עוד על הספר ניתן לקרוא כאן וכאן.
-
תגובות אחרונות
ארכיון תג: הומוסקסואליות
פשעים נגד הפטריארכיה: הופיע הספר
ספרי "פשעים נגד הפטריארכיה: ניאוף, הפלות והומוסקסואליות במשפט ובתרבות" (בעקבות הקורס ששודר באוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל לפני כשנה) יצא לאור לאחרונה בהוצאת משרד הביטחון ומודן. הספר הוא גירסה מורחבת של שלוש-עשרה ההרצאות ששודרו בגל"ץ (שבהן הוגבלתי לכ-17 דקות להרצאה; ניתן להאזין להרצאות, או להורידן כקובצי MP3, כאן). ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אם כי הוא לא הגיע לכל החנויות בשל ספירות המלאי של סוף השנה, ולכן צריך להזמינו בחנות.
דברים בערב לכבוד ספרו של סטיבן גרינברג, "עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית" (זיו מילמן, מתרגם, הוצאת הקיבוץ המאוחד סדרת קו אדום, 2013).
קראתי את "עם אלוהים ועם אנשים" בעניין רב אבל גם בכאב. החלק האחרון, שנקרא "שיחות", לא קל לקריאה מבחינה רגשית, אפילו לא לחילוני כמוני. הרצון ליישב את ההלכה האורתודוקסית עם חיים שלמים ומלאים המושתתים על אהבה חד-מינית נוגע ללב, והקושי האורתודוקסי להתמודד עם הדילמות הללו מתסכל. הומואים ולסביות דתיים שבוחרים להישאר דתיים נתקלים לעיתים קרובות בתגובות מזלזלות מחילונים מסויימים: ההתעקשות להישאר דתי נתפסת כביטוי לשנאה עצמית ולרגשי נחיתות; הניסיון – הנואש בעיני אנשים מסויימים – להתקבל למועדון שלא רוצה בנו הוא משונה. יש ביטוי שהמבקרים של פרוייקטים מסוג הפרוייקט של הרב גרינברג אוהבים להשתמש בו: "הומופוביה עצמית".
אבל האם לא ניתן לטעון שגם נשים פמיניסטיות חילוניות וגברים הומואים חילונים שמנסים לקדם רפורמות חקיקתיות שוויוניות בכלים של המשפט המפלה לוקים לכאורה ב"שנאה עצמית"? האם לא ניתן לומר שגם החילונים וגם הדתיים עוסקים בניסיונות להציע פרשנויות שוויוניות לטקסטים או לשנות חוקים מפלים? לפי ההגיון החילוני, שמתייחס בפטרונות להומואים דתיים שמסרבים להפוך לחילוניים, גם הומואים חילוניים שנאבקים למען קבלה חברתית ומשפטית לוקים בהומופוביה עצמית ובעצם אין שום טעם לנסות ולקדם סובלנות וקבלה. היגיון דומה, אגב מאפיין את הזלזול של פמיניסטיות חילוניות מסויימות במאבק של נשות הכותל על זכותן להתפלל ברחבת הכותל כשהן עוטות טליתות וקוראות בתורה. הן מאשימות את נשות הכותל בשנאה עצמית ובביטול עצמי, ולא מבינות כיצד ניתן ליישב שמירת מצוות עם פמיניזם.
על אף שמדובר בפרוייקט אופטימי ביסודו – שהרי מי שלא מאמין ששינוי אפשרי לא היה כותב ספר כזה – בסוף החלק שמציע פרשנות סובלנית לפסוקים בספר ויקרא, הרב גרינברג מציין שהסיכויים שפוסקים אורתודוקסים יקבלו את הפרשנות המוצעת שלו הם קטנים (עמ' 205). הוא קובע שהסיבה לכך היא משפטית-הלכתית. אני מסכים עם הטענה הזו, ואני חושב שהיא לא ייחודית רק לסובלנות כלפי הומוסקסואליות ולקבלה שלה; גם בתחום דיני הנישואים והגירושים. במיוחד בישראל קשה למצוא היום רבנים אורתודוקסים בעלי שיעור קומה שיהיו אמיצים דיים לפסוק ברוח שוויונית בין גברים לנשים, ולפתור, למשל, את בעיית סרבנות הגט ואת פערי הכוחות העצומים שיש בין גברים לנשים הן בנישואים והן בגירושים.
אבל יש לפחות שתי סיבות נוספות לקיפאון הפסיקתי, הן בתחום היחסים בין המינים והן בתחום היחסים החד-מיניים: הסיבה האחת, היא מעין מירוץ אורתודוקסי, שאולי ייחודי לישראל, להוכיח "מי יותר יהודי". מירוץ זה מסתמך על ההנחה שמי שיותר מחמיר, הוא יותר יהודי. אולי זהו חלק מגל עולמי של פונדמנטליזם דתי, שאינו מייחד רק את היהדות האורתודוקסית, ואולי זוהי תגובה לקבלה החברתית והמשפטית החילונית הגוברת של הומואים ולסביות, ולשוויון המגדרי שעדיין לא הושג באופן מלא, אבל גם הוא הולך וגובר. ההפרדה בין המינים, שהחלה בתחבורה הציבורית רק ב-1996, ומאז התפשטה לתחומים רבים נוספים והוצגה כחלק מהותי מההלכה, היא רק דוגמה אחת לתופעת ההקצנה הזו.
הסיבה האחרת לקיפאון הפסיקתי בכל הנוגע לקבלה של הומוסקסואליות טמונה, כך נדמה לי, באופי המיוחד והשברירי של הגבריות ההטרוסקסואליות: כל הזדהות של גבר הטרוסקסואל עם הומואים, עלולה להחשיד אותו בהומוסקסואליות; לפי הגיון זה, ייתכן שפוסקים שבתוך תוכם פתוחים לפרשנויות סובלניות ואולי אף מקבלות, חוששים להתבטא כך בפומבי, שמא האמפתיה תחשיד אותם בתשוקות אסורות. אני מעז להעלות השערה זו, משום שפוסקים חרדים רבים רואים בהומוסקסואליות שוות ערך להוללות. תפיסה זו של הומואים כגברים שכל מה שמעניין אותם הוא סיפוק מיני – ערך חשוב למדי ביהדות, אגב – והתחושה שחלק מהפוסקים מתייחסים ליחסי מין בין גברים כאל תופעה שעלולה להיות מדבקת, מרמזת בעיני על חוסר ביטחון במיניות הגברית ההטרוסקסואלית.
זו לא תופעה ייחודית לפוסקים אורתודוקסים. כפי שציינתי, אני סבור שהיא קשורה לכך שהגבר ההטרוסקסואל נאלץ להוכיח כל העת את גבריותו ואת הטרוסקסואליותו. בישראל של השנים האחרונות, למשל, קישור עם הומוסקסואליות, אפילו מרומז ולא מבוסס, עלול לעלות למקשר בתביעת דיבה, ויש שופטים ישראלים שרואים ברמיזה שגבר הוא הומוסקסואל משום לשון הרע.
הרב גרינברג מזכיר את תמיכתם של רבנים מסויימים – אמריקנים וישראלים (כמו הרב אבינר וארגון "עצת נפש") ב"טיפולי המרה" (עמ' 215-212), כלומר טיפולים שנועדו, כך נטען, להפוך גבר מהומו להטרוסקסואל. גם קיומם של "טיפולים" אלה קשור לשבריריות של הגבריות ההטרוסקסואלית קשר הדוק. מחקר שהתפרסם בשנה שעברה וצוטט בניו יורק טיימס מצא ששיעור ההומואים בקרב גברים הומופובים הוא גבוה במיוחד; האובססיה לשנות את מי שנתפס כאחר, ולכן גם כמאיים היא הרסנית, אבל גם היא עשויה להצביע גם על חוסר ביטחון עצמי של מי ששואף להכחיד את האחר; אחד המפתחים של "טיפול" שכזה, ג'ורג' ריקרס מאוניברסיטת UCLA, נחשף לימים כצרכן של שירותי מין בתשלום מגברים.
כעת אני מבקש לומר כמה מילים על "בעיית ההטיה" (עמ' 31) שמוזכרת בתחילת הספר. הטענה שהרב גרינברג עונה לה היא שרב אורתודוקסי הומו לא מסוגל לנתח את הסוגיה באופן "אובייקטיבי" שכן הוא בעל עניין בפתרון. התשובה המשכנעת של הרב גרינברג היא שסובייקטיביות שמונחת על השולחן ושהפרשן מודע לה היא פחות "מסוכנת" מסובייקטיביות לא מודעת; אבל אני חייב לומר שהתאכזבתי מהיעדרה של תשובה פשוטה הרבה יותר לטענה הזו, שהיא בעיניי מופרכת מעיקרה: אם יש "בעיית הטיה", אזי צריך לאסור על כל הפוסקים, הומואים וסטרייטים, לפסוק בשלל נושאים: למשל, יש לאסור על פוסקים נשואים לפסוק בענייני נישואים וגירושים (במיוחד אם יחסיהם בבית עכורים); מפוסקים שהם הורים יש למנוע לפסוק למשל בסוגיית מזונות ילדים קטינים, וכן הלאה וכן הלאה. השמעת הטענה כנגד פוסק הומו מעידה על ההשקעה ההטרוסקסואלית העמוקה ביצירת קול אחד עמוק בבסיס ההלכה האורתודוקסית: קול גברי-הטרוסקסואלי-פטריארכלי. הקול הזה הוא לעולם "אובייקטיבי"…
טענת ההטיה מוכרת גם מההקשר הפמיניסטי, שהרב גרינברג מטפל בו לא מעט – באמצעות ניתוח היעדרו של איסור מקביל בעוצמתו על לסביות בהלכה. גם כנגד תיאוריות פמיניסטיות נטען שהן מוטות, "פוליטיות" ולא סובייקטיביות. רק הידע הקיים, שנוצר על-ידי גברים הטרוסקסואלים בתקופות שבהן נאסר על נשים ללמוד ולהשתתף ביצירתו של הידע, רק ידע כזה הוא "אובייקטיבי", "מדעי", ולכן תקף.
אני מקווה שהספר, החכם, המרגש ומעורר המחשבה הזה יזכה לקהל שהוא ראוי לו: לא רק הומואים ולסביות דתיים, ולא רק סטרייטים דתיים המבקשים תימוכין לעמדתם הסובלנית, אלא גם חילונים, להט"בים וסטרייטים. יש בו ניפוץ של לא מעט דעות קדומות, גם פנים קהילתיות אורתודוקסיות, אבל גם בנוגע למונוליטיות שחילונים רבים – במיוחד בישראל – סבורים שמאפיינת את ההלכה האורתודוקסית.
תולעת ספרים, כיכר רבין, 2.5.2013
פשעים נגד הפטריארכיה: קורס חדש במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל
החל ממחר, יום שני ה-12.11.2012, ב-20:30, ובכל יום שני במשך שלושה עשר שבועות, ישודר במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגל"ץ הקורס שלי "פשעים נגד הפטריארכיה: ניאוף, הפלות והומוסקסואליות במשפט ובתרבות".
מה היה היחס התרבותי והמשפטי למין ולמיניות בעת העתיקה? מדוע מעשים מסוימים (כמו ניאוף והפלות) נאסרו בעיקר על נשים, בעוד שאחרים (כמו הומוסקסואליות) נאסרו רק על גברים? הקורס מציג את מושג הפטריארכיה, סדר חברתי ומשפטי שבמסגרתו גברים מסוימים שולטים בגברים אחרים ובנשים. כדי לשרוד, הפטריארכיה זקוקה לפשעים ממוגדרים, כלומר פשעים שחלים רק על אחד המינים. אלו הם "פשעים נגד הפטריארכיה". היחס התרבותי והמשפטי לניאוף, להפלות ולהומוסקסואליות – שלוש דוגמות מרכזיות, אך לא יחידות לעבירות ממוגדרות – נבחן לאור המשפט היווני, הרומי והעברי. בנוסף בוחן הקורס אלו מהאיסורים וההיתרים העתיקים השתמרו עד ימינו ונקלטו לתוך שיטות משפט מודרניות (לרבות המשפט הישראלי של ימינו), ומדוע, בשיטות משפט שונות, עדיין נזקקים לעבירות ממוגדרות.
אפשר יהיה להאזין להרצאות במשך תקופה מוגבלת גם דרך אתר האינטרנט של גל"ץ. ובקרוב, גם גירסת הספר.
בימי שלישי ישודר הקורס "תמונות של בשר" של דרור בורשטיין, ובימי רביעי – קורס של קציעה אלון על שירה מזרחית בישראל.
עדכון, דצמבר 2013: גירסת הספר של הקורס "פשעים נגד הפטריארכיה" הופיעה בימים אלה.
אוטוביוגרפיות 