Tag Archives: הקהילה הלהטבית

שפה, הומופוביה ותרבות להטבית: הרצאה בפאנל על שפה ומיניות

הרצאה שנשאתי בפאנל "שפה ומיניות" בהנחיית ד"ר רוביק רוזנטל, בכנס האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה שנושאו "שפה במציאות העכשווית בישראל: חברה, חינוך ופוליטיקה" (מכללת סמינר הקיבוצים, 29.6.2015)

השפה שאנחנו משתמשים בה חושפת את הדעות שלנו, את המבוכות שלנו ואת היומרות שלנו.
דעות קדומות נחשפות בנקל, כשאנחנו בוחרים להשתמש בְּמונח "נקי" וכתוצאה מכך חושפים את תפיסתנו את המונח האחר כמונח שלילי ופוגעני. הדוגמה המוכרת ביותר היא "בן מיעוטים" שנחשב למילה "נקייה" יותר ל"ערבי". כשמשתמשים בביטוי "בן מיעוטים" אנחנו אומרים שלדעתנו "ערבי" זה עלבון. אנחנו תמיד אומרים "בן מיעוטים" בהקשר של ערבים, ולא של מיעוטים אחרים, אף על פי שהביטוי הוא כללי. גם הומו, פועל תאילנדי או עובדת סיעוד פיליפינית הם "בני מיעוטים", אבל אנחנו לא מכנים אותם "בני מיעוטים".
וכאן אני מגיע לקשר שבין שפה להומופוביה ובין שפה לתרבות להטבית.
מה צריך לומר: הומו, גיי או הומוסקסואל? אולי "חד-מיני"? "זוג חד-מיני" או "בני זוג מאותו מין"? ומה הבעיה עם (אם בכלל) עם "הומוסקסואל מוצהר"? ומדוע לגבי לסביות אין בדרך כלל התלבטות, ופשוט אומרים (לרוב) "לסבית"?
מה הבעיה שלי עם ה"מוצהר"? ראשית, אין דבר כזה. הומו או לסבית או כל מי ש"לא רואים עליו" (או עליה) לא יכולים להיות "מוצהרים" כי ההנחה התרבותית היא שכולם סטרייטים (אלא אם "רואים עליהם"). אדם הוא בחזקת סטרייט עד שלא הוכחה הומואיותו, או לסביותה. מכאן שכל מפגש עם אנשים חדשים, כל היכרות, כל מקום עבודה חדש, כל שינוי, כרוכים, אצל הומואים ולסביות בדילמה האם "לצאת מהארון" או לא.
גם המונח "לצאת מהארון" הוא מונח מטעה: זהו תהליך שאורך כל החיים, כל זמן שכולם מוחזקים כסטרייטים. "לצאת" ו"להצהיר" הם פעלים חד-פעמיים; הם לא מבטאים פעולות נמשכות. מכאן חוסר היכולת שלהם לבטא את חוויית החיים הפתוחים, הגלויים, חווייה שהיא מתמשכת, ובעצם אין לה סוף; אנשים מסויימים "מוּצָאים מהארון" גם לאחר מותם.
בעיה נוספת עם ה"מוצהרוּת" היא שאיפה זה כתוב? ההנחה המובלעת במילה הזו היא שנעשתה פעולה רשמית, "הצהרה", ומכאן ואילך זה ידוע. אמנם יש לנו טאבו שבו רושמים בעלות על דירות, ויש לנו רשם עמותות ורשם חברות ורשם משכונות ומרשם תושבים ורשימות שחורות ברבנות של פסולי חיתון, אבל אין מרשם של נטייה מינית (ואולי כן?). אין טאבו כזה. כפי שאמרתי: היציאה מהארון היא מתמדת. אין דבר כזה "מוצהר". יש רק openly gay, כמו שאומרים באנגלית אמריקנית או לא.
ולמה על מרואיין הטרוסקסואל לעולם לא יאמרו בדברי ההצגה שלו שהוא "הטרוסקסואל מוצהר"?
יש עוד סיבה שבגללה השימוש במילה "מוצהר" מטעה. לכאורה מדובר בנקודת המבט של האדם עצמו: אני מעיד על עצמי שאני הומו, אני הוא זה שמצהיר. אבל בעצם זו דרישה מבחוץ לסמן. במסווה של בחירה שעושה הפרט עונה המונח "הומוסקסואל מוצהר" על הצורך של הכלל בסדר חברתי יציב וקבוע ובסימון עקבי של מעגלי הנורמה.  להמשיך לקרוא

גאווה זו גם אחריות (רשימה שפורסמה בשבוע שעבר לקראת מצעד הגאווה)

המחלוקת סביב אופיין של חגיגות חודש הגאווהאינה חדשה: יש הסבורים שהחגיגות, המתקיימות בחודש יוני בהשראת המקור האמריקני, איבדו משהו מהמימד הפוליטי המתריס שהיה להן בסוף שנות התשעים. מי זוכר היום את פינוי גן העצמאות, שבו התקיים אחד מאירועי הגאווה הראשונים ב-1998 על-ידי שוטרים אגרסיביים עוטי כפפות גומי (מחשש – מגוחך למדי – להידבק במחלות אם יגעו בהומו)? מרבית אירועי הגאווה איבדו  בשנים האחרונות, לדעת רבים, את עוקץ המאבק נגד ההומופוביה, והפכו לאירועים מסחריים שמתקיימים בזכות חסויות מסחריות. מן המפורסמות שאין כמו דבר המפרסם כדי להשתיק את קולות המחאה, שהרי אין דבר שיותר מדכדך ומדכא את יצר הקניות מחדשות רעות.
חשוב להבהיר שאין שום דבר רע במסיבות. להיפך. וחשוב גם לזכור, שתהליך המסחור והפיכת האירועים הללו לאירועים בידוריים בעיקרם לא מייחד את חגיגות הגאווה. כל קבוצת שוליים שזזה אל המרכז נהנית וגם סובלת מחיבוק הדוב של הממסד. זהו חיבוק דוב כי הוא גם מקבל אבל גם קצת חונק. ומאליה עולה השאלה, האם הקבלה אל המיינסטרים שווה את מחיר אובדן הקול המיוחד, האחר, של קבוצת המיעוט, והאם חבריה לא שוכחים, שכמיעוט נרדף לשעבר רובצת עליהם האחריות לפעול למען זכויות האדם של מיעוטים נרדפים אחרים.
הקהילה הלהטבי"ת עברה דרך ארוכה בעשורים האחרונים, ממאבק על הכרה בעצם זכותם של חבריה וחברותיה להתקיים, למאבקים בורגניים יותר כמו המאבק על נגישות לטכנולוגיות של פריון ולהכרה בנישואים. אבל בדרך לקבלה אל חיק הממסד – ובישראל זה תמיד קורה דרך הקמת משפחה והולדת ילדים (כרטיס הכניסה האולטימטיבי לישראליות היהודית), נזנחו סוגיות חשובות לא פחות כמו מאבק בהומופוביה שדוחפת נערים לרחוב ולזנות ומניעה אחרים לתקוף או לרצוח הומואים ולסביות, מאבק בטרנספוביה, מצוקת ההומואים הפלסטינים ועוד סוגיות של חיים ומוות.
ההתבגרות וההתנרמלות של הקהילה הלהטבי"ת בארץ – תהליכים טבעיים וגם במידה לא מבוטלת מבורכים – חייבות להיות פחות סקטוריאליות ופחות ממוקדות בעצמן.  קבוצות מיעוט שסבלו (ועדיין סובלות) מדיכוי היסטורי יש אחריות  גם על הזולת. הכרה בזכות להורות של הומואים לא יכולה לבוא על חשבון ניצול של נשים במדינות שבהן הפונדקאות דומה לסחר בעבדים, ממש כשם שנשים סטרייטיות שסובלות מבעיות פוריות ופונות לפונדקאית בהודו צריכות להיות רגישות לכך שהן נוטלות חלק בניצול פטריארכאלי של אישה אחרת.
הומואים, לסביות, טרנסקסואלים, נשים, פלסטינים, יהודים, כולם שייכים לקבוצות שסבלו או סובלות מדיכוי, מאפליה ומרדיפה בשל השתייכותם המינית, האתנית או הגזעית. לכן הגאווה שלנו חייבת להיות גם האחריות שלנו לזולת שאולי עדיין לא השיג מידה זהה של חירות והכרה באנושיותו, בין אם הוא שייך לקהילה הלהט"בית, בין אם מדובר באישה שמותקפת משום שהיא מסרבת לשבת בירכתי האוטובוס או שלבושה אינו צנוע דיו לטעמם של משמרות הצניעות, ובין אם מדובר בפלסטינים שסובלים מהתעמרות שרירותית וקשה.
אז נכון שכדי להרים מצעד גאווה – פוליטי או ממוסחר – צריך כסף, והרבה. אבל תובענותו של המפרסם לא יכולה להוות תירוץ לשכחת העבר ולהתנערות מאחריות כלפי מי שעדיין לא יכולים לצעוד בראש מורם ברחובות העיר ולחגוג את חירותם. יש סיבה למסיבה, אבל, אם נזכור את מי שעדיין זקוקים לעזרה, יכולות להיות לנו עוד סיבות רבות מאוד למסיבה. ואז המסיבה תהיה גם יותר גדולה וגם יותר שמחה.
* הרשימה פורסמה ביום שישי שעבר ב-Ynet.

%d בלוגרים אהבו את זה: