Tag Archives: הורות

על הצעת שרת המשפטים לבטל את חזקת הגיל הרך

טור שכתבתי יחד עם פרופ' חנה הרצוג, ראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, ומנהלת שותפה ב"שוות", שמתפרסם היום ב"הארץ".

החלטת ועדת השרים לחקיקה, לאמץ את יוזמתה של שרת המשפטים ציפי לבני ולבטל את "חזקת הגיל הרך" (ולא לצמצמה, כפי שפורסם בתחילה), היא החלטה אומללה.

חזקת הגיל הרך קובעת, שכאשר אין הסכמה בין הורים מתגרשים על משמורת הילדים, בית המשפט הוא שמכריע בידי מי תינתן המשמורת, "ובלבד שילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת" (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). חוק זה מותקף משני כיוונים: מצד האבות נטען, כי אלה מביניהם שמעוניינים לקחת חלק פעיל ומשמעותי בגידול הילדים, אינם יכולים לעשות זאת, משום שעם הגירושים בתי המשפט מחויבים, מכוחה של חזקת הגיל הרך, להותיר את המשמורת בידי האם. מכיוון הנשים יש הטוענות, כי החזקה מנציחה את התפישה המייעדת לנשים את תפקיד המטפלות העיקריות בילדים, תפישה הפוגעת באפשרותן לממש את עצמן, שכן היא משעבדת אותן לבית.

שתי המתקפות הללו על חזקת הגיל הרך מבטאות תפישה המעוניינת ביצירת שוויון בין גברים לנשים בעת הגירושים, באמצעות ניתוק בין המגדר לתפקידים שבבית (ומחוצה לו). אלא שחשוב לזכור, כי חזקת הגיל הרך לא רק מעצבת את היחסים בין המינים – היא גם משקפת את המצב החברתי מאז שנחקק החוק (ב-1962) – וזאת, למרות העלייה בשיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה. ברוב המשפחות בישראל עיקר הטיפול בתינוקות ובפעוטות עדיין מוטל על האם. חזקת הגיל הרך – גם כיום – היא שיקוף של מצב לא שוויוני, וביטולה אינו הכלי הנכון לביטול חוסר השוויון באחריות ההורית.

הגירושים עצמם אינם שוויוניים, שכן הדת נותנת בידי גברים אפשרות לסחוט את הנשים בתמורה להסכמת הגבר לתת גט (לעתים בגיבוי בית הדין הרבני). החולשה המובנית של נשים בהליכי הגירושים, בצירוף היותן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המשפחות בישראל, תביא לכך שביטול חזקת הגיל הרך יהיה הרה אסון בעבור נשים וילדים, וכנראה גם גברים, שכן סכסוכי הגירושים יסתבכו ויתארכו. לנוכח זאת ברור, כי התפישה שאימצו יוזמי השינוי בחוק הינה של שוויון פורמלי ולא של שוויון מהותי. במצב הנתון, כששוק העבודה אינו שוויוני ונשים מרוויחות פחות מגברים, ביטול חזקת הגיל הרך משמעו ילדים החיים בתנאים פחות טובים. במיוחד יגדל המחיר שישלמו נשים וילדים בקרב קבוצות מוחלשות.

הכלי הנכון לקידום שוויון בין הורים, בנוסף על הנהגת שוויון בגירושים וביטול ההסדרים המפלים בדין הדתי, טמון קודם כל בחינוך גברים למחויבות הורית, וביצירת מציאות שתאפשר להם להיות מעורבים יותר בטיפול בילדים. זאת, באמצעות טיפול בכשלים בשוק העבודה, יצירת כלים לאיזון בין הבית לעבודה, שינויים בחופשת הלידה שאינה מספקת, ועוד.

האם זה מה שדורשת טובת הילד? כל עוד נורמות חברתיות של הורות גברית יהיו שונות מנורמות של הורות נשית, ביטול החזקה יהיה בבחינת רתימת העגלה לפני הסוסים.

חשוב לזכור, שחזקת הגיל הרך ניתנת לסתירה. אם האב הוא דווקא המטפל העיקרי, חזקת הגיל הרך מתהפכת לטובת משמורת של האב. הבעיה אינה טמונה בעקרון החזקה, אלא באופן שבו בתי המשפט ושירותי הרווחה מפרשים ומיישמים אותה. רשויות אלה הן שמרניות מטבען ונוטות לתת משמורת בלעדית לאמהות באופן כמעט אוטומטי, משום היותן נשים, בלי להתחשב בנתונים הספציפיים של הזוג הקונקרטי וגם כאשר ברור שהתוצאה תהיה טראגית ותפגע בילדים. בבעיה הזאת צריך לטפל באמצעות השתלמויות שופטים והסברה והשתלמויות לעובדות הסוציאליות שכותבות תסקירים עבור בתי המשפט.

מרבית הגברים וארגוני הגברים, שנלחמים על משמורת משותפת, אינם מוכנים לוותר על הפריווילגיה המוקנית להם, על ידי הדת, לשלוט בחירותה של האשה. מאבקם הוא מאבק מיזוגני־כלכלי ולא מאבק על שוויון. אחרת, היינו צריכים לראות את הגברים הללו נאבקים נגד האפליה בשוק העבודה, בעד שוויון כלכלי בין גברים לנשים ונגד השליטה המוחלטת של הגבר בגט והעדר השוויון בכוח המיקוח בעת פירוק הנישואים.

(על הספין של שרת המשפטים שלפיו פורסם בעיתונות שחזקת הגיל הרך רק "תקוצר" עד גיל שנתיים (אף על פי שההצעה למעשה מבטלת אותה כליל), ראו את רשימתה של ד"ר דפנה הקר באתר Ynet.)

לא לבטל את חזקת הגיל הרך

אבות צריכים לקחת חלק משמעותי יותר בגידול ילדיהם. המשפט, התרבות ושוק העבודה לא מעודדים אותם לעשות זאת. למרות שכיום זו תופעה פחות נדירה יחסית, אבות שמבקשים להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם הם עדיין מעטים. טיפול בילדים עדיין נחשב מלאכה "נשית", חסרת תוחלת כלכלית ומחבלת במימוש העצמי.

מתוך הכרה במציאות החברתית שבה נשים הן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המכריע של המקרים, באה לעולם "חזקת הגיל הרך". מטרתה היא לקבוע כלל יעיל לקביעת משמורת במקרה שבו האב והאם מסוכסכים ולא מסוגלים להגיע להסכמה בעצמם: במצב של סכסוך, אם הילדים צעירים מגיל 6, ההנחה היא שטובתם היא להישאר עם אמם, אלא אם כן יוכח אחרת.

החוק מאפשר לאבות להוכיח שטובת ילדיהם היא שלא יישארו בחזקת האם, ולכן לפי לשון החוק גם כיום אין כל בעיה לאבות לקבל משמורת, כאשר מוכח שהאם אינה המטפלת העדיפה בילדים. אלא ששירותי הרווחה ובתי המשפט לא ממהרים להאמין לגברים שביקשו להוכיח זאת, ומניחים כמעט תמיד שאמהות הן הטובות יותר לילדים.

אין ספק שקיומה של חזקה שלפיה האם היא ההורה העדיף מנציחה את נחיתותן של נשים וקושרת אותן לבית ולמשפחה, וגם פוגעת באבות טובים. אולם החזקה הזו נשענת על מציאות חברתית שבה אמהות ממילא כבולות לבית. האם ביטול החזקה יבטל את המציאות החברתית הזו? האם שינוי החוק הוא הכלי הנכון להיאבק בחלוקת העבודה המגדרית שלפיה "האישה היא שרת הפנים והגבר הוא שר החוץ", כפי שהתבטאו שופטי בית המשפט העליון בשנות ה-70?

אפשר וכדאי ללמוד מכישלון הרפורמה במדינות שבהן מערכת דיני המשפחה היא הרבה פחות מורכבת ומסוכסכת מזו הישראלית, שבה יש, נוסף לכול, גם מונופול דתי על נישואים וגירושים. במדינות שבהן חזקת הגיל הרך בוטלה, כמו למשל באוסטרליה (ביוזמה של ארגוני גברים שפעלו בשיטות אלימות שאת חלקן מאמצים, למרבה הצער, ארגוני גברים מסויימים בארץ), נשים לא השתחררו מעול התפקידים הנשיים המסורתיים כתוצאה מכך. אבות ביקשו להחזיק בילדים כדי לסחוט מגרושותיהם הסכמה למזונות נמוכים במיוחד או וויתור על חלקן ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים.

במחקר שערכתי עם עמיתה מארצות הברית (פרופ' גאיה ברנשטיין) הראנו שסכסוכי הגירושים במדינות שבהן בוטלה החזקה יצרו מצבים מעוותים של "בניית תיק" לקראת הגירושים כדי להוכיח איזה הורה מטפל יותר בילדים: למשל, הפציצו את ילדיהם במסרונים או הפריעו להם בביקורים בבית הספר והצטלמו כדי לתעד "קשר" עם הילדים, בלא התחשבות בצורכי הילדים עצמם.

ההמלצות של ועדת שניט, שכוונותיה טובות, ימיטו אסון על זוגות רבים ובעיקר על ילדים רבים. כיום קלף המיקוח העיקרי בסכסוכי גירושים הוא הגט והבעלות של גברים בנשים (הנישואים במשפט העברי נקראים "מעשה קניין"). ביטול החזקה בלא רפורמה כוללת בדיני המשפחה ובלא שיחול קודם לביטול שינוי תרבותי עמוק ושורשי בכל הנוגע לתפקידי המגדר יהפוך גם את הילדים לקלף מיקוח ולכלי לנקמנות, בעיקר מצד גברים שאינם מעוניינים בקשר אמיתי ועמוק עם הילדים, אלא פשוט מעוניינים להשתמט מתשלום מזונות או להתנקם בגרושותיהם. כל עוד היא משקפת מציאות חברתית שבה נשים בעיקר מגדלות את הילדים, אין לבטל את חזקת הגיל הרך. מספיק לאפשר לאבות טובים לסתור אותה (ובשביל זה לא צריך לשנות את החוק, הוא מאפשר זאת גם בנוסחו הנוכחי). את שינוי תפקידי המגדר יש להפקיד בידי מערכת החינוך ולחזק את השוויון בין גברים לנשים גם במציאות, לא רק בספר החוקים. ואז, ביום שבו נשתחרר מהפטריארכיה, נוכל לבטל, ובשמחה רבה, גם את חזקת הגיל הרך.

* הרשימה התפרסמה הבוקר באתר ynet.

"הורות יתר" במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות

המחקר של גאיה ברנשטיין ושלי בנושא הורות-יתר עמד במרכז כתבתה של אלינור דוידוב במוסף 7 ימים האחרון.

עוד על הורות יתר, בעברית, כאן בבלוג וגם כאן.

הורות-יתר בפורבס

בעלת הטור לנור סקנזי פירסמה אמש באתר המגזין פורבס רשימה על המחקר של פרופ' גאיה ברנשטיין ושלי על הורות-יתר. לנור סקנזי היא מחברת הספר המצויין Free Range Kids: How to Raise Safe, Self-Reliant Children (Without Going Nuts with Worry) ("ילדי חופש"), ובעלת בלוג מרתק ופרובוקטיבי הנושא את אותו השם.

הרשימה הזו מצטרפת לפוסט שסקנזי הקדישה למחקר בשבוע שעבר בבלוג שלה.

עוד על הורות יתר, בעברית, כאן בבלוג וגם כאן.

רשיון הורות (מבוא למאמר חדש)

1. שני אבות לילד אחד: המקרה של קאטו והורטנסיוס

קווינטוס הורטנסיוס, הנואם הרומי הידוע ולימים גם קונסול, רצה להיקשר בקשרי חיתון עם ידידו הקרוב קאטו הצעיר, פוליטיקאי שמרן ונינו של קאטו הזקן, ולכן ביקש מקאטו שייתן לו את בתו פורקיה לאישה. פורקיה, שהייתה עורכת דין  ונשואה לביבולוס, הייתה כבר אֵם לשני בנים. למרות זאת ביקש הורטנסיוס להינשא לה, בנימוק שטובת הקהילה מחייבת שאישה בשיא פריונה לא תפסיק ללדת ואף תלד בנים לכמה שיותר גברים, ובכך תתרום לחוסנה של הקהילה וללכידותה. נוסף על כך, טען הורטנסיוס, הולדת הבנים הנוספים לא תיפול לטורח כלכלי על ביבולוס, משום שהם יהיו תחת אחריותו שלו (של הורטנסיוס). הורטנסיוס הבטיח כי אם ביבולוס אוהב עדיין את פורקיה ואינו חפץ להיפרד ממנה, הוא יחזיר אותה לאחר שתלד לו ילדים. הילדים שייוולדו לו מפורקיה, סבר הורטנסיוס, ייצרו קשר חזק יותר בינו לבין קאטו וביבולוס גם יחד.

קאטו הצעיר, שלא רצה לפגוע בהורטנסיוס, השיב לו שהוא אמנם מחבב אותו מאוד אולם הוא מרגיש כי אין זה ראוי שהם יעסקו במסירת בתו הנשואה לגבר אחר. בתגובה ביקש הורטנסיוס מקאטו, ללא כחל ושרק, את אשתו שלו, את מרקיה. לקאטו ולמרקיה, שהייתה עדיין בגיל הפוריות, כבר היו ילדים משלהם (לקאטו היו נישואין קודמים לא מוצלחים עם אטיליה, שנאפה בו, והוא נאלץ לגרשה), והם חיו באושר ובאהבה (דנטה אף מזכיר בקומדיה האלוהית את נישואיהם כמופת של נישואין מאושרים). יתר על כן, מרקיה הייתה בהיריון כאשר ביקש הורטנסיוס מקאטו את שביקש. אולם הפעם לא דחה קאטו את הבקשה, וענה להורטנסיוס שמן הראוי כי הם יבקשו את רשותו של אבי מרקיה, פיליפוס. משנתן פיליפוס את הסכמתו לנישואי מרקיה להורטנסיוס, אירסו פיליפוס וקאטו את מרקיה להורטנסיוס.

קורותיו של קאטו הצעיר מספרות למעשה על הילד שנולד לקאטו ולהורטנסיוס, כלומר, על הולדת ילד משותף לשני גברים. ככל הנראה קאטו לא גירש את מרקיה, ולכן לאחר שנישאה להורטנסיוס, היא נהייתה לאישה שנשואה לשני גברים בו-זמנית. אחד הפירושים המקובלים של הסיפור הוא שמדובר למעשה ב"חוזה להחכרת בטן" (נשים הרות נקראו venter – בטן), שמטרתו הולדת ילד משותף לשני גברים.

רעיון זה מתבסס על הכלל במשפט הרומי שלפיו הילד שייך לבעלה  של היולדת בשעת הלידה, ואין זה משנה מי האב הביולוגי (הורות משפטית). כך, אם מרקיה יולדת בעודה נשואה לשני גברים, הילד שייך לשני הגברים. להורטנסיוס, אגב, כבר היו ילדים משלו, כך שהמניע שלו לא היה עקרוּת והיעדר יורשים. המסקנה הנובעת מכאן היא שהוא רצה בקשר משפחתי עם קאטו: אם מרקיה מתחתנת עם הורטנסיוס כשהיא נושאת ברחמה את ילדו של קאטו, אזי כאשר ייוולד הילד, יהיה הורטנסיוס אביו בגלל החוק הרומי, וכך יהיה הילד למעשה ילד משותף של הורטנסיוס וקאטו.

2. שתי אימהות וילדיהן: עניין ירוס-חקק

בינואר 2005 קיבל בית המשפט העליון את ערעורן של ד"ר טל ירוס-חקק וד"ר אביטל ירוס-חקק  על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המערערות, אשר חיות יחד כבנות זוג ומנהלות משק בית משותף , ילדו שלושה ילדים מתרומות זרע אנונימיות. כל אחת מהן מונתה כאפוטרופוסית של ילדי רעותה, ובמקביל הן ביקשו לאמץ זו את ילדיה של זו, משום שאימוץ יוצר הורות משפטית מלאה בין ההורה לבין הילד, ממש כמו ההורות הביולוגית.

בית המשפט המחוזי קבע כי על פי המצב המשפטי הקיים הן אינן זכאיות לאמץ זו את ילדיה של זו. החלטה זו נהפכה כאמור בערעור לבית המשפט העליון. בקבעו כי אין סיבה עקרונית למנוע אימוץ צולב של אימהות לסביות זו את ילדיה הביולוגיים של זו, עשה בית המשפט העליון – מפיו של נשיאו אז השופט אהרן ברק – מאמצים רבים להגביל ולצמצם את כוחו התקדימי של פסק דינו בערעור בעניין ירוס-חקק. הסְטָקָטוֹ הברקי המפורסם  נרתם כדי להדגיש נקודה זו חזור והדגש:

"ראשית, לא נתבקשנו להכיר עקרונית בזכותם של זוגות חד-מיניים לאמץ ילדים […] נטייתה המינית של המבקשת לאמץ לא היתה נבחנת במישור העקרוני אלא במישור הספציפי, אם אימוץ על ידה הוא לטובת המאומץ והאם קיימות נסיבות מיוחדות למתן צו אימוץ למאמץ יחיד.

הוא הדין בענייננו.

הקשר האינטימי בין האם הביולוגית למבקשת לקבל צו אימוץ למאמץ יחיד – היותן זוג חד-מיני – הנו נתון עובדתי שיש לקחתו בחשבון באימוץ יחיד.

אין הוא נתון נורמטיבי;

אין הוא הופך אימוץ יחיד לאימוץ משותף;

אין בו יצירת סטטוס משפטי שלא היה קודם לכן;

אין בו הכרה בזוג חד-מיני כ'איש ואשתו';

אין בו אף הכרה בכל אחד מהם כ'בן זוגו' של האחר (כמשמעות מושגים אלה בסעיף 3(1) לחוק האימוץ).

כל שיש בו הוא התחשבות בנתונים האישיים במסגרת קביעה אינדיבידואלית[ ] באשר לטובת המאומץ ובאשר לקיומן של נסיבות מיוחדות למתן צו אימוץ למאמץ יחיד – לא לאימוץ על ידי משפחה חד-מינית. כמובן, במסגרת התחשבות זו בנתונים האישיים יש לתת משקל למהותה של המשפחה בה חי הקטין. החד-מיניות של משפחה זו היא נתון חשוב שאין להתעלם ממנו. עם זאת, זהו נתון עובדתי שאינו הופך את ההתחשבות בו להכרה משפטית בסטטוס חדש".

בית המשפט העליון לא נתן את צווי האימוץ המבוקשים, אלא הנחה את בית המשפט לענייני משפחה לשקול את טובת הילדים, ולתת צווי אימוץ אם הם מקדמים אותה. בפברואר 2006, כשנה לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, ניתנו לבסוף צווי האימוץ, ושלושת ילדיהן של בנות הזוג ירוס-חקק נרשמו במשרד הפנים כילדיהן של שתי אימהות. למתן הצווים קדמה עבודת שכנוע והסברה של פרקליטתן, עו"ד עירא הדר, והצווים ניתנו בהסכמתם של השירות למען הילד, הלשכה המשפטית של משרד הרווחה ופרקליטות המדינה, ובאישורו האישי של היועץ המשפטי לממשלה.

מדוע בית המשפט קושר בין הכרה בהורות הומולסבית לבין הכרה בזוגיות הומולסבית? מאידך גיסא, האם ניתן בכלל להכיר בהורות דוגמת ההורות המשותפת של בנות הזוג ירוס וחקק מבלי להכיר בזוגיותן?

פסק הדין של דעת הרוב בעניין ירוס-חקק רווי חרדות אשר מסוות, לדעתי, חרדה אחת עיקרית, הקשורה למה שאכנה במאמר זה "רישיון הורות". לכאורה, פסק הדין מיטלטל בין החשש מפני הכרה בזוגיות הומולסבית על דרך חקיקה שיפוטית לבין שיקולים של טובת הילד. אני סבור שהחשש המרכזי שעולה מפסק דינם של שופטי הרוב, כמו גם מחוות דעתם של שופטי המיעוט, קשור לכך שהורות הטרוסקסואלית אינה זקוקה בדרך כלל לאישור מן המדינה (למעט כאשר מדובר באימוץ הטרוסקסואלי או בפונדקאות, ועל כך בהמשך). לא רק שהיא אינה זקוקה לאישור מן המדינה, אלא שבשנים האחרונות, עם עליית הלגיטימציה החברתית והמשפטית של אימהות לא נשואות, הקשר בין הורות לבין זוגיות הטרוסקסואלית נותק כמעט לחלוטין. יתר על כן, ניתן אף לטעון כי ניתוק הקשר הזה שואב אל תוך מערבולת ההורות גם את הנשים הלא-נשואות, ורותם אותן לסטריאוטיפ של הגשמת הנשיות על ידי אימהוּת.

כלומר, אם בעבר "רישיון ההורות" האוטומטי ניתן באופן בלעדי לזוגות נשואים בלבד, כיום יותר ויותר הטרוסקסואלים (והרי הנחת המוצא המשפטית-התרבותית היא שכולנו הטרוסקסואלים/ות כל עוד לא הוכח אחרת!) זוכים ברישיון הורות אוטומטי בלא קשר למעמדם האישי.

חלקו הראשון של המאמר עוסק בניתוח הזכות לפרטיות, הנחשבת למקור הדוקטרינרי של הזכות להורוּת, וביחס בינה לבין זכויות הילדים. בחלק זה אסקור את ההיסטוריה של מוסד המשפחה כמוסד שמקורו בדיני הקניין, ואת יחסי הבעלות שבין אבי המשפחה, אשתו וילדיו.

בחלק השני של המאמר אדון בקשר שבין מוסד הנישואין, הטרוסקסואליות והורות. טענתי היא שהאופן שבו אנו תופסים את שאלת הפוריות מעוצב על ידי אידאולוגיה פטריארכלית, למרות הניסיון להציג את התפיסות החברתיות ואת ההסדרים המשפטיים כנובעים מעובדות ביולוגיות ולכן אובייקטיביות. זוגיות, הורות, פוריות ועקרות הן כולן מושגים שנתונים להבניה חברתית ותרבותית, ואי-אפשר לדבר עליהן ולהבינן מבלי להבין את הכוחות התרבותיים שמעצבים אותן.

חלקו השלישי של המאמר עוסק בהצעה להנהגת רישיון הורות. הטענה המרכזית בחלק זה היא שרישיון הורות כבר מונהג בשיטה המשפטית הישראלית על חלק מן ההורים (מאמצים, אלה הנזקקים לפונדקאות, אסירים, הומואים ולסביות). הבחירה להנהיגו במקרים מסוימים, ולא במקרים אחרים, היא בחירה אידאולוגית, ובחלק זה אדון במשמעותה של בחירה זו. העובדה שבני זוג הטרוסקסואלים שאינם סובלים מבעיות פוריות אינם נזקקים לרישיון הורות מחזקת את התחושה שעקרון טובת הילד נסוג מפני הזכות להורוּת במקרים אלה, ולכן אין הוא העיקרון העליון בתחום של יחסי הורים וילדים.

בחלקו הרביעי של המאמר מוצעות כמה נקודות למחשבה בנוגע לאופן שבו הסוגיה של רישיון ההורות מגויסת לטובת קידומה של המשפחה הגרעינית המסורתית באופן שאינו תורם לקידום טובתם של ילדים.

* המאמר "רשיון הורות" הופיע בימים אלה בספר "זכויות הילד והמשפט הישראלי" בעריכת ד"ר תמר מורג (הוצאת "רמות"). המבוא למאמר שפורסם פה הובא בהשמטת האסמכתאות. ניתן לקרוא את המשך המאמר כאן.

הורות-יתר בניו יורק טיימס

כתבת הניו יורק טיימס, ליסה בלקין, הקדישה פוסט שלם למחקר של פרופ' גאיה ברנשטיין ושלי על הורות-יתר בבלוג שלה Motherlode באתר הניו יורק טיימס.

עוד על הורות יתר, בעברית, כאן בבלוג וגם כאן.

הורות יתר: הטלת אחריות פלילית על הורים שילדיהם מבריזים מבית הספר

כתבתי כאן על הטרנד של הורות יתר, בעקבות המחקר שלי ושל גאיה ברנשטיין שעתיד להתפרסם בקרוב. במחקרנו טענו שהמשפט, באמצעות הסדרים שונים, מעודד הורים להיות מעורבים בחיי ילדיהם, באופן שעלול להיות לעיתים מוגזם ומזיק. לפני כשבועיים, הסנאט של מדינת קליפורניה צעד צעד קדימה בעידוד הורות יתר, כאשר העביר הצעת חוק שלפיה הורים שילדיהם נעדרים מבית הספר שוב ושוב, יואשמו בעבירה פלילית שעונשה קנס בגובה של $2,000 או עד שנת מאסר. גאיה ברנשטיין כתבה על החוק החדש בבלוג Concurring Opinions.

עדכון, 15.7.2010: ה-ABA Journal, כתב העת המשפטי הנקרא ביותר בארצות הברית, התייחס אתמול למחקר שלנו על הורות יתר, כאן.

עדכון, 19.7.2010: כתבת הניו יורק טיימס, ליסה בלקין, הקדישה פוסט שלם למחקר של פרופ' גאיה ברנשטיין ושלי על הורות-יתר בבלוג שלה Motherlode באתר הניו יורק טיימס.

הומופוביה בבית המשפט

סירובו של השופט מרכוס מבית המשפט לענייני משפחה לאשר בדיקת רקמות להוכחת אבהותו של גבר הומו שהוליד ילדים באמצעות פונדקאית, בנימוק ש"אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק" (כפי שדווח הבוקר בעיתונות) מלמד על שתי בעיות עיקריות במערכת בתי המשפט. הבעיה הראשונה נובעת מכך שעדיין, למרבה הצער, לא בוערו כל הדעות הקדומות ממערכת המשפט, ושופט מכהן בערכאה של מדינה יהודית ודמוקרטית סבור שהומואים הם בחזקת סוטים ופושעים פליליים, אלא אם יוכח אחרת (רצח סידרתי היא האשמה חדשה, פדופיליה ומשכב בהמה הן ההאשמות הנפוצות בדרך כלל).

 לא קשה לדמיין איך היינו מגיבים אילו למשל המצב היה הפוך, ובית המשפט לענייני משפחה במדינה אחרת היה מסרב לבדיקה שכזו בנימוק שהאב יהודי והמדינה צריכה לבדוק קודם אם הוא לא הוליד את בניו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח או כדי למכור אותם לכל המרבה במחיר. סימון אוכלוסיה שלמה בתווית של רוצחים סידרתיים ופדופילים רק בשל נטייתם המינית של חבריה היא מעשה חמור ומטריד, אבל גם חושף סתירה פנימית בסיסית בנוגע לרצון להבטיח את טובת הילד. שהרי, אם אנחנו חוששים מכך שרוצחים סדרתיים ופדופילים יולידו לעצמם ילדים כדי לרצוח אותם וכדי לאנוס אותם, מדוע שלא נבדוק את כלל אזרחי ואזרחיות המדינה? הרי פדופילים רבים מנצלים מינית דווקא את בני המין הנגדי, כלומר הם סטרייטים. גם בקרב הרוצחים, הרוב הם הטרוסקסואלים.

 הבעיה השנייה – הקשורה בראשונה – נובעת ממבנה מערכת בתי המשפט וממיקומם של בתי המשפט לענייני משפחה בהיררכיה של בתי המשפט. בתי המשפט הישראלים כפופים לעקרון התקדים המחייב. אחת המטרות החשובות שעומדות ביסוד התקדים המחייב היא קידום הוודאות המשפטית והצדק: אם במקרה קודם, בעל נתונים דומים, בית המשפט הגיע לתוצאה מסויימת, כולנו נחוש שהפסיקה שרירותית אם בית המשפט יסטה לפתע מהכלל שהוא עצמו יצר בלי שום הצדקה.

 לפי הדיווחים, בתי משפט לענייני משפחה נהגו עד היום לאשר בקשות מן הסוג שהשופט מרכוס דחה, ולכן, לכאורה, לא הייתה סיבה שגם בקשה זו לא תאושר. אלא שהתקדים המחייב לא חל כשמדובר באותה ערכאה. רק פסיקותיו של בית המשפט העליון יכולות לשמש תקדים מחייב, ושופט מבית המשפט לענייני משפחה לא כפוף לפסיקתו של שופט אחר מבית המשפט לענייני משפחה. כך יוצא, שהגשת בקשה לבית המשפט משולה להימור: אם הדיון ייקבע בפני שופט שאוהד את עמדתי, אצליח, ואם לא – אכשל. אין וודאות משפטית, וגם, כתוצאה מכך – אין צדק, משום שמקרים זהים מקבלים טיפול שונה, בהתאם לשופט שבפניו הם מובאים ולהשקפת עולמו.

 עורכי דין העוסקים בדיני משפחה מתריעים שנים על הבעיה הזו, המאפשרת, בין היתר, החלטות כמו החלטתו של השופט מרכוס, וכמו של השופט גרמן, אשר דחה ב-2008 את בקשתו של גבר לקבל צו הגנה כנגד בן זוגו לשעבר לפי החוק למניעת אלימות במשפחה. השופט מוכן היה להפקיר את המבקש לאלימות שהפעיל כנגדו בן זוגו, רק משום שהיה הומוסקסואל. הוא אף הגדיל וקבע בפסק דינו ש"יש משמעות להיותם של יחסים הומוסקסואלים עומדים בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיותם עומדים בסתירה לערכיה של מדינת ישראל 'כמדינה יהודית'", ושכח, את ה"דמוקרטית" ואת ההכרה ההולכת וגוברת בשוויון זכויות על בסיס נטייה מינית, כולל פסיקתו של בית המשפט העליון משנת 2006 שחייבה את משרד הפנים לרשום נישואין חד-מיניים שנערכו בחו"ל.

 הדאגה לכשירות ההורים ולטובת הילדים היא דאגה נכונה ורצוייה, כמובן. אבל הערוב בינה ובין דעות קדומות מסוכן לא רק להורים, אלא גם לילדים; לפי הדיווחים בעיתונות, מלחמתו של השופט מרכוס בהומוסקסואליות נעשית על-גבם של תינוקות שכבר נולדו, ואשר כתוצאה מפסיקתו הם חסרי מעמד חוקי ונטולי ביטוח רפואי. הכוונה לדאוג לטובת הילדים מביסה את עצמה, אם כן, וזאת בגלל ההומופוביה, הרואה בגברים הומואים פושעים פליליים בפוטנציה.

 בית המשפט המחוזי, שהחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, לא הזכיר בפסק-דינו את התבטאויותיו האומללות של השופט מרכוס, ולא הסתייג מהן, ולא ברור כיצד בית המשפט לענייני משפחה יכול לשנות את החלטתו, כשעמדתו העקרונית בגנות הורות הומוסקסואלית היא כה מוצקה. עצוב שדווקא מבתי המשפט יוצא מסר שכזה, המתייג כל-כך בקלות את כל ההומואים כפושעים (לא סתם רוצחים, אלא סדרתיים!), וזאת פחות משנה לאחר המתקפה הרצחנית בבר-נוער בתל-אביב על ילדים ובני נוער הומואים ולסביות, אך ורק בגלל נטייתם המינית. במדינה יהודית ודמוקרטית ניתן היה לצפות שמערכת המשפט תעמוד בראש המאבק לבעור דעות קדומות והסתה, ולא תאמצן ואולי אף תתרום להנצחתן.

* הרשימה מתפרסמת היום ב-Ynet.

עוד על הורות-יתר

מאת גאיה ברנשטיין וצבי טריגר

הספסלים בגני המשחקים בצפון אמריקה עומדים נטושים. במקום לשבת עליהם, ההורים מנדנדים את הילדים תוך כדי שהם משננים להם את אותיות ה-ABC. ההורות השתנתה באופן דרמטי מאז ילדותנו, בשנות ה-70. ההורים של היום מעורבים הרבה יותר בחייהם של ילדיהם. במחקרנו החדש, "הורות יתר" ("Over-Parenting") אנו מתארים את המגמה החדשה הזו, ומכנים אותה "הורות אינטנסיבית" (ניתן להוריד את המחקר המלא – באנגלית – כאן). אנו מראים כיצד המשפט כבר אוכף הורות אינטנסיבית, וטוענים, שלמרות היתרונות הברורים והמוכחים של מעורבות ההורים בחיי ילדיהם, אין זה ראוי שנורמות תרבותיות של הורות אינטנסיביות ייהפכו לחוקים מחייבים.

ההורה המעורב נמצא במסע תמידי להשגת המידע העדכני ביותר בנוגע לגידול ילדים וביישומו כדי לטפח את ילדיו, לעקוב אחריהם ולנטר כל פרט בחיי הילדים. הורות אינטנסיבית מתחילה כבר בהריון: לרשות האם ההרה עומד גוף ידע עצום, שגדל כל הזמן, בנוגע לבריאות העובר ולהתפתחותו התקינה. ההורות האינטנסיבית נמשכת דרך ימי ינקותו של הילד ולא מסתיימת אפילו כשהילדים עוזבים את הבית והולכים לאוניברסיטה. אוניברסיטאות בארצות הברית משקיעות יותר ויותר משאבים בסיפוק צרכיהם של הורים מעורבים: הורים מקבלים גישה ישירה לגיליונות הציונים של ילדיהם הסטודנטים (לעיתים, גם כאשר הילדים הם תלמידי תואר שני), והם מתקשרים למזכירויות ולמרצים כאשר ילדיהם מאוכזבים מרישום לקורסים לא רצויים או מהציון שקיבלו במבחן.

הורות אינטנסיבית היא לא רק נורמה תרבותית וחברתית. במחקרנו אנו מראים שמדובר במגמה סוציו-טכנולוגית, כלומר מגמה שמתאפשרת בזכות התפתחויות טכנולוגיות-מידע מסויימות, כמו האינטרנט והטלפון הסלולרי. הטכנולוגיה מאפשרת מעקב מתמיד אחר הילדים, אבל גם מעצימה אותו. למשל, הטלפון הסלולרי, אשר משמש הורים רבים כדי לשמור על קשר מתמיד עם ילדיהם: חוקרים שבדקו את נטייתם הגוברת והולכת של ילדים בני עשרים פלוס, סטודנטים באוניברסיטה, לעדכן את הוריהם בכל פרט ופרט של חיי היומיום שלהם, כינו את הטלפון הסלולרי בשם "חבל הטבור הארוך בעולם".

אז מה הקשר בין ההורות האינטנסיבית והמשפט? במחקרנו מצאנו, שהמשפט כבר אוכף נורמות של הורות אינטנסיבית, והוא עושה זאת בעוצמה רבה במיוחד במהלך סכסוכי משמורת בין הורים הנמצאים בתהליכי פרידה. לדוגמה, כאשר בתי משפט מתלבטים בידי מי מן ההורים להפקיד את הילדים ולקבוע שהוא המשמורן העיקרי, הם בודקים את חלוקת התפקידים בבית בין ההורים לפני הסכסוך. ההורה שהשקיע יותר בילדים והיה מעורב יותר בחייהם הוא זה שיזכה במשמורת. למעשה, עורכי דין מייעצים ערב הגירושין ללקוחותיהם להיהפך באופן מלאכותי ליותר מעורבים בחיי ילדיהם, ולהיעשות להורים אינטנסיביים, וזאת כדי לשפר את סיכוייהם בתביעת המשמורת. מראיונות שערכנו עם עורכי דין המתמחים בתחום, עולה שהתקופה שבמהלכה מתנהל סכסוך המשמורת הופכת למירוץ מלאכותי של מעורבות. בדרך כלל, ההורה שהיה פחות מעורב בחיי ילדיו במהלך הנישואין, מנסה ליצור הוכחות למעורבותו, למשל על-ידי איסוף הילד מהגן, במקומות שבהם על ההורה לחתום כשהוא מוציא את הילד, משלוח מסרונים רבים לילד ותיעודם, וכדומה. כפי שסיפרו לנו עורכי הדין שראיינו, הורים כאלה, החוששים מאבדן המשמורת עלי ילדיהם, הופכים בתקופת ההליכים המשפטיים להורים אינטנסיביים בצורה מוגזמת, שלפעמים אף פוגעת בילדים.

ישנן מסגרות משפטיות נוספות הפותחות את הדלת בפני הפיכת הנורמה החברתית של הורות אינטנסיבית לחוק מחייב. כך למשל, המשפט קולט לתוכו שוב ושוב ידע מדעי חדש והופך אותו לחוק מחייב. אין בכך כל פסול, אבל ידע מדעי משתנה תדירות, ומה שהוכח כמומלץ אתמול מתברר, בעקבות מחקרים חדשים, כמסוכן היום. למשל, תסמונת מוות בעריסה. עד תחילת שנות ה-90, ההמלצה המקובלת הייתה להשכיב תינוקות לישון על בטנם, וזאת כדי להפחית את הסיכוי למוות בעריסה. מחקרים חדשים הוכיחו שהשכבת התינוק על הבטן דווקא מגדילה את הסיכון למוות בעריסה, והמליצו להשכיב את התינוקות לישון על גבם. צריכת דגים במהלך ההריון היא דוגמה נוספת: נשים הרות נתקלות באתרי אינטרנט ובספרי הדרכה בהמלצה שלא לצרוך דגים, משום תכולת הכספית הגבוהה בהן, אשר עלולה לגרום נזק לעובר. ואולם, בדצמבר 2009, פירסם מינהל התרופות והמזון האמריקני (ה-FDA) המלצה לנשים הרות לצרוך שתי מנות של דגים בשבוע, בשל תכולת האומגה 3 הגבוהה שבהם, שתורמת להתפתחות העובר. גם הידע המדעי אודות הסיכונים של השמנת יתר משנה פרקטיקות של הורות, ובארצות-הברית בתי משפט החלו להרחיק ילדים הסובלים מהשמנת-יתר מבתיהם ולהעבירם למשפחות אומנות. כתוצאה מהמגמה הזו, אנו צופים שבתי משפט יתחילו לדרוש מן ההורים רמת עדכניות וידע מתוחכמת ומורכבת יותר ויותר, שאם לא כן, הם ייחשבו להורים מזניחים וילדיהם יילקחו מהם. אנו טוענים במחקר, שבגלל הידע המדעי המשתנה ובגלל הבעייתיות שבהטלת נטל המחקר וההתעדכנות על הורים, עיגון של הורות אינטנסיבית בחוק עלול להביא לתוצאות קשות.

הורות אינטנסיבית היא מגמה רווחת בקרב המעמד הבינוני-גבוה. היא יקרה ודורשת השקעת זמן ומשאבים רבים אחרים. יחד עם זאת, קיימת סכנה שהיא תהפוך להורות-יתר, בעיקר אם תאומץ על ידי המשפט כסטנדרט ההורות הראוי. הורות אינטנסיבית היא מוטה מבחינה מעמדית, תרבותית ומיגדרית. היא משעבדת נשים עוד יותר לתפקידן המסורתי כאמהות, ומפלה קהילות ותרבויות שמאמינות בפרקטיקות שונות של הורות מתירנית וחופשית יותר. כך, למשל, בסוף שנות ה-90 משטרת ניו יורק עצרה זוג הורים מדנמרק, אשר נכנסו למסעדה לאכול והשאירו בחוץ את תינוקתם בעגלה. התינוקת נמסרה למשפחה אומנת ונגד ההורים נפתחו הליכים משפטיים בחשד להזנחה. ההורים טענו שבדנמרק נהוג להשאיר את התינוקות מחוץ למסעדות ולבתי קפה, בשעה שההורים יושבים בפנים ושותים או אוכלים. העיתונות הדנית שדיווחה על הפרשה עשתה זאת בזעזוע: כיצד האמריקנים עוצרים זוג צעיר שבסך הכול עשה דבר מקובל ביותר. העיתונות האמריקנית הייתה גם היא מזועזעת, אבל מסיבה הפוכה: כיצד זוג הורים נוטש את התינוקת שלו בעגלה, באמצע היום, בניו יורק הסואנת, ונכנס לאכול במסעדה. התקרית הזו מדגימה שהורות "נכונה" היא שאלה של תרבות, ואכיפת נורמות של הורות שצמחו בשכבה מסויימת של האוכלוסייה על כלל האוכלוסייה עלולה להיות בעייתית.

מחקרים פסיכולוגיים מצביעים על החשיבות של מעורבות ההורים בחיי ילדיהם. ילדים להורים מעורבים, על פי מחקרים אלה, נהנים מביטחון עצמי רב יותר, מהישגים אקדמיים משופרים ומיכולת התמודדות טובה יותר. אולם, כאשר הורות אינטנסיבית הופכת להורות יתר, על פי המחקרים, הילדים סובלים. ילדים להורים מעורבים מדי סובלים משיעורים גבוהים יותר של חרדות, דיכאון, שימוש בסמים ובאלכוהול, ויכולת ירודה להתמודד עם מצבים קונפליקטואליים.

עדכון, 15.7.2010: ה-ABA Journal, כתב העת המשפטי הנקרא ביותר בארצות הברית, התייחס אתמול למחקר שלנו על הורות יתר, כאן.

עדכון, 19.7.2010: כתבת הניו יורק טיימס, ליסה בלקין, הקדישה פוסט שלם למחקר של פרופ' גאיה ברנשטיין ושלי על הורות יתר בבלוג שלה Motherlode באתר הניו יורק טיימס.

עדכון, 30.7.2010: בעלת הטור לנור סקנזי פירסמה אמש באתר המגזין פורבס רשימה על המחקר של פרופ' גאיה ברנשטיין ושלי על הורות-יתר.

%d בלוגרים אהבו את זה: