טור שכתבתי יחד עם פרופ' חנה הרצוג, ראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, ומנהלת שותפה ב"שוות", שמתפרסם היום ב"הארץ".
החלטת ועדת השרים לחקיקה, לאמץ את יוזמתה של שרת המשפטים ציפי לבני ולבטל את "חזקת הגיל הרך" (ולא לצמצמה, כפי שפורסם בתחילה), היא החלטה אומללה.
חזקת הגיל הרך קובעת, שכאשר אין הסכמה בין הורים מתגרשים על משמורת הילדים, בית המשפט הוא שמכריע בידי מי תינתן המשמורת, "ובלבד שילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת" (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). חוק זה מותקף משני כיוונים: מצד האבות נטען, כי אלה מביניהם שמעוניינים לקחת חלק פעיל ומשמעותי בגידול הילדים, אינם יכולים לעשות זאת, משום שעם הגירושים בתי המשפט מחויבים, מכוחה של חזקת הגיל הרך, להותיר את המשמורת בידי האם. מכיוון הנשים יש הטוענות, כי החזקה מנציחה את התפישה המייעדת לנשים את תפקיד המטפלות העיקריות בילדים, תפישה הפוגעת באפשרותן לממש את עצמן, שכן היא משעבדת אותן לבית.
שתי המתקפות הללו על חזקת הגיל הרך מבטאות תפישה המעוניינת ביצירת שוויון בין גברים לנשים בעת הגירושים, באמצעות ניתוק בין המגדר לתפקידים שבבית (ומחוצה לו). אלא שחשוב לזכור, כי חזקת הגיל הרך לא רק מעצבת את היחסים בין המינים – היא גם משקפת את המצב החברתי מאז שנחקק החוק (ב-1962) – וזאת, למרות העלייה בשיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה. ברוב המשפחות בישראל עיקר הטיפול בתינוקות ובפעוטות עדיין מוטל על האם. חזקת הגיל הרך – גם כיום – היא שיקוף של מצב לא שוויוני, וביטולה אינו הכלי הנכון לביטול חוסר השוויון באחריות ההורית.
הגירושים עצמם אינם שוויוניים, שכן הדת נותנת בידי גברים אפשרות לסחוט את הנשים בתמורה להסכמת הגבר לתת גט (לעתים בגיבוי בית הדין הרבני). החולשה המובנית של נשים בהליכי הגירושים, בצירוף היותן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המשפחות בישראל, תביא לכך שביטול חזקת הגיל הרך יהיה הרה אסון בעבור נשים וילדים, וכנראה גם גברים, שכן סכסוכי הגירושים יסתבכו ויתארכו. לנוכח זאת ברור, כי התפישה שאימצו יוזמי השינוי בחוק הינה של שוויון פורמלי ולא של שוויון מהותי. במצב הנתון, כששוק העבודה אינו שוויוני ונשים מרוויחות פחות מגברים, ביטול חזקת הגיל הרך משמעו ילדים החיים בתנאים פחות טובים. במיוחד יגדל המחיר שישלמו נשים וילדים בקרב קבוצות מוחלשות.
הכלי הנכון לקידום שוויון בין הורים, בנוסף על הנהגת שוויון בגירושים וביטול ההסדרים המפלים בדין הדתי, טמון קודם כל בחינוך גברים למחויבות הורית, וביצירת מציאות שתאפשר להם להיות מעורבים יותר בטיפול בילדים. זאת, באמצעות טיפול בכשלים בשוק העבודה, יצירת כלים לאיזון בין הבית לעבודה, שינויים בחופשת הלידה שאינה מספקת, ועוד.
האם זה מה שדורשת טובת הילד? כל עוד נורמות חברתיות של הורות גברית יהיו שונות מנורמות של הורות נשית, ביטול החזקה יהיה בבחינת רתימת העגלה לפני הסוסים.
חשוב לזכור, שחזקת הגיל הרך ניתנת לסתירה. אם האב הוא דווקא המטפל העיקרי, חזקת הגיל הרך מתהפכת לטובת משמורת של האב. הבעיה אינה טמונה בעקרון החזקה, אלא באופן שבו בתי המשפט ושירותי הרווחה מפרשים ומיישמים אותה. רשויות אלה הן שמרניות מטבען ונוטות לתת משמורת בלעדית לאמהות באופן כמעט אוטומטי, משום היותן נשים, בלי להתחשב בנתונים הספציפיים של הזוג הקונקרטי וגם כאשר ברור שהתוצאה תהיה טראגית ותפגע בילדים. בבעיה הזאת צריך לטפל באמצעות השתלמויות שופטים והסברה והשתלמויות לעובדות הסוציאליות שכותבות תסקירים עבור בתי המשפט.
מרבית הגברים וארגוני הגברים, שנלחמים על משמורת משותפת, אינם מוכנים לוותר על הפריווילגיה המוקנית להם, על ידי הדת, לשלוט בחירותה של האשה. מאבקם הוא מאבק מיזוגני־כלכלי ולא מאבק על שוויון. אחרת, היינו צריכים לראות את הגברים הללו נאבקים נגד האפליה בשוק העבודה, בעד שוויון כלכלי בין גברים לנשים ונגד השליטה המוחלטת של הגבר בגט והעדר השוויון בכוח המיקוח בעת פירוק הנישואים.
(על הספין של שרת המשפטים שלפיו פורסם בעיתונות שחזקת הגיל הרך רק "תקוצר" עד גיל שנתיים (אף על פי שההצעה למעשה מבטלת אותה כליל), ראו את רשימתה של ד"ר דפנה הקר באתר Ynet.)
אוטוביוגרפיות 