שפה, הומופוביה ותרבות להטבית: הרצאה בפאנל על שפה ומיניות

הרצאה שנשאתי בפאנל "שפה ומיניות" בהנחיית ד"ר רוביק רוזנטל, בכנס האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה שנושאו "שפה במציאות העכשווית בישראל: חברה, חינוך ופוליטיקה" (מכללת סמינר הקיבוצים, 29.6.2015)

השפה שאנחנו משתמשים בה חושפת את הדעות שלנו, את המבוכות שלנו ואת היומרות שלנו.
דעות קדומות נחשפות בנקל, כשאנחנו בוחרים להשתמש בְּמונח "נקי" וכתוצאה מכך חושפים את תפיסתנו את המונח האחר כמונח שלילי ופוגעני. הדוגמה המוכרת ביותר היא "בן מיעוטים" שנחשב למילה "נקייה" יותר ל"ערבי". כשמשתמשים בביטוי "בן מיעוטים" אנחנו אומרים שלדעתנו "ערבי" זה עלבון. אנחנו תמיד אומרים "בן מיעוטים" בהקשר של ערבים, ולא של מיעוטים אחרים, אף על פי שהביטוי הוא כללי. גם הומו, פועל תאילנדי או עובדת סיעוד פיליפינית הם "בני מיעוטים", אבל אנחנו לא מכנים אותם "בני מיעוטים".
וכאן אני מגיע לקשר שבין שפה להומופוביה ובין שפה לתרבות להטבית.
מה צריך לומר: הומו, גיי או הומוסקסואל? אולי "חד-מיני"? "זוג חד-מיני" או "בני זוג מאותו מין"? ומה הבעיה עם (אם בכלל) עם "הומוסקסואל מוצהר"? ומדוע לגבי לסביות אין בדרך כלל התלבטות, ופשוט אומרים (לרוב) "לסבית"?
מה הבעיה שלי עם ה"מוצהר"? ראשית, אין דבר כזה. הומו או לסבית או כל מי ש"לא רואים עליו" (או עליה) לא יכולים להיות "מוצהרים" כי ההנחה התרבותית היא שכולם סטרייטים (אלא אם "רואים עליהם"). אדם הוא בחזקת סטרייט עד שלא הוכחה הומואיותו, או לסביותה. מכאן שכל מפגש עם אנשים חדשים, כל היכרות, כל מקום עבודה חדש, כל שינוי, כרוכים, אצל הומואים ולסביות בדילמה האם "לצאת מהארון" או לא.
גם המונח "לצאת מהארון" הוא מונח מטעה: זהו תהליך שאורך כל החיים, כל זמן שכולם מוחזקים כסטרייטים. "לצאת" ו"להצהיר" הם פעלים חד-פעמיים; הם לא מבטאים פעולות נמשכות. מכאן חוסר היכולת שלהם לבטא את חוויית החיים הפתוחים, הגלויים, חווייה שהיא מתמשכת, ובעצם אין לה סוף; אנשים מסויימים "מוּצָאים מהארון" גם לאחר מותם.
בעיה נוספת עם ה"מוצהרוּת" היא שאיפה זה כתוב? ההנחה המובלעת במילה הזו היא שנעשתה פעולה רשמית, "הצהרה", ומכאן ואילך זה ידוע. אמנם יש לנו טאבו שבו רושמים בעלות על דירות, ויש לנו רשם עמותות ורשם חברות ורשם משכונות ומרשם תושבים ורשימות שחורות ברבנות של פסולי חיתון, אבל אין מרשם של נטייה מינית (ואולי כן?). אין טאבו כזה. כפי שאמרתי: היציאה מהארון היא מתמדת. אין דבר כזה "מוצהר". יש רק openly gay, כמו שאומרים באנגלית אמריקנית או לא.
ולמה על מרואיין הטרוסקסואל לעולם לא יאמרו בדברי ההצגה שלו שהוא "הטרוסקסואל מוצהר"?
יש עוד סיבה שבגללה השימוש במילה "מוצהר" מטעה. לכאורה מדובר בנקודת המבט של האדם עצמו: אני מעיד על עצמי שאני הומו, אני הוא זה שמצהיר. אבל בעצם זו דרישה מבחוץ לסמן. במסווה של בחירה שעושה הפרט עונה המונח "הומוסקסואל מוצהר" על הצורך של הכלל בסדר חברתי יציב וקבוע ובסימון עקבי של מעגלי הנורמה.