על ההדרה: ייצוגים תקשורתיים של אחרים. עמית קמה וענת פירסט. הוצאת רסלינג, 263 עמודים, 69 שקלים
ספרם של ד"ר עמית קמה ופרופ' ענת פירסט מתפרסם בעיתוי מושלם. התקשורת והשיח הציבורי עסוקים מאוד בשאלות של הדרה וייצוג, הן בתקשורת עצמה והן בעמדות כוח אחרות, כמו הפוליטיקה, ועדות פרסים ועמדות כוח אחרות. קמה ופירסט, מרצים בכירים לתקשורת, מנסחים מבט מורכב וביקורתי על פעולתה של התקשורת כאחד המנגנונים המרכזיים — אך בוודאי לא המנגנון היחיד — בהדרת קבוצות שונות באוכלוסייה ובהשתקתן.
המלה "הדרה" נכנסה לשימוש רווח בתקשורת הישראלית בשלהי 2011, עם פרסום תופעות שונות שכונסו תחת הכותרת "הדרת נשים". ההדרה שהתקשורת עסקה בה אז היתה הדרה במרחב הציבורי הממשי: באוטובוסים, בסניפי דואר וקופות חולים ועל מדרכות. בכל הזירות הללו (ובזירות נוספות) נשים נדרשו לצמצם את נוכחותן או להעלימה כליל. כמו הרבה מלים שכוכבן דורך פתאום, גם המלה "הדרה" הפכה שגורה בפי כל, והחלה להתרוקן מתוכן ממשי ולבטא תקינות פוליטית ותו לא.
הספר "על ההדרה" עוסק בהדרה בתקשורת, והוא מציע גישה מורכבת שהיא מעבר ל"ספירת ראשים", או "הדרה סמלית כמותית", כלשון המחברים. קמה ופירסט טוענים שלצד ההדרה הסמלית הכמותית בתקשורת, כלומר האי־ייצוג של חלקים מסוימים בציבור, יש לבחון גם את ה"הכחדה הסמלית האיכותנית", כלומר את הסטריאוטיפיזציה של בנות ובני הקבוצות המוחלשות. להמשיך לקרוא ←
1. נראה לי משונה לקונן על "הדרת נשים" בשל מחיקת ציור האישה מאריזות המלח של סלית, שכן מלכתחילה ציור האישה על האריזות הוא סקסיסטי בשל הקישור בין בישול לנשים (נשים הן עקרות בית, כמובן). באופן אירוני, מחיקת דמות האישה, על אף המוטיבציה הסקסיסטית (שמירה על ה"צניעות"), משיגה את מה שארבעה עשורים של מלחמה פמיניסטית בדימויים משפילים לא הצליחה להשיג.
הלוואי שזה יתפשט לכל הארץ, וגם לאריזות המלח לבישול, לא רק מלח השולחן. והלוואי שיתחילו "להדיר" נשים גם מפרסומות לאבקות מרק (וגם את הבנים שלהן, במדי חיילים, שתמיד חוזרים הביתה מותשים באופן אסתטי ומאוד דוגמני, וניגשים בחרדת קודש לסיר המבעבע במטבח כדי לטעום "טעם של בית" – מרק שבושל מאבקת-מרק, סליחה, "מרקי תיבול", תעשייתית!), נוזלי רחיצת כלים, אבקות כביסה וחומרי ניקוי אחרים ("שאני אשפשף!?").
ולסיום: הלוואי שיתחילו לחשוב פעמיים לפני שזועקים "הדרת נשים!" ולפני שבכלל ממשיכים להשתמש במונח הזה, שמרוב אופנתיות וסיסמאתיות כבר נסחט ממנו כל המיץ השוויוני שמלכתחילה היה בו.
2. האבסורד שבמחיקת דמויות של נשים ובגירוש נשים ממשיות מהמרחב הציבורי מומחש בצורה מעולה בפרשת מחיקת ציור האישה מאריזת המלח של "סלית." גם לשיטתם של המחמירים בענייני צניעות: האם ציור האישה מחרמן בצורה כלשהי? ממילא הרי מרבית הגברים המשתייכים לציבור שמחמיר בענייני צניעות לא נחשף לאריזות האלה שכן מי שקונה בסופר ומבשלת היא האישה. אולי הם חוששים שהאישה המבשלת במטבח תחווה הארה ותהפוך פתאום, אחרי כל כך הרבה שנות בישול ושימוש במלח הזה, ללסבית?
אוטוביוגרפיות 