שפה, הומופוביה ותרבות להטבית: הרצאה בפאנל על שפה ומיניות

הרצאה שנשאתי בפאנל "שפה ומיניות" בהנחיית ד"ר רוביק רוזנטל, בכנס האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה שנושאו "שפה במציאות העכשווית בישראל: חברה, חינוך ופוליטיקה" (מכללת סמינר הקיבוצים, 29.6.2015)

השפה שאנחנו משתמשים בה חושפת את הדעות שלנו, את המבוכות שלנו ואת היומרות שלנו.
דעות קדומות נחשפות בנקל, כשאנחנו בוחרים להשתמש בְּמונח "נקי" וכתוצאה מכך חושפים את תפיסתנו את המונח האחר כמונח שלילי ופוגעני. הדוגמה המוכרת ביותר היא "בן מיעוטים" שנחשב למילה "נקייה" יותר ל"ערבי". כשמשתמשים בביטוי "בן מיעוטים" אנחנו אומרים שלדעתנו "ערבי" זה עלבון. אנחנו תמיד אומרים "בן מיעוטים" בהקשר של ערבים, ולא של מיעוטים אחרים, אף על פי שהביטוי הוא כללי. גם הומו, פועל תאילנדי או עובדת סיעוד פיליפינית הם "בני מיעוטים", אבל אנחנו לא מכנים אותם "בני מיעוטים".
וכאן אני מגיע לקשר שבין שפה להומופוביה ובין שפה לתרבות להטבית.
מה צריך לומר: הומו, גיי או הומוסקסואל? אולי "חד-מיני"? "זוג חד-מיני" או "בני זוג מאותו מין"? ומה הבעיה עם (אם בכלל) עם "הומוסקסואל מוצהר"? ומדוע לגבי לסביות אין בדרך כלל התלבטות, ופשוט אומרים (לרוב) "לסבית"?
מה הבעיה שלי עם ה"מוצהר"? ראשית, אין דבר כזה. הומו או לסבית או כל מי ש"לא רואים עליו" (או עליה) לא יכולים להיות "מוצהרים" כי ההנחה התרבותית היא שכולם סטרייטים (אלא אם "רואים עליהם"). אדם הוא בחזקת סטרייט עד שלא הוכחה הומואיותו, או לסביותה. מכאן שכל מפגש עם אנשים חדשים, כל היכרות, כל מקום עבודה חדש, כל שינוי, כרוכים, אצל הומואים ולסביות בדילמה האם "לצאת מהארון" או לא.
גם המונח "לצאת מהארון" הוא מונח מטעה: זהו תהליך שאורך כל החיים, כל זמן שכולם מוחזקים כסטרייטים. "לצאת" ו"להצהיר" הם פעלים חד-פעמיים; הם לא מבטאים פעולות נמשכות. מכאן חוסר היכולת שלהם לבטא את חוויית החיים הפתוחים, הגלויים, חווייה שהיא מתמשכת, ובעצם אין לה סוף; אנשים מסויימים "מוּצָאים מהארון" גם לאחר מותם.
בעיה נוספת עם ה"מוצהרוּת" היא שאיפה זה כתוב? ההנחה המובלעת במילה הזו היא שנעשתה פעולה רשמית, "הצהרה", ומכאן ואילך זה ידוע. אמנם יש לנו טאבו שבו רושמים בעלות על דירות, ויש לנו רשם עמותות ורשם חברות ורשם משכונות ומרשם תושבים ורשימות שחורות ברבנות של פסולי חיתון, אבל אין מרשם של נטייה מינית (ואולי כן?). אין טאבו כזה. כפי שאמרתי: היציאה מהארון היא מתמדת. אין דבר כזה "מוצהר". יש רק openly gay, כמו שאומרים באנגלית אמריקנית או לא.
ולמה על מרואיין הטרוסקסואל לעולם לא יאמרו בדברי ההצגה שלו שהוא "הטרוסקסואל מוצהר"?
יש עוד סיבה שבגללה השימוש במילה "מוצהר" מטעה. לכאורה מדובר בנקודת המבט של האדם עצמו: אני מעיד על עצמי שאני הומו, אני הוא זה שמצהיר. אבל בעצם זו דרישה מבחוץ לסמן. במסווה של בחירה שעושה הפרט עונה המונח "הומוסקסואל מוצהר" על הצורך של הכלל בסדר חברתי יציב וקבוע ובסימון עקבי של מעגלי הנורמה. 

התבניות שלתוכן דוחסים את הקבוצות המודרות: על הספר "על ההדרה" מאת עמית קמה וענת פירסט

על ההדרה: ייצוגים תקשורתיים של אחרים. עמית קמה וענת פירסט. הוצאת רסלינג, 263 עמודים, 69 שקלים

ספרם של ד"ר עמית קמה ופרופ' ענת פירסט מתפרסם בעיתוי מושלם. התקשורת והשיח הציבורי עסוקים מאוד בשאלות של הדרה וייצוג, הן בתקשורת עצמה והן בעמדות כוח אחרות, כמו הפוליטיקה, ועדות פרסים ועמדות כוח אחרות. קמה ופירסט, מרצים בכירים לתקשורת, מנסחים מבט מורכב וביקורתי על פעולתה של התקשורת כאחד המנגנונים המרכזיים — אך בוודאי לא המנגנון היחיד — בהדרת קבוצות שונות באוכלוסייה ובהשתקתן.

המלה "הדרה" נכנסה לשימוש רווח בתקשורת הישראלית בשלהי 2011, עם פרסום תופעות שונות שכונסו תחת הכותרת "הדרת נשים". ההדרה שהתקשורת עסקה בה אז היתה הדרה במרחב הציבורי הממשי: באוטובוסים, בסניפי דואר וקופות חולים ועל מדרכות. בכל הזירות הללו (ובזירות נוספות) נשים נדרשו לצמצם את נוכחותן או להעלימה כליל. כמו הרבה מלים שכוכבן דורך פתאום, גם המלה "הדרה" הפכה שגורה בפי כל, והחלה להתרוקן מתוכן ממשי ולבטא תקינות פוליטית ותו לא.

הספר "על ההדרה" עוסק בהדרה בתקשורת, והוא מציע גישה מורכבת שהיא מעבר ל"ספירת ראשים", או "הדרה סמלית כמותית", כלשון המחברים. קמה ופירסט טוענים שלצד ההדרה הסמלית הכמותית בתקשורת, כלומר האי־ייצוג של חלקים מסוימים בציבור, יש לבחון גם את ה"הכחדה הסמלית האיכותנית", כלומר את הסטריאוטיפיזציה של בנות ובני הקבוצות המוחלשות.

הומופוביה בבית המשפט

סירובו של השופט מרכוס מבית המשפט לענייני משפחה לאשר בדיקת רקמות להוכחת אבהותו של גבר הומו שהוליד ילדים באמצעות פונדקאית, בנימוק ש"אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק" (כפי שדווח הבוקר בעיתונות) מלמד על שתי בעיות עיקריות במערכת בתי המשפט. הבעיה הראשונה נובעת מכך שעדיין, למרבה הצער, לא בוערו כל הדעות הקדומות ממערכת המשפט, ושופט מכהן בערכאה של מדינה יהודית ודמוקרטית סבור שהומואים הם בחזקת סוטים ופושעים פליליים, אלא אם יוכח אחרת (רצח סידרתי היא האשמה חדשה, פדופיליה ומשכב בהמה הן ההאשמות הנפוצות בדרך כלל).

 לא קשה לדמיין איך היינו מגיבים אילו למשל המצב היה הפוך, ובית המשפט לענייני משפחה במדינה אחרת היה מסרב לבדיקה שכזו בנימוק שהאב יהודי והמדינה צריכה לבדוק קודם אם הוא לא הוליד את בניו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח או כדי למכור אותם לכל המרבה במחיר. סימון אוכלוסיה שלמה בתווית של רוצחים סידרתיים ופדופילים רק בשל נטייתם המינית של חבריה היא מעשה חמור ומטריד, אבל גם חושף סתירה פנימית בסיסית בנוגע לרצון להבטיח את טובת הילד. שהרי, אם אנחנו חוששים מכך שרוצחים סדרתיים ופדופילים יולידו לעצמם ילדים כדי לרצוח אותם וכדי לאנוס אותם, מדוע שלא נבדוק את כלל אזרחי ואזרחיות המדינה? הרי פדופילים רבים מנצלים מינית דווקא את בני המין הנגדי, כלומר הם סטרייטים. גם בקרב הרוצחים, הרוב הם הטרוסקסואלים.

 הבעיה השנייה – הקשורה בראשונה – נובעת ממבנה מערכת בתי המשפט וממיקומם של בתי המשפט לענייני משפחה בהיררכיה של בתי המשפט. בתי המשפט הישראלים כפופים לעקרון התקדים המחייב. אחת המטרות החשובות שעומדות ביסוד התקדים המחייב היא קידום הוודאות המשפטית והצדק: אם במקרה קודם, בעל נתונים דומים, בית המשפט הגיע לתוצאה מסויימת, כולנו נחוש שהפסיקה שרירותית אם בית המשפט יסטה לפתע מהכלל שהוא עצמו יצר בלי שום הצדקה.

 לפי הדיווחים, בתי משפט לענייני משפחה נהגו עד היום לאשר בקשות מן הסוג שהשופט מרכוס דחה, ולכן, לכאורה, לא הייתה סיבה שגם בקשה זו לא תאושר. אלא שהתקדים המחייב לא חל כשמדובר באותה ערכאה. רק פסיקותיו של בית המשפט העליון יכולות לשמש תקדים מחייב, ושופט מבית המשפט לענייני משפחה לא כפוף לפסיקתו של שופט אחר מבית המשפט לענייני משפחה. כך יוצא, שהגשת בקשה לבית המשפט משולה להימור: אם הדיון ייקבע בפני שופט שאוהד את עמדתי, אצליח, ואם לא – אכשל. אין וודאות משפטית, וגם, כתוצאה מכך – אין צדק, משום שמקרים זהים מקבלים טיפול שונה, בהתאם לשופט שבפניו הם מובאים ולהשקפת עולמו.

 עורכי דין העוסקים בדיני משפחה מתריעים שנים על הבעיה הזו, המאפשרת, בין היתר, החלטות כמו החלטתו של השופט מרכוס, וכמו של השופט גרמן, אשר דחה ב-2008 את בקשתו של גבר לקבל צו הגנה כנגד בן זוגו לשעבר לפי החוק למניעת אלימות במשפחה. השופט מוכן היה להפקיר את המבקש לאלימות שהפעיל כנגדו בן זוגו, רק משום שהיה הומוסקסואל. הוא אף הגדיל וקבע בפסק דינו ש"יש משמעות להיותם של יחסים הומוסקסואלים עומדים בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיותם עומדים בסתירה לערכיה של מדינת ישראל 'כמדינה יהודית'", ושכח, את ה"דמוקרטית" ואת ההכרה ההולכת וגוברת בשוויון זכויות על בסיס נטייה מינית, כולל פסיקתו של בית המשפט העליון משנת 2006 שחייבה את משרד הפנים לרשום נישואין חד-מיניים שנערכו בחו"ל.

 הדאגה לכשירות ההורים ולטובת הילדים היא דאגה נכונה ורצוייה, כמובן. אבל הערוב בינה ובין דעות קדומות מסוכן לא רק להורים, אלא גם לילדים; לפי הדיווחים בעיתונות, מלחמתו של השופט מרכוס בהומוסקסואליות נעשית על-גבם של תינוקות שכבר נולדו, ואשר כתוצאה מפסיקתו הם חסרי מעמד חוקי ונטולי ביטוח רפואי. הכוונה לדאוג לטובת הילדים מביסה את עצמה, אם כן, וזאת בגלל ההומופוביה, הרואה בגברים הומואים פושעים פליליים בפוטנציה.

 בית המשפט המחוזי, שהחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, לא הזכיר בפסק-דינו את התבטאויותיו האומללות של השופט מרכוס, ולא הסתייג מהן, ולא ברור כיצד בית המשפט לענייני משפחה יכול לשנות את החלטתו, כשעמדתו העקרונית בגנות הורות הומוסקסואלית היא כה מוצקה. עצוב שדווקא מבתי המשפט יוצא מסר שכזה, המתייג כל-כך בקלות את כל ההומואים כפושעים (לא סתם רוצחים, אלא סדרתיים!), וזאת פחות משנה לאחר המתקפה הרצחנית בבר-נוער בתל-אביב על ילדים ובני נוער הומואים ולסביות, אך ורק בגלל נטייתם המינית. במדינה יהודית ודמוקרטית ניתן היה לצפות שמערכת המשפט תעמוד בראש המאבק לבעור דעות קדומות והסתה, ולא תאמצן ואולי אף תתרום להנצחתן.

* הרשימה מתפרסמת היום ב-Ynet.