסמה כתבות תעמולה בעד השלטון, מספק הצצה אל חיי היומיום, בעיקר לאחר נפילת המשטר הנאצי והכיבוש הסובייטי.

ובכל זאת, האופן המיוחד שבו מורהאוז ממסגר את "ברלין במלחמה" ומספר את סיפור שש השנים שבין פרוץ המלחמה לבין סופה, ש"דומה במקצת לרומן", כדבריו, מוכיח, שלעיתים לא רק התוכן חשוב, אלא גם הצורה; גם סיפור ידוע ומוכר יכול להיות מסופר בצורה רעננה ומרתקת, אם מספרים אותו נכון.

עלילת הכמו-רומן – האמיתית לגמרי – מתרחשת בין שני ימי הולדת של הפיהרר – יום הולדתו החמישים, ערב הפלישה לפולין בהתחלה, ויום הולדתו החמישים ושישה, ערב מפלתו ומפלת גרמניה הנאצית. בתווך מתוארת נפילתם המהירה מאוד של ברלין ושל תושביה והידרדרותם מקיום יהיר ושאנן ("מה שהיה ראוי לציון יותר מכול בברלין של אביב 1940 היה הסדר, הניקיון והנורמליות שנותרו בעינם", עמ' 80), למציאות יומיומית של הישרדות על רקע של רעב, הפצצות, סכנות הלשנות ומחסור תמידיים.

למרות מסגור הסיפור בין שני ימי הולדת של היטלר, הספר לא מתקדם על ציר הזמן, אלא בוחן בכל פרק היבט אחר של החיים בברלין בשנות המלחמה: החיים במחסור מתמיד – מחסור באוכל, בבגדים, באמצעי חימום, חייהם של היהודים במחתרת ושל הגרמנים שעזרו להם, חייהם של ה"פועלים הזרים" – עובדי כפייה שהובאו לגרמניה מן הארצות הכבושות על-ידה (במסגרת תום הלב המעושה הגרמני, עובד כפייה שניסה להתנגד לשוביו בכל צורה שהיא הוצא להורג בעילה של "הפרת חוזה העבודה"), גורלם של הילדים הגרמנים שהורחקו מן העיר המופגזת, ועוד היבטים של החיים בברלין.

גם מבלי להיגרר להשוואות שטחיות ומשטיחות בין אז לעכשיו, קשה שלא לחשוב תוך כדי קריאה על תעתועיהם של פוליטיקאים ועל התהליך ההדרגתי של ההכנה הנפשית של הציבור הגרמני לקבלת הטרור הטוטליטרי, הן על עצמו, והן על מי שהוכרזה עליהם מלחמת חורמה – בראש ובראשונה היהודים.

הברלינאים, כפי שמתאר מורהאוז, לא ששו כלל למלחמה. על אף האקסטזה שאיפיינה את יחסם של רבים להיטלר ועל אף פולחן האישיות, "הציבור הרחב לא נסחף בקלות שכזו" אחר המלחמה שנפתחה באחד בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לפולין (עמ' 37). פצע מלחמת העולם הראשונה לא הגליד לגמרי, וגרמנים רבים היו אחוזי אימה אל מול הסיכוי של שחזור החוויה הטראומטית ההיא.

תיאור הנאום של היטלר משך במיוחד את תשומת לבי, משום שבחירת המילים של מורהאוז לא יכולה שלא לעורר אסוציאציות עכשוויות – על הדיבור הפוליטי עצמו, לא על דרך ההשוואה לנאציזם: מורהאוז מתאר כיצד היטלר מכריז בנאומו על הפלישה לפולין, ומצייר "ביד אמן תמונה של תום לב מעושה": הוא מדבר על ה"פרובוקציות" הפולניות, על "טרור" פולני כנגד אזרחים גרמנים ועל "בוגדנות" פולנית לעומת "אהבת השלום וההבלגה הבלתי-נלאית" של הנאצים. את הפלישה לפולין היטלר תיאר במילים הבאות: "אנו מחזירים אש מאז 05:45… המתנער מכללי ההתנהגות ההומאנית בלחימה יכול רק לצפות שאנו ננקוט צעדים דומים" (עמ' 37-36). הנאצים תמיד "מחזירים אש", הם לעולם לא תוקפים.

הנאצים היו אלופי הספינים – "סחרירים" כלשונו של התרגום המצויין של עמנואל לוטם: כך למשל, יד האמן הנאצית שציירה תמונה של תום לב מעושה, היא גם זו שציירה את היהודים כתוקפנים ואת הגרמנים כקורבנות הנדחפים להגיב על התוקפנות היהודית לשם הגנה עצמית. אבל אזרחי גרמניה, והברלינאים בפרט, לא תמיד הלכו שבי אחר הסחרירים הללו, והם פיתחו טכניקות שונות ומשונות לקיום קשר בלתי אמצעי עם המציאות משעה שעמדו על המניפולציות הנאציות: האזנה בסתר לתחנות רדיו זרות, עבירה שעונשה עלול היה להיות מוות, הייתה אחת הדרכים העיקריות ללמוד על המהלכים האמיתיים בשדות הקרב, ולא משאלות הלב הנאציות שנוסחו לצורכי תעמולה והרמת המורל.

חוש ההומור הברלינאי עזר גם הוא להתמודד עם היומיום הקשה, המסוכן והמתיש. הקיצוב באוכל חייב תושיה רבה אבל גם גזר על הברלינאים שימוש במוצרים נחותים כתחליף לדברים האמיתיים: תחליפי חלב, ביצים וקפה היו בין הסחורות המבוקשות ביותר. כיכרות לחם נאפו מתחליפי קמח (שהיה בעצם, חול). הקולינריה התחליפית הזו הולידה בדיחות דוגמת הבדיחה הבאה:

ההולנדי, שקיבתו היתה מלאה בכל טוב, הביע רגשי השתתפות במצוקתו של שכנו הרעב.

"שמעתי שהמצב בגרמניה כל-כך קשה," אמר לגרמני, "שאתם אוכלים אפילו עכברושים".

"בחיי, וכמה שהעכברושים האלה היו טובים!" קרא הגרמני בנוסטלגיה, אבל מיד נפלו פניו. "אבל עכשיו נעלמו כולם והממשלה מאכילה אותנו בתחליף-עכברושים!" (עמ' 115-114).

אבל יותר מכל קשה להניח את הספר מהיד בעיקר בגלל החלקים האפלים שלו: סיפור דחיקתם השיטתי של היהודים מהחברה הגרמנית, תפקידו של הגסטאפו, גם ברדיפת יהודים וגם ברדיפת גרמנים שהעזו להיות ביקורתיים כלפי המשטר הנאצי, וההידרדרות המהירה והעמוקה של הגרמנים – בין אם כתוצאה משיתוף פעולה, נלהב או כפוי, עם המשטר הטוטליטרי מזרה האימים, עצימת עין לנוכח השרירותיות והאכזריות שלו, או מתוך רוח שבורה.

גירושים חד-מיניים פותחים תקווה לכולם

פסק דינו החשוב והאמיץ של השופט יחזקאל אליהו מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב אשר יוצר הליך להתרת נישואים חד-מיניים במסגרת בית המשפט לענייני משפחה הוא בעל פוטנציאל מהפכני לכל אזרחי ואזרחיות המדינה, תהא נטייתם המינית אשר תהא.

בני הזוג פרופ' עוזי אבן וד"ר עמית קמה, שנישאו בקנדה ורשמו את נישואיהם במשרד הפנים בארץ מכוח פסיקת בג"ץ משנת 2006, נפרדו וביקשו להתגרש. לכאורה, מכיוון ששניהם יהודים, היה עליהם לפנות לבית הדין הרבני, כי כך קובע חוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953. אלא שהחוק בן ה-60 כמעט, לא צפה את השינויים החברתיים שיביאו ללגיטימציה משפטית וחברתית גוברת של זוגיות חד-מינית, וברור שהוא עוסק בבני זוג הטרוסקסואלים בלבד. יתרה מזאת, לפי המשפט העברי, נישואים בין בני זוג מאותו המין הם בטלים ומבוטלים, ולכן בית הדין הרבני, שממילא לא מכיר בנישואים שכאלה, לא יכול לגרש את בני הזוג, שכן אם הנישואים לא קרו, לפי השקפתו, אין צורך בגירושים.

למרות זאת, בני הזוג הגישו תביעת גירושים לבית הדין הרבני. כפי שמתואר בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, בית הדין הרבני סירב לאשר את קבלת מסמכי התביעה ואפילו סירב לגבות אגרה בגין הגשת התביעה (מתי לאחרונה נתקלתם ברשות ציבורית המסרבת לגבות מכם אגרה?). משכך, בני הזוג, שיוצגו על-ידי עורכת הדין יהודית מייזלס, פנו לבית המשפט לענייני משפחה וביקשו שזה יפסוק בתביעת הגירושים שלהם. וכך אכן עשה בית המשפט בפסק הדין משלשום.

מדוע פסק הדין הזה חשוב לכל הציבור, בלי קשר לנטייה מינית? ראשית, משום ששוויון זכויות הוא אינטרס של כולנו: לא ייתכן שתהיה קבוצה באוכלוסיה שאין לה אפשרות להתגרש, ואשר נשואה בעצם במעין נישואים קתוליים. היעדר אפשרות לגירושים חד-מיניים, היה הופך, באופן אירוני, את הנישואים הללו, השנויים במחלוקת בעיני חלקים בחברה הישראלית, לנישואים היציבים ביותר בישראל, במיוחד לאור שיעורי הגירושים בשנים האחרונות שמתקרבים לשליש מן הנישאים בישראל.

שנית, לפסק הדין עשויות להיות השלכות מעשיות בעלות פוטנציאל לקידום גירושים אזרחיים לכולם, תהא נטייתם המינית אשר תהא. כיום, בני זוג הטרוסקסואלים יהודים, למשל, יכולים להתגרש רק בבית הדין הרבני. אין זה משנה אם הם התחתנו כדת משה וישראל בארץ, או שנישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל. רבים מהנישאים בחו"ל חושבים, ובטעות, שבכך הם חומקים מסמכותה של הרבנות, אולם דווקא בשעה הפגיעה ביותר בחייהם של בני זוג – הפרידה והגירושים – הם ייאלצו, אם שניהם יהודים, להתגרש ברבנות. גירושים לפי המשפט העברי, שהוא מערכת דינים עתיקה ופטריארכלית, מפלים והופכים בעיקר נשים לפגיעות לסחטנות ולסרבנות גט מצד גברים.

לכן, הכרה בהליך גירושים אזרחי לבני זוג חד-מיני עשויה להוות בסיס לטענת הפליה על-בסיס נטייה מינית מכיוון לא שיגרתי: כעת, דווקא זוגות היהודים ההטרוסקסואלים שנישאים בנישואים אזרחיים מופלים לרעה, שכן הם לא יכולים להתגרש גם באופן אזרחי, בעוד שזוגות חד-מיניים יכולים לעשות זאת. פסק הדין שעוסק בגירושים חד-מיניים עשוי, אם כך, לפתוח דיון ציבורי משמעותי ומרתק בדבר הנהגת גירושים אזרחיים לכל מי שנישא בחו"ל בנישואים אזרחיים, ואולי, בסופו של דבר, להוות שלב ראשון בדרך להנהגת אלטרנטיבה של נישואים אזרחיים לכולם בישראל, בלי צורך לנסוע לחו"ל, לצד הנישואים הדתיים.

בעניין זה, ראו גם  את הניתוח של שרון שקרג'י ושל אייל גרוס.

הרשימה התפרסמה לראשונה כאן: ynet גירושים חד-מיניים פותחים תקווה לכולם – דעות.

עומדים בתור (מחשבות על ה"מצב" בלי לומר אף מילה עליו)

בעל מתקשר לאשתו ומודיע לה בהתלהבות שהוא הצטרף לתור.

"לאיזה תור?", היא שואלת.

"לא שמעת? לתור שמי שמגיע לראשו מקבל מיליון ליש"ט!"

"מה?!"

"בואי מהר, התור כבר באורך של חמישה מייל! התסכלי מהחלון ותראי!"

היא מציצה מהחלון, ורואה תור ארוך משתרך לאורך הרחוב ומתפתל מעבר לפינה שבקצהו. באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו כולם מדברים רק על דבר אחד: על "התור". יש שמועות על כך שיש כבר כמה תורים, שמי שמגיעים אל ראשם מקבלים מיליון ליש"ט, ואפילו, שאם מוצאים את התור הנכון, אפשר לזכות בחמישה, בעשרה ואולי אפילו במאה מיליון ליש"ט. יש אפילו כתבת תחקיר נוקבת על רופא אחד, שאיש אינו יודע את זהותו, ששיחד בכירים במשטרת התור כדי להתברג בין אלף הראשונים – "אלף הראשונים" הוא כבר מושג שכולם מדברים עליו כאילו היה קיים מימים ימימה – משאת נפש, כמעט המטרה הסופית.

"את באה?", הוא מפציר בה, "מדברים מסביבי ומספרים שהתור כבר באורך של חמישים מייל!".

בספקנות גדולה היא יורדת, מתקשרת אליו שוב מהטלפון הנייד שלה, והוא מכוון אותה למיקום המדוייק שלו. זה לא קל, כי הוא כל הזמן מתקדם. התור הזה נראה יעיל מאוד, והוא מרגיש שבקצב הזה, הוא יקבל את מיליון הליש"ט שלו ממש בקרוב. היא מאתרת אותו ומצטרפת לתור. איש אינו מוחה – זה הרי בעלה, והבריטים מנומסים מאוד. הם ידועים כעומדים מאוד מסודרים בתור. מישהו מתבדח שגם אם בריטי אחד ימצא את עצמו לבדו בחדר ריק לגמרי, הוא יעמוד בתור.

זה נושא תסכית ששודר לפני כמה שבועות ב-BBC, בשם "התור הטוב ביותר" (הוא לא זמין כעת להאזנה, אבל מדי פעם, כשתסכיתים משודרים שוב בשידור חוזר, ניתן להאזין להם למשך כשבוע דרך אתר האינטרנט של ה-BBC).

ספקנותה של האישה, ג'ין, נסדקת, כשהיא מצטרפת לבעלה מארק, ורואה שהכול מאוד מסודר ומאורגן: יש משטרת תור; כל מי שעומד בתור מקבל תעודת זיהוי אישית, כדי למנוע הסתננות או עקיפות; בכל כמה מאות מטרים יש שירותים ציבוריים ומקלחות ציבוריות; מחלקים לעומדים בתור בקבוקים ממותגים של "מי תור", אריזות של "המבורגר תור" ואפילו שקי שינה ממותגים. אבל אף על פי שאיש לא שומע על אנשים שבאמת הגיעו לראש התור וזכו במיליון ליש"ט, כולם ממשיכים לעמוד בתור, ולא רק שאיש אינו פורש מהתור, הוא כל הזמן מתארך ומתארך.

שני ילדיהם של ג'ין ומארק, נער ונערה מתבגרים, מצטרפים אליהם. ההמתנה בתור מתמשכת ימים, שבועות וחודשים. המעביד של ג'ין מפטר אותה מהעבודה, ובתי הספר של הילדים משעים אותם לצמיתות מהלימודים בשל ההיעדרות הממושכת. "זה קורבן ראוי," מתעקש מארק כשג'ין מוחה על הפרישה מהחיים בשביל רווח לא ברור. "בכסף שנקבל כשנגיע לראש התור נוכל לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים משובחים", הוא מרגיע. אבל ג'ין לא משתכנעת; אמה מאושפזת בבית חולים, והיא לא יכולה לבקר אותה כי אסור לה לפרוש מהתור, שכן היא תיאלץ לחזור ולהצטרף אליו מחדש וכל ההמתנה תרד לטמיון. היא גם עוברת להתכתבות עם האם במסרונים, כי סוללת הסלולרי עומדת להתרוקן, והיא שכחה את המטען בבית.

העולם של ג'ין, בעלה וילדיה ממשיך להתפורר בהדרגה. התור מתקדם, והם איתו, ופתאום הם מגיעים לרחוב מוכר. האם זה הרחוב שבו הם גרים, או רק רחוב שדומה לו? האם מוליכים אותם במעגלים? הייתכן שבסוף כל המאמץ הזה לא מחכים להם מיליון ליש"ט? ג'ין והילדים בטוחים שכן, וג'ין כבר נכונה לפרוש מהתור. הם מזהים את הבית שלהם. אבל מארק טוען בתוקף שמדובר ברחוב דומה, ושהעייפות וההמתנה בת השבועות בתור משבשת את ראיית המציאות שלהם, ושהם נמצאים ברחוב שונה לגמרי.

מתחילות קטטות מקומיות בתור כשנדמה לבריטים המנומסים, אמני העמידה הסבלנית בתור, שמישהו מנסה לחתוך אותם ולהשתחל אל התור לפניהם; מארק וג'ין מזועזעים כשהם מתקדמים ומגלים שהתור עובר בתוך חצר בית פרטי; השמועות על אנשים ששיחדו בכירים בממשל כדי להתברג בין "אלף הראשונים" ממשיכות להגיע בעיקשות; הם חוטפים עגבניות רקובות שמושלכות לעברם על ידי קומץ מוחים נגד העומדים בתור וסופגים קללות ועלבונות; במוחים נגד המצטרפים לתור הם מזהים חברים קרובים; ולבסוף הם מוצאים את עצמם צועדים במרכז הסלון של משפחה שלא הצטרפה לתור, אבל למרות זאת התור עובר בברוטליות במרכז ביתם. מארק וג'ין, מזועזעים, מבקשים מהילדים לא להסתכל ולא לנעוץ עיניים בבני המשפחה ההמומים, אלא לבהות בקיר לכל אורך הצעידה דרך הבית שנפלש על ידי התור. הם לא מוותרים על מקומם בתור למרות המחיר שהוא גובה מהם ומזולתם. כשצריך – הם מסיטים את המבט הצידה. בסוף הרי מחכה המון כסף.

אם כבר הצטרפנו לתור, ועמדנו בו – מניין הימים כעת עומד על יותר מארבע מאות – זה יהיה חבל מאוד לפרוש ממנו, לא?

לא אספר איך זה נגמר, כי אולי בכל זאת תהיה הזדמנות להקשיב לתסכית בן הארבעים וחמש דקות בשידור חוזר, אבל בינתיים אני ממליץ בחום להירשם בחינם כמנויים על "דרמת השבוע" של ה-BBC, ולהוריד אותה כקובץ MP3. בכל יום שישי בצהריים עולה דרמה חדשה, והיא זמינה להורדה במשך שבעה ימים, עד יום שישי שלאחריו, כשהיא מוחלפת בתסכית חדש.

תסכיתי רדיו – אמנות נשכחת וכמעט לא מוכרת עוד בארץ – הם הזדמנות נפלאה לנסות להחיות את היכולת שאני מאמין טמונה בכל אחד ואחת מאיתנו להקשיב.

שבוע טוב, שקט ובטוח, ובתקווה שהתור יפורק בהקדם, ושכל מי שהצטרפו אליו או צורפו אליו בעל כורחם ימצאו את הכוחות לפרוש לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילם וגם בשביל כל העומדים מנגד.

פשעים נגד הפטריארכיה: קורס חדש במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל

החל ממחר, יום שני ה-12.11.2012, ב-20:30, ובכל יום שני במשך שלושה עשר שבועות, ישודר במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגל"ץ הקורס שלי "פשעים נגד הפטריארכיה: ניאוף, הפלות והומוסקסואליות במשפט ובתרבות".

מה היה היחס התרבותי והמשפטי למין ולמיניות בעת העתיקה? מדוע מעשים מסוימים (כמו ניאוף והפלות) נאסרו בעיקר על נשים, בעוד שאחרים (כמו הומוסקסואליות) נאסרו רק על גברים? הקורס מציג את מושג הפטריארכיה, סדר חברתי ומשפטי שבמסגרתו גברים מסוימים שולטים בגברים אחרים ובנשים. כדי לשרוד, הפטריארכיה זקוקה לפשעים ממוגדרים, כלומר פשעים שחלים רק על אחד המינים. אלו הם "פשעים נגד הפטריארכיה". היחס התרבותי והמשפטי לניאוף, להפלות ולהומוסקסואליות – שלוש דוגמות מרכזיות, אך לא יחידות לעבירות ממוגדרות – נבחן לאור המשפט היווני, הרומי והעברי. בנוסף בוחן הקורס אלו מהאיסורים וההיתרים העתיקים השתמרו עד ימינו ונקלטו לתוך שיטות משפט מודרניות (לרבות המשפט הישראלי של ימינו), ומדוע, בשיטות משפט שונות, עדיין נזקקים לעבירות ממוגדרות.

אפשר יהיה להאזין להרצאות במשך תקופה מוגבלת גם דרך אתר האינטרנט של גל"ץ.  ובקרוב, גם גירסת הספר.

בימי שלישי  ישודר הקורס "תמונות של בשר" של דרור בורשטיין, ובימי רביעי – קורס של קציעה אלון על שירה מזרחית בישראל.

עדכון, דצמבר 2013: גירסת הספר של הקורס "פשעים נגד הפטריארכיה" הופיעה בימים אלה.

שתי הערות על "הדרת נשים" מאריזות המלח (או: די לזילות "הדרת הנשים", בבקשה)

1. נראה לי משונה לקונן על "הדרת נשים" בשל מחיקת ציור האישה מאריזות המלח של סלית, שכן מלכתחילה ציור האישה על האריזות הוא סקסיסטי בשל הקישור בין בישול לנשים (נשים הן עקרות בית, כמובן). באופן אירוני, מחיקת דמות האישה, על אף המוטיבציה הסקסיסטית (שמירה על ה"צניעות"), משיגה את מה שארבעה עשורים של מלחמה פמיניסטית בדימויים משפילים לא הצליחה להשיג.

הלוואי שזה יתפשט לכל הארץ, וגם לאריזות המלח לבישול, לא רק מלח השולחן. והלוואי שיתחילו "להדיר" נשים גם מפרסומות לאבקות מרק (וגם את הבנים שלהן, במדי חיילים, שתמיד חוזרים הביתה מותשים באופן אסתטי ומאוד דוגמני, וניגשים בחרדת קודש לסיר המבעבע במטבח כדי לטעום "טעם של בית" – מרק שבושל מאבקת-מרק, סליחה, "מרקי תיבול", תעשייתית!), נוזלי רחיצת כלים, אבקות כביסה וחומרי ניקוי אחרים ("שאני אשפשף!?").

ולסיום: הלוואי שיתחילו לחשוב פעמיים לפני שזועקים "הדרת נשים!" ולפני שבכלל ממשיכים להשתמש במונח הזה, שמרוב אופנתיות וסיסמאתיות כבר נסחט ממנו כל המיץ השוויוני שמלכתחילה היה בו.

2. האבסורד שבמחיקת דמויות של נשים ובגירוש נשים ממשיות מהמרחב הציבורי מומחש בצורה מעולה בפרשת מחיקת ציור האישה מאריזת המלח של "סלית." גם לשיטתם של המחמירים בענייני צניעות: האם ציור האישה מחרמן בצורה כלשהי? ממילא הרי מרבית הגברים המשתייכים לציבור שמחמיר בענייני צניעות לא נחשף לאריזות האלה שכן מי שקונה בסופר ומבשלת היא האישה. אולי הם חוששים שהאישה המבשלת במטבח  תחווה הארה ותהפוך פתאום, אחרי כל כך הרבה שנות בישול ושימוש במלח הזה, ללסבית?

לא לבטל את חזקת הגיל הרך

אבות צריכים לקחת חלק משמעותי יותר בגידול ילדיהם. המשפט, התרבות ושוק העבודה לא מעודדים אותם לעשות זאת. למרות שכיום זו תופעה פחות נדירה יחסית, אבות שמבקשים להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם הם עדיין מעטים. טיפול בילדים עדיין נחשב מלאכה "נשית", חסרת תוחלת כלכלית ומחבלת במימוש העצמי.

מתוך הכרה במציאות החברתית שבה נשים הן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המכריע של המקרים, באה לעולם "חזקת הגיל הרך". מטרתה היא לקבוע כלל יעיל לקביעת משמורת במקרה שבו האב והאם מסוכסכים ולא מסוגלים להגיע להסכמה בעצמם: במצב של סכסוך, אם הילדים צעירים מגיל 6, ההנחה היא שטובתם היא להישאר עם אמם, אלא אם כן יוכח אחרת.

החוק מאפשר לאבות להוכיח שטובת ילדיהם היא שלא יישארו בחזקת האם, ולכן לפי לשון החוק גם כיום אין כל בעיה לאבות לקבל משמורת, כאשר מוכח שהאם אינה המטפלת העדיפה בילדים. אלא ששירותי הרווחה ובתי המשפט לא ממהרים להאמין לגברים שביקשו להוכיח זאת, ומניחים כמעט תמיד שאמהות הן הטובות יותר לילדים.

אין ספק שקיומה של חזקה שלפיה האם היא ההורה העדיף מנציחה את נחיתותן של נשים וקושרת אותן לבית ולמשפחה, וגם פוגעת באבות טובים. אולם החזקה הזו נשענת על מציאות חברתית שבה אמהות ממילא כבולות לבית. האם ביטול החזקה יבטל את המציאות החברתית הזו? האם שינוי החוק הוא הכלי הנכון להיאבק בחלוקת העבודה המגדרית שלפיה "האישה היא שרת הפנים והגבר הוא שר החוץ", כפי שהתבטאו שופטי בית המשפט העליון בשנות ה-70?

אפשר וכדאי ללמוד מכישלון הרפורמה במדינות שבהן מערכת דיני המשפחה היא הרבה פחות מורכבת ומסוכסכת מזו הישראלית, שבה יש, נוסף לכול, גם מונופול דתי על נישואים וגירושים. במדינות שבהן חזקת הגיל הרך בוטלה, כמו למשל באוסטרליה (ביוזמה של ארגוני גברים שפעלו בשיטות אלימות שאת חלקן מאמצים, למרבה הצער, ארגוני גברים מסויימים בארץ), נשים לא השתחררו מעול התפקידים הנשיים המסורתיים כתוצאה מכך. אבות ביקשו להחזיק בילדים כדי לסחוט מגרושותיהם הסכמה למזונות נמוכים במיוחד או וויתור על חלקן ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים.

במחקר שערכתי עם עמיתה מארצות הברית (פרופ' גאיה ברנשטיין) הראנו שסכסוכי הגירושים במדינות שבהן בוטלה החזקה יצרו מצבים מעוותים של "בניית תיק" לקראת הגירושים כדי להוכיח איזה הורה מטפל יותר בילדים: למשל, הפציצו את ילדיהם במסרונים או הפריעו להם בביקורים בבית הספר והצטלמו כדי לתעד "קשר" עם הילדים, בלא התחשבות בצורכי הילדים עצמם.

ההמלצות של ועדת שניט, שכוונותיה טובות, ימיטו אסון על זוגות רבים ובעיקר על ילדים רבים. כיום קלף המיקוח העיקרי בסכסוכי גירושים הוא הגט והבעלות של גברים בנשים (הנישואים במשפט העברי נקראים "מעשה קניין"). ביטול החזקה בלא רפורמה כוללת בדיני המשפחה ובלא שיחול קודם לביטול שינוי תרבותי עמוק ושורשי בכל הנוגע לתפקידי המגדר יהפוך גם את הילדים לקלף מיקוח ולכלי לנקמנות, בעיקר מצד גברים שאינם מעוניינים בקשר אמיתי ועמוק עם הילדים, אלא פשוט מעוניינים להשתמט מתשלום מזונות או להתנקם בגרושותיהם. כל עוד היא משקפת מציאות חברתית שבה נשים בעיקר מגדלות את הילדים, אין לבטל את חזקת הגיל הרך. מספיק לאפשר לאבות טובים לסתור אותה (ובשביל זה לא צריך לשנות את החוק, הוא מאפשר זאת גם בנוסחו הנוכחי). את שינוי תפקידי המגדר יש להפקיד בידי מערכת החינוך ולחזק את השוויון בין גברים לנשים גם במציאות, לא רק בספר החוקים. ואז, ביום שבו נשתחרר מהפטריארכיה, נוכל לבטל, ובשמחה רבה, גם את חזקת הגיל הרך.

* הרשימה התפרסמה הבוקר באתר ynet.

הזמנה ליום עיון "דמוקרטיה, פמיניזם וזכויות אדם"

הכנס פתוח לקהל הרחב והכניסה חופשית, ניתן להירשם במייל חוזר למייל meravba@hdq.colman.ac.il

למה בית המשפט העליון חשוב לכולנו: עוד תובנות מפסילת הפרטת בתי הכלא

יש רגעים נדירים מאוד שבהם נדמה שישראל היא לא המקום המשוגע ביותר בעולם, כמו כשעולה הצעה (לא בפעם הראשונה) לגבות מאסירים בקליפורניה תשלום בגין תקופת מאסרם (כ-140 דולר ללילה!). קריסתה המוסרית והכלכלית של מערכת בתי הסוהר האמריקנית, שההפרטה אחראית לה במידה לא מבוטלת, היא תזכורת חשובה לכוחו של בית המשפט העליון הישראלי במצבים שבהם דת ההפרטה מעבירה את הממשלה על דעתה.

בלי כוחו המחשק של בית המשפט העליון (וכמובן – בלי העותרים שקראו תיגר על החוק), לא היה עובר זמן רב לפני שתפיסת אנשים ברחוב וכליאתם הייתה הופכת לעסק משתלם, כפי שקורה בלא מעט מדינות בארצות הברית. לפני שנתיים, שמעתי בכנס בדנוור, קולורדו, ששיעורי הכליאה שם עלו פלאים מאז הפרטת חלק מבתי הסוהר, משום שעל מיטה ריקה המדינה משלמת למפעיל הפרטי 20 דולר, ועל מיטה "מאויישת" – 100 דולר. התוצאה: שוטרים עוצרים גם מי שביצע עבירת תנועה קלה, כי החישוב שלהם הוא שגם אם הוא ישוחרר למחרת, לפחות הרוויחו עליו 80 דולר.

גביית עלות הכליאה מהאסירים עצמם – אם תיכנס לתוקף – תהיה עוד יותר רווחית, לא רק בגלל הסכומים, אלא גם כי אסירים רבים לא יעמדו בתשלומים (מדובר באחת האוכלוסיות העניות ביותר), ואז הם ייעצרו בשל החוב שיצברו: הנה מקור מימון שלא יתדלדל לעולם.

ובאותו עניין:

על פסק דינו של בית המשפט העליון הישראלי בעניין הפרטת בתי הסוהר

מיתוס ההפרטה והקשר בינו לבין התפוררות הדמוקרטיה

"חריף" – בלוג הבישול החדש שלי

דג חריף (אלא מה?). המתכון - בשבוע הבא

בלוג הבישול החדש שלי, חריף, עלה לאוויר. בבלוג מתכונים לאוכל חריף ולא חריף (כן, אפילו כמה קינוחים חריפים), וכל מתכוני הטור שפירסמתי בוואלה! אוכל בשנים 2009-2007, "מי שאוכל לבד".

בואו לבקר, לבשל ולהעיר. אפשר גם להירשם לקבל עדכון במייל בכל פעם שבה עולה מתכון חדש.

מתכון השבוע ב"חריף": עוגת לימון פרג ואוכמניות

על הצביעות של מציעי החוק לייבוש עמותות השמאל

הצעות החוק לאיסור מימון עמותות על-ידי ישות מדינית זרה מיועדות לכאורה למנוע מזרים להתערב בפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל, מתוך הנחה שיש חורשי רעה שיהיו מעוניינים לפגוע בישראל בדרך זו. אבל ההצעות הללו לא אוסרות על מימון מגורם זר באשר הוא. מימון פרטי, לפי הצעות אלה, מותר. כך שאם טייקון אנטישמי מחליט להילחם במשטר הישראלי, זה בסדר, אבל אם האיחוד האירופי מעוניין לתרום לארגון שמחלק מלגות לבני נוער – זה אסור. מדוע נקבעה ההבחנה בין מימון זר ממשלתי למימון זר פרטי? משום שעמותות הימין נהנות בדרך-כלל ממימון פרטי, בעוד שעמותות זכויות האדם, מושג שמשום מה הפך ל"שמאלני" (כאילו העמותות הללו לא שומרות גם על זכויותיהם של מצביעי הימין), נהנות מתמיכות מן האיחוד האירופי ומממשלות זרות.

העמותות שהצעת החוק מיועדת לייבש עוסקות באחת הפעילויות השנואות ביותר על הימין: חשיפת העוולות שנגרמות לאוכלוסיות מוחלשות כמו ניצולי שואה, עניים, אנשים עם מוגבלויות, ומי שאינם אזרחים ישראלים: פלסטינים,  פליטים ומהגרי עבודה. יותר משהעוולות שנגרמות לאוכלוסיות אלה ואחרות מטרידות, כנראה שמציק לימין הדיבור על העוולות הללו. כאילו אם לא יפורסם דו"ח על ההתעמרות בניצולי שואה או בפלסטינים במחסום, ההתעמרות הזו לא קיימת.

אין בכוונתי להיתמם, כפי שחברי הכנסת יוזמי שתי ההצעות לייבוש עמותות שמזוהות עם השמאל מיתממים. הצעות החוק מיועדות להעניש את הארגונים הללו בשל כך שהם שוברים את קשר השתיקה נגד מעשי העוול הרבים שישראל מבצעת בשטחים הכבושים, מפרסמים דוחות והודעות לעיתונות, ומתעקשים שכולנו נדע דברים שלא תמיד נוח לנו לדעת. כדי להשתיק את הדיבור הזה, הם מוכנים להשתיק את הדיבור על כל הפעילות העניפה של הארגונים הללו בתוך הקו הירוק – לרבות מקרים רבים וחשובים שבהם חלק מהעמותות הללו ייצגו מתנחלים – ולמוטט חלקים נרחבים מהמגזר השלישי – שמלכתחילה נוסד בשל נסיגת המדינה מחובותיה כלפי האזרחים.

חשוב לזכור שהעמותות שאנשי הימין הקיצוני בכנסת ובממשלה נלחמים בהן לא שואלות את הפונים אליהן למי הם הצביעו (או יצביעו) בבחירות. יהודים, ערבים, גברים, נשים, ימניים קיצוניים, ימניים מתונים, שמאלנים רדיקליים ושמאלנים מתונים, ואפילו אנשי מרכז נהנים משירותיהם. כדי למנוע מן העמותות לעזור למי שאינם אזרחים: לפלסטינים, לפליטים ולמהגרי עבודה, מוכנים יוזמי ההצעה לפגוע באופן משמעותי גם באזרחי המדינה, ובעיקר בחלשים ביותר מבינינו. שלא אובן באופן שגוי: אני סבור שהעמותות הללו הן בעלות זכות קיום גם אם הן היו מטפלות אך ורק בחשיפת עוולות הכיבוש. המאבק כאן הוא על חופש הביטוי וחופש ההתאגדות – ואלה חייבים להיות נייטרלים לתוכן הביטוי. חירויות אלה מגינות גם על אנשי הימין, והעיוות שהם מנסים ליצור, שלפיו "זכויות אדם" זה משהו שמאלני וחתרני הוא מקומם ומופרך.

הצעות החוק הללו הן לא רק מיתממות, אלא גם צבועות. ראשית, אם יש בפעילות העמותות משום פגיעה בבטחון המדינה, מדוע הן הוקפאו במהלך ההשתדלות הפלסטינית באו"ם מחשש שהעברתן תפגע בתדמיתה של ישראל? לפי ההיגיון שבבסיס ההצעות, הממשלה בעצם הפקירה את בטחון המדינה בחודשיים האחרונים, רק כדי לשפר את תדמיתה.

שנית, הצביעות של חברי הכנסת שיזמו את הצעת החוק בולטת על רקע מקורות המימון הזרים של עמותות ימניות וימניות קיצוניות דוגמת "אם תרצו" (שקיבלה, לפי פרסומים בתקשורת, סכום ניכר מעמותה אוונגליסטית שהעומד בראשה התבטא באופן אנטישמי) או עמותת אלע"ד.

"עמותה פוליטית" מוגדרת בהצעת החוק כ"עמותה שבין מטרותיה להשפיע על סדר יומה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל, או המקיימת פעילות בעלת אופי מדיני במסגרת העמותה". האם ניתן ברצינות לומר שעמותות כגון "אם תרצו" ואלע"ד הן לא פוליטיות?

הטור התפרסם היום באתר ynet.

%d בלוגרים אהבו את זה: