ארכיון תג: אביגדור ליברמן

"להתבונן בסבלם של אחרים", בלי הבחנה: גלעד שליט, קדאפי והחדשות כבידור

1. חגיגת התמונות של הלינץ' בקדאפי מבחילה, ברברית ומזעזעת, כמו מה שמתועד בתמונות הללו. זה לא סותר את הסלידה מהאיש ומ"פועלו". אולי אני רך לבב מדי, אבל תמיד במצבים כאלה (הוצאתו להורג של סדאם חוסיין, חיסול בן לאדן, הוצאת הזוג צ'אושסקו להורג וכן הלאה), לנוכח השימחה שבהתבוססות בדמו של עריץ, אכזר ככל שיהיה, אני לא יכול שלא לחשוב על המעשה כעל שלוחה של דרכי הפעולה של אותו עריץ עצמו, ועל המבַצעים כעל מי ששמים את עצמם באותה רמה מוסרית כמו את זה שהם מחסלים.

2. אמנם, באקלים של תיאוריות קונספירציה, אם אין תמונה או סרטון של ההוצאה להורג או של הגופה, אין "הוכחה" לכך שהמעשה אכן בוצע. ייתכן שיש חשיבות לכך, כדי למנוע תיאוריות בנוסח "אלביס פרסלי חי". אבל מכיוון שהתמונה והווידאו גם הם כבר מזמן לא ממש אמינים, במה בדיוק הם מוסיפים לאמינות הדיווח? יש היום הרי אתרי אינטרנט שלמים שמוקדשים לתמונות מטופלות, במודע ובמוצהר; תמונות כאלה משמשות כלי סאטירי (וסדרת התמונות שבהן הושתלה דמותו של בנימין נתניהו בשלל סצינות איקוניות, אמיתיות או בדויות, היא אחת הדוגמות האחרונות לכך). אז מה מוסיפות התמונות המתעדות את שחיטתו של אדם?

3. טשטוש הגבול בין חדשות לבין בידור (צפייה בזוועה ובאימה גם הם סוג של בידור, ואפילו פופולרי למדי) בא לידי ביטוי לא רק בתמונות מהלינץ' בקדאפי, אלא גם במרדף אחרי תמונות של גלעד שליט. זהו הצד השני של מטבע המציצנות במותו של רודן לשעבר. הרגילו אותנו כל כך טוב לכך שאין צורך לנסות ולדמיין, כי הטלוויזיה תספק לנו תמונות או סרטונים "אותנטיים", עד שאנחנו שוכחים כמה דברים: ראשית, שכולנו יכולים לנחש, ברמה די גבוהה של דיוק, מה ירצה חייל שבוי לעשות כשהוא חוזר הביתה (לאכול את האוכל של אמא, לישון, להתעדכן, אולי גם לעדכן, ובכל מקרה, לנסות ולבנות שגרה חדשה ובריאה ככל הניתן).

שנית, שכשרודפים אחריו עם מצלמות לכל מקום ומתעדים כל נשימה שלו, ההתנהגות שלו ומה שהוא עושה הם כבר לא "אותנטיים": כי הוא נאלץ להסתתר, לצאת בהיחבא, לפלס דרך בינות עשרות הצלמים במקום לצעוד בעצלתיים ובנחת ולהתענג על המראות שסביבו.

שלישית, כאשר התיעוד החדשותי הופך לבידורי, הוא תחת סכנה הרבה יותר גדולה של הפיכת עצמו – התיעוד והמתעדים – לחלק מהתמונה ולהתערבות בה: וכך, אפשר לראות צילום של צלמים שמצלמים את גלעד שליט בכובע מצחיה ובמשקפי שמש, מנסה לצאת לטיול הליכה רגוע. וכמעט אפשר לשכוח את העיקר: שיש פה בן אדם, שהמתעדים וצרכני התיעוד עלולים להזיק, ושהעיקר הוא לא התקשורת (עד כמה שזה נשמע מפתיע ומקומם לאנשים מסויימים).

4. חשוב לזכור שה"סולידריות" שכל כך מרבים לדבר עליה בימים האחרונים מוגבלת למעגל אחד מאוד מסויים: בתוך החברה הישראלית-יהודית, שרואה עדיין בשירות הצבאי ערך מקודש. נתח זה מתוך הישראלים הולך וקטן, אבל, למרבה הצער, סולידריות סביב הצבא וסביב המדים היא כנראה הערך שיכול לכנס סביבו הכי הרבה אנשים, וזה אומר הרבה על החברה הישראלית-יהודית המיליטאריסטית.

5. יש בסיס מוצק לחשד, שאותם אנשים שבסקר יענו בלי להסס ש"לא משאירים חיילים פצועים בשטח" ויתמכו בהחזרת חייל שבוי גם במחיר שחרור טרוריסטים רבים, ינהגו בפראות בכביש (ויעקפו בלי לאותת, כמובן), ירכבו על אופניהם כשהם מאזינים למוסיקה ומסמסים תוך כדי, ידהרו באופנועיהם על המדרכות או בניגוד לכיוון התנועה, יעקפו בתורים בלי להניד עפעף, יעלימו מס, יצביעו בבחירות הבאות לבנימין נתניהו או לאביגדור ליברמן, יעבדו כאנשי שיווק בחברת סלולרי או אינטרנט או כבלים ושוב, בלי להניד עפעף, ישקרו ללקוחות על תנאי העיסקה (להשתחרר מהתחייבות סרק שהושגה ברמייה עם חברת סלולר היא פעולה קשה יותר מלהגיע להסכמה עם החמאס), יעתיקו במבחן באוניברסיטה או יקנו עבודה או דיפלומה, בקיצור, יתנהגו כמו הקלישאה של הישראליות.

6. סולידריות אמיתית היא מלאכה אפורה, יומיומית, לא חגיגית ובלתי-פוטוגנית בעליל (רוב הזמן). זוהי עמדה נפשית שבאה לידי ביטוי ביכולת לזכור שיש זולת, ושלפעמים צריך להשעות מעט את הצורך האישי, המיידי והדוחק, ולפנות מקום לזולת.

7. האנלוגיה הבאה לא מושלמת, ובכל זאת היא רלבנטית כתמרור אזהרה לכל המתנפלים על משפחת שליט בימים האלה, גם (ואולי בעיקר) לאלה שכוונותיהם טובות: "בדיחה נושנה, אחת מאלו שלא נתאמתו בשום מקום והן בכל זאת בגדר אמת בכל מקום, מספרת על היחס הנזכר בצורה כזאת בערך: אזרחי עיר אחת (אומרים שהכוונה לעיר סיינה) היה להם פעם בשירותם מצביא-גייסות, ששחרר אותם משעבוד אויב. יום על יום התייעצו ביניהם, כמה לשלם לו את גמולו, ולבסוף החליטו כי לא יימצא להם גמול לפי ערכו, ואפילו ימַנו אותו למושל עירם. עד שקם אחד מבניהם ואמר: הבה נמיתהו ונשימהו אחרי מותו לקדוש עירנו. והללו עשו לו בקירוב כפי שעשה הסינאט הרומאי לרומולוס." (יעקב בורקהארט, "תרבות הריניסאנס באיטליה", תרגום: יעקב שטיינברג, מוסד ביאליק תש"ט).

פוליטיקאים בלי בושה

מבול התחקירים, השימועים, כתבי האישום וההרשעות של אישי ציבור, חלקם מהבכירים ביותר בשירות הציבורי ובפוליטיקה הישראלית, מעלה שאלות שונות באשר לנורמות שלטוניות של נבחרי הציבור, האנשים שיושבים על הקופה הציבורית ואמורים לנהל את המדינה לטובתנו (ולא לטובתם האישית), אבל גם בנוגע למידת מעורבותה של מערכת אכיפת החוק בניהול המדינה.

יש פוליטיקאים שטוענים שחקירותיהם והגשת כתבי האישום נגדם נובעים מרדיפה פוליטית, אישית או עדתית. אחרים, מתוחכמים יותר, טוענים שאם נחקור מספיק – נגלה אצל כל אחד כמעט פגמים חמורים פחות או יותר בהתנהלות; אף אחד לא מושלם, ודרישה כזו מאישי ציבור פוגעת ביכולתם לתפקד באופן יעיל וענייני. המשפטיזציה גורמת לכך שהם יעסקו בהכנות ליום סגריר שבו אולי מישהו יתלונן עליהם או תוקם ועדת חקירה או תוגש עתירה לבג"ץ, במקום לנהל את המדינה. טענה נוספת, מוצדקת בהחלט, היא התמשכות הליכי החקירה, שבמקרה של ליברמן היא באמת קיצונית (חמש עשרה שנה – ומעניין לשאול מה חלקו של הנחקר בסחבת הזו).

וכמובן, ישנה התקשורת: מוניטין נבנה בעמל של שנים, והוא יכול להיהרס בשניות אחדות, בפרסום שגוי אחד, מה גם שקיימת בשנים האחרונות נטייה חזקה מאוד לשכוח את חזקת החפות: עצם הפתיחה בחקירה או קיום השימוע או הגשת כתב האישום, נתפסים בתקשורת ובציבור כהוכחה לכך שההאשמות נכונות, והמשפט נעשה כמעט מיותר.

איך אפשר להסביר את מה שקורה בישראל בשנים האחרונות? את העובדה שפוליטיקאים מרגישים נרדפים על ידי התקשורת ועל ידי מערכת המשפט? את התחושה של ישראלים רבים כל כך שאין לנו הנהגה ושאין לנו על מי לסמוך? ואת הצורך ההולך וגובר של מערכת אכיפת החוק להתערב ושל התקשורת לעקוב אחר פרטי הפרטים של הפרשות, וככל שהם סנסציוניים יותר, מה טוב?

האנתרופולוגית האמריקנית רות בנדיקט (1948-1887), שחקרה בין היתר את התרבות היפנית (זו שתמיד מונגדת לתרבות הישראלית – "ביפן הוא כבר מזמן היה עושה חרקירי", נהוג לומר כאן), טבעה את ההבחנה בין תרבויות בושה לתרבויות אשם. תרבויות אשם הן תרבויות שבהן הציות לחוק מתקיים בגלל פחד מעונש. חברות מערביות מודרניות הן בעיקרן תרבויות אשם, ויש בהן המון חוקים וכללים מאוד מפורטים שאוסרים על שלל התנהגויות. בחברות כאלה מערכת המשפט מאוד מרכזית.

לעומת תרבויות האשם, קיימות תרבויות בושה. בתרבויות אלה אין הרבה איסורים, אלא מודלים חיוביים להתנהגות (כמו למשל האודיסיאה והאיליאדה ביוון העתיקה). מי שלא מסוגל לעמוד במודלים האלה, חש בושה, והציות לנורמות נעשה מפחד מפני ביוש, ולא מפני ענישה. הבושה שחש מי שנכשל היא גם פנימית (אכזבה מכישלונו) וגם פומבית. חברות עתיקות רבות, שבהן כולם מכירים את כולם, הן תרבויות בושה. אמצעי התקשורת, והיכולת לתעד ולדווח על מעשיו של אדם, צמצמו במידה רבה את הפער שבין תרבויות הבושה העתיקות ותרבויות האשם המודרניות, על ידי כך שהזריקו מימד של בושה אל תוך תרבויות האשם.

אמצעי התקשורת עושים היום, מבחינת הבושה, מה שהשירה ההומרית עשתה בזמנים העתיקים: הם מנסים להחזיר את הבושה במקום שבו היא הלכה לעולמה, ואיתה נאסף אל אבותיו גם הציות לחוק.

גם מבלי להתייחס לשאלת אשמתו של ליברמן – שהרי הוא עדיין אפילו לא הועמד לדין – אם מסתכלים על מי שכן הועמדו לדין והורשעו: חיים רמון, צחי הנגבי, אברהם הירשזון, משה קצב, ג'קי מצא, אריה דרעי (והרשימה יכולה להמשיך ולהמשיך), ברור שהתרבות הפוליטית הישראלית (ואולי גם התרבות הכללית) נמצאת על פרשת דרכים מרתקת: מצד אחד, ניכר שאנחנו כבר לא לגמרי תרבות אשם: שלטון החוק בישראל עומד בפני אתגרים לא פשוטים, ולא תמיד בהצלחה. זה יכול להיות הסבר אפשרי למשפטיזציה של תחומים כה רבים: בהיעדר ציות לחוק, המשפט נכנס לפעולה כדי לכפותו.

אמצעי התקשורת, מצידם, בעזרת התחקירים, החשיפות והמעקבים, מנסים להציל משהו על ידי החייאת רעיון הבושה העתיק, והציפייה שנשמור על החוק, כי הציות לחוק ולמודלים חיוביים של התנהגות, במיוחד כשמדובר בנבחרי ציבור, הם ערכים חשובים בפני עצמם.

התובנות של בנדיקט יכולות גם להסביר מדוע מערכת המשפט והתקשורת סובלות מיחס ספקני ומבטל, ומדוע פוליטיקאים – מורשעים או רק מואשמים – משקיעים אנרגיות כה רבות בהשתלחות בהן: שהרי בהיעדר אשם (מערכת משפט) ובהיעדר בושה (תקשורת חופשית), היכולת לעבור על החוק באופן חופשי, להשתמש בכספינו לטובתם האישית ולצפצף על מי שבחרו בהם, תהיה בלתי מוגבלת.

* הרשימה מתפרסמת היום בנוסח שונה ב-Ynet.

%d בלוגרים אהבו את זה: