ארכיון תג: בית המשפט לענייני משפחה

גירושים חד-מיניים פותחים תקווה לכולם

פסק דינו החשוב והאמיץ של השופט יחזקאל אליהו מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב אשר יוצר הליך להתרת נישואים חד-מיניים במסגרת בית המשפט לענייני משפחה הוא בעל פוטנציאל מהפכני לכל אזרחי ואזרחיות המדינה, תהא נטייתם המינית אשר תהא.

בני הזוג פרופ' עוזי אבן וד"ר עמית קמה, שנישאו בקנדה ורשמו את נישואיהם במשרד הפנים בארץ מכוח פסיקת בג"ץ משנת 2006, נפרדו וביקשו להתגרש. לכאורה, מכיוון ששניהם יהודים, היה עליהם לפנות לבית הדין הרבני, כי כך קובע חוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953. אלא שהחוק בן ה-60 כמעט, לא צפה את השינויים החברתיים שיביאו ללגיטימציה משפטית וחברתית גוברת של זוגיות חד-מינית, וברור שהוא עוסק בבני זוג הטרוסקסואלים בלבד. יתרה מזאת, לפי המשפט העברי, נישואים בין בני זוג מאותו המין הם בטלים ומבוטלים, ולכן בית הדין הרבני, שממילא לא מכיר בנישואים שכאלה, לא יכול לגרש את בני הזוג, שכן אם הנישואים לא קרו, לפי השקפתו, אין צורך בגירושים.

למרות זאת, בני הזוג הגישו תביעת גירושים לבית הדין הרבני. כפי שמתואר בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, בית הדין הרבני סירב לאשר את קבלת מסמכי התביעה ואפילו סירב לגבות אגרה בגין הגשת התביעה (מתי לאחרונה נתקלתם ברשות ציבורית המסרבת לגבות מכם אגרה?). משכך, בני הזוג, שיוצגו על-ידי עורכת הדין יהודית מייזלס, פנו לבית המשפט לענייני משפחה וביקשו שזה יפסוק בתביעת הגירושים שלהם. וכך אכן עשה בית המשפט בפסק הדין משלשום.

מדוע פסק הדין הזה חשוב לכל הציבור, בלי קשר לנטייה מינית? ראשית, משום ששוויון זכויות הוא אינטרס של כולנו: לא ייתכן שתהיה קבוצה באוכלוסיה שאין לה אפשרות להתגרש, ואשר נשואה בעצם במעין נישואים קתוליים. היעדר אפשרות לגירושים חד-מיניים, היה הופך, באופן אירוני, את הנישואים הללו, השנויים במחלוקת בעיני חלקים בחברה הישראלית, לנישואים היציבים ביותר בישראל, במיוחד לאור שיעורי הגירושים בשנים האחרונות שמתקרבים לשליש מן הנישאים בישראל.

שנית, לפסק הדין עשויות להיות השלכות מעשיות בעלות פוטנציאל לקידום גירושים אזרחיים לכולם, תהא נטייתם המינית אשר תהא. כיום, בני זוג הטרוסקסואלים יהודים, למשל, יכולים להתגרש רק בבית הדין הרבני. אין זה משנה אם הם התחתנו כדת משה וישראל בארץ, או שנישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל. רבים מהנישאים בחו"ל חושבים, ובטעות, שבכך הם חומקים מסמכותה של הרבנות, אולם דווקא בשעה הפגיעה ביותר בחייהם של בני זוג – הפרידה והגירושים – הם ייאלצו, אם שניהם יהודים, להתגרש ברבנות. גירושים לפי המשפט העברי, שהוא מערכת דינים עתיקה ופטריארכלית, מפלים והופכים בעיקר נשים לפגיעות לסחטנות ולסרבנות גט מצד גברים.

לכן, הכרה בהליך גירושים אזרחי לבני זוג חד-מיני עשויה להוות בסיס לטענת הפליה על-בסיס נטייה מינית מכיוון לא שיגרתי: כעת, דווקא זוגות היהודים ההטרוסקסואלים שנישאים בנישואים אזרחיים מופלים לרעה, שכן הם לא יכולים להתגרש גם באופן אזרחי, בעוד שזוגות חד-מיניים יכולים לעשות זאת. פסק הדין שעוסק בגירושים חד-מיניים עשוי, אם כך, לפתוח דיון ציבורי משמעותי ומרתק בדבר הנהגת גירושים אזרחיים לכל מי שנישא בחו"ל בנישואים אזרחיים, ואולי, בסופו של דבר, להוות שלב ראשון בדרך להנהגת אלטרנטיבה של נישואים אזרחיים לכולם בישראל, בלי צורך לנסוע לחו"ל, לצד הנישואים הדתיים.

בעניין זה, ראו גם  את הניתוח של שרון שקרג'י ושל אייל גרוס.

הרשימה התפרסמה לראשונה כאן: ynet גירושים חד-מיניים פותחים תקווה לכולם – דעות.

הומופוביה בבית המשפט

סירובו של השופט מרכוס מבית המשפט לענייני משפחה לאשר בדיקת רקמות להוכחת אבהותו של גבר הומו שהוליד ילדים באמצעות פונדקאית, בנימוק ש"אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק" (כפי שדווח הבוקר בעיתונות) מלמד על שתי בעיות עיקריות במערכת בתי המשפט. הבעיה הראשונה נובעת מכך שעדיין, למרבה הצער, לא בוערו כל הדעות הקדומות ממערכת המשפט, ושופט מכהן בערכאה של מדינה יהודית ודמוקרטית סבור שהומואים הם בחזקת סוטים ופושעים פליליים, אלא אם יוכח אחרת (רצח סידרתי היא האשמה חדשה, פדופיליה ומשכב בהמה הן ההאשמות הנפוצות בדרך כלל).

 לא קשה לדמיין איך היינו מגיבים אילו למשל המצב היה הפוך, ובית המשפט לענייני משפחה במדינה אחרת היה מסרב לבדיקה שכזו בנימוק שהאב יהודי והמדינה צריכה לבדוק קודם אם הוא לא הוליד את בניו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח או כדי למכור אותם לכל המרבה במחיר. סימון אוכלוסיה שלמה בתווית של רוצחים סידרתיים ופדופילים רק בשל נטייתם המינית של חבריה היא מעשה חמור ומטריד, אבל גם חושף סתירה פנימית בסיסית בנוגע לרצון להבטיח את טובת הילד. שהרי, אם אנחנו חוששים מכך שרוצחים סדרתיים ופדופילים יולידו לעצמם ילדים כדי לרצוח אותם וכדי לאנוס אותם, מדוע שלא נבדוק את כלל אזרחי ואזרחיות המדינה? הרי פדופילים רבים מנצלים מינית דווקא את בני המין הנגדי, כלומר הם סטרייטים. גם בקרב הרוצחים, הרוב הם הטרוסקסואלים.

 הבעיה השנייה – הקשורה בראשונה – נובעת ממבנה מערכת בתי המשפט וממיקומם של בתי המשפט לענייני משפחה בהיררכיה של בתי המשפט. בתי המשפט הישראלים כפופים לעקרון התקדים המחייב. אחת המטרות החשובות שעומדות ביסוד התקדים המחייב היא קידום הוודאות המשפטית והצדק: אם במקרה קודם, בעל נתונים דומים, בית המשפט הגיע לתוצאה מסויימת, כולנו נחוש שהפסיקה שרירותית אם בית המשפט יסטה לפתע מהכלל שהוא עצמו יצר בלי שום הצדקה.

 לפי הדיווחים, בתי משפט לענייני משפחה נהגו עד היום לאשר בקשות מן הסוג שהשופט מרכוס דחה, ולכן, לכאורה, לא הייתה סיבה שגם בקשה זו לא תאושר. אלא שהתקדים המחייב לא חל כשמדובר באותה ערכאה. רק פסיקותיו של בית המשפט העליון יכולות לשמש תקדים מחייב, ושופט מבית המשפט לענייני משפחה לא כפוף לפסיקתו של שופט אחר מבית המשפט לענייני משפחה. כך יוצא, שהגשת בקשה לבית המשפט משולה להימור: אם הדיון ייקבע בפני שופט שאוהד את עמדתי, אצליח, ואם לא – אכשל. אין וודאות משפטית, וגם, כתוצאה מכך – אין צדק, משום שמקרים זהים מקבלים טיפול שונה, בהתאם לשופט שבפניו הם מובאים ולהשקפת עולמו.

 עורכי דין העוסקים בדיני משפחה מתריעים שנים על הבעיה הזו, המאפשרת, בין היתר, החלטות כמו החלטתו של השופט מרכוס, וכמו של השופט גרמן, אשר דחה ב-2008 את בקשתו של גבר לקבל צו הגנה כנגד בן זוגו לשעבר לפי החוק למניעת אלימות במשפחה. השופט מוכן היה להפקיר את המבקש לאלימות שהפעיל כנגדו בן זוגו, רק משום שהיה הומוסקסואל. הוא אף הגדיל וקבע בפסק דינו ש"יש משמעות להיותם של יחסים הומוסקסואלים עומדים בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיותם עומדים בסתירה לערכיה של מדינת ישראל 'כמדינה יהודית'", ושכח, את ה"דמוקרטית" ואת ההכרה ההולכת וגוברת בשוויון זכויות על בסיס נטייה מינית, כולל פסיקתו של בית המשפט העליון משנת 2006 שחייבה את משרד הפנים לרשום נישואין חד-מיניים שנערכו בחו"ל.

 הדאגה לכשירות ההורים ולטובת הילדים היא דאגה נכונה ורצוייה, כמובן. אבל הערוב בינה ובין דעות קדומות מסוכן לא רק להורים, אלא גם לילדים; לפי הדיווחים בעיתונות, מלחמתו של השופט מרכוס בהומוסקסואליות נעשית על-גבם של תינוקות שכבר נולדו, ואשר כתוצאה מפסיקתו הם חסרי מעמד חוקי ונטולי ביטוח רפואי. הכוונה לדאוג לטובת הילדים מביסה את עצמה, אם כן, וזאת בגלל ההומופוביה, הרואה בגברים הומואים פושעים פליליים בפוטנציה.

 בית המשפט המחוזי, שהחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, לא הזכיר בפסק-דינו את התבטאויותיו האומללות של השופט מרכוס, ולא הסתייג מהן, ולא ברור כיצד בית המשפט לענייני משפחה יכול לשנות את החלטתו, כשעמדתו העקרונית בגנות הורות הומוסקסואלית היא כה מוצקה. עצוב שדווקא מבתי המשפט יוצא מסר שכזה, המתייג כל-כך בקלות את כל ההומואים כפושעים (לא סתם רוצחים, אלא סדרתיים!), וזאת פחות משנה לאחר המתקפה הרצחנית בבר-נוער בתל-אביב על ילדים ובני נוער הומואים ולסביות, אך ורק בגלל נטייתם המינית. במדינה יהודית ודמוקרטית ניתן היה לצפות שמערכת המשפט תעמוד בראש המאבק לבעור דעות קדומות והסתה, ולא תאמצן ואולי אף תתרום להנצחתן.

* הרשימה מתפרסמת היום ב-Ynet.

%d בלוגרים אהבו את זה: