Tag Archives: חזקת הגיל הרך

על הצעת שרת המשפטים לבטל את חזקת הגיל הרך

טור שכתבתי יחד עם פרופ' חנה הרצוג, ראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, ומנהלת שותפה ב"שוות", שמתפרסם היום ב"הארץ".

החלטת ועדת השרים לחקיקה, לאמץ את יוזמתה של שרת המשפטים ציפי לבני ולבטל את "חזקת הגיל הרך" (ולא לצמצמה, כפי שפורסם בתחילה), היא החלטה אומללה.

חזקת הגיל הרך קובעת, שכאשר אין הסכמה בין הורים מתגרשים על משמורת הילדים, בית המשפט הוא שמכריע בידי מי תינתן המשמורת, "ובלבד שילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת" (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). חוק זה מותקף משני כיוונים: מצד האבות נטען, כי אלה מביניהם שמעוניינים לקחת חלק פעיל ומשמעותי בגידול הילדים, אינם יכולים לעשות זאת, משום שעם הגירושים בתי המשפט מחויבים, מכוחה של חזקת הגיל הרך, להותיר את המשמורת בידי האם. מכיוון הנשים יש הטוענות, כי החזקה מנציחה את התפישה המייעדת לנשים את תפקיד המטפלות העיקריות בילדים, תפישה הפוגעת באפשרותן לממש את עצמן, שכן היא משעבדת אותן לבית.

שתי המתקפות הללו על חזקת הגיל הרך מבטאות תפישה המעוניינת ביצירת שוויון בין גברים לנשים בעת הגירושים, באמצעות ניתוק בין המגדר לתפקידים שבבית (ומחוצה לו). אלא שחשוב לזכור, כי חזקת הגיל הרך לא רק מעצבת את היחסים בין המינים – היא גם משקפת את המצב החברתי מאז שנחקק החוק (ב-1962) – וזאת, למרות העלייה בשיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה. ברוב המשפחות בישראל עיקר הטיפול בתינוקות ובפעוטות עדיין מוטל על האם. חזקת הגיל הרך – גם כיום – היא שיקוף של מצב לא שוויוני, וביטולה אינו הכלי הנכון לביטול חוסר השוויון באחריות ההורית.

הגירושים עצמם אינם שוויוניים, שכן הדת נותנת בידי גברים אפשרות לסחוט את הנשים בתמורה להסכמת הגבר לתת גט (לעתים בגיבוי בית הדין הרבני). החולשה המובנית של נשים בהליכי הגירושים, בצירוף היותן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המשפחות בישראל, תביא לכך שביטול חזקת הגיל הרך יהיה הרה אסון בעבור נשים וילדים, וכנראה גם גברים, שכן סכסוכי הגירושים יסתבכו ויתארכו. לנוכח זאת ברור, כי התפישה שאימצו יוזמי השינוי בחוק הינה של שוויון פורמלי ולא של שוויון מהותי. במצב הנתון, כששוק העבודה אינו שוויוני ונשים מרוויחות פחות מגברים, ביטול חזקת הגיל הרך משמעו ילדים החיים בתנאים פחות טובים. במיוחד יגדל המחיר שישלמו נשים וילדים בקרב קבוצות מוחלשות.

הכלי הנכון לקידום שוויון בין הורים, בנוסף על הנהגת שוויון בגירושים וביטול ההסדרים המפלים בדין הדתי, טמון קודם כל בחינוך גברים למחויבות הורית, וביצירת מציאות שתאפשר להם להיות מעורבים יותר בטיפול בילדים. זאת, באמצעות טיפול בכשלים בשוק העבודה, יצירת כלים לאיזון בין הבית לעבודה, שינויים בחופשת הלידה שאינה מספקת, ועוד.

האם זה מה שדורשת טובת הילד? כל עוד נורמות חברתיות של הורות גברית יהיו שונות מנורמות של הורות נשית, ביטול החזקה יהיה בבחינת רתימת העגלה לפני הסוסים.

חשוב לזכור, שחזקת הגיל הרך ניתנת לסתירה. אם האב הוא דווקא המטפל העיקרי, חזקת הגיל הרך מתהפכת לטובת משמורת של האב. הבעיה אינה טמונה בעקרון החזקה, אלא באופן שבו בתי המשפט ושירותי הרווחה מפרשים ומיישמים אותה. רשויות אלה הן שמרניות מטבען ונוטות לתת משמורת בלעדית לאמהות באופן כמעט אוטומטי, משום היותן נשים, בלי להתחשב בנתונים הספציפיים של הזוג הקונקרטי וגם כאשר ברור שהתוצאה תהיה טראגית ותפגע בילדים. בבעיה הזאת צריך לטפל באמצעות השתלמויות שופטים והסברה והשתלמויות לעובדות הסוציאליות שכותבות תסקירים עבור בתי המשפט.

מרבית הגברים וארגוני הגברים, שנלחמים על משמורת משותפת, אינם מוכנים לוותר על הפריווילגיה המוקנית להם, על ידי הדת, לשלוט בחירותה של האשה. מאבקם הוא מאבק מיזוגני־כלכלי ולא מאבק על שוויון. אחרת, היינו צריכים לראות את הגברים הללו נאבקים נגד האפליה בשוק העבודה, בעד שוויון כלכלי בין גברים לנשים ונגד השליטה המוחלטת של הגבר בגט והעדר השוויון בכוח המיקוח בעת פירוק הנישואים.

(על הספין של שרת המשפטים שלפיו פורסם בעיתונות שחזקת הגיל הרך רק "תקוצר" עד גיל שנתיים (אף על פי שההצעה למעשה מבטלת אותה כליל), ראו את רשימתה של ד"ר דפנה הקר באתר Ynet.)

לא לבטל את חזקת הגיל הרך

אבות צריכים לקחת חלק משמעותי יותר בגידול ילדיהם. המשפט, התרבות ושוק העבודה לא מעודדים אותם לעשות זאת. למרות שכיום זו תופעה פחות נדירה יחסית, אבות שמבקשים להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם הם עדיין מעטים. טיפול בילדים עדיין נחשב מלאכה "נשית", חסרת תוחלת כלכלית ומחבלת במימוש העצמי.

מתוך הכרה במציאות החברתית שבה נשים הן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המכריע של המקרים, באה לעולם "חזקת הגיל הרך". מטרתה היא לקבוע כלל יעיל לקביעת משמורת במקרה שבו האב והאם מסוכסכים ולא מסוגלים להגיע להסכמה בעצמם: במצב של סכסוך, אם הילדים צעירים מגיל 6, ההנחה היא שטובתם היא להישאר עם אמם, אלא אם כן יוכח אחרת.

החוק מאפשר לאבות להוכיח שטובת ילדיהם היא שלא יישארו בחזקת האם, ולכן לפי לשון החוק גם כיום אין כל בעיה לאבות לקבל משמורת, כאשר מוכח שהאם אינה המטפלת העדיפה בילדים. אלא ששירותי הרווחה ובתי המשפט לא ממהרים להאמין לגברים שביקשו להוכיח זאת, ומניחים כמעט תמיד שאמהות הן הטובות יותר לילדים.

אין ספק שקיומה של חזקה שלפיה האם היא ההורה העדיף מנציחה את נחיתותן של נשים וקושרת אותן לבית ולמשפחה, וגם פוגעת באבות טובים. אולם החזקה הזו נשענת על מציאות חברתית שבה אמהות ממילא כבולות לבית. האם ביטול החזקה יבטל את המציאות החברתית הזו? האם שינוי החוק הוא הכלי הנכון להיאבק בחלוקת העבודה המגדרית שלפיה "האישה היא שרת הפנים והגבר הוא שר החוץ", כפי שהתבטאו שופטי בית המשפט העליון בשנות ה-70?

אפשר וכדאי ללמוד מכישלון הרפורמה במדינות שבהן מערכת דיני המשפחה היא הרבה פחות מורכבת ומסוכסכת מזו הישראלית, שבה יש, נוסף לכול, גם מונופול דתי על נישואים וגירושים. במדינות שבהן חזקת הגיל הרך בוטלה, כמו למשל באוסטרליה (ביוזמה של ארגוני גברים שפעלו בשיטות אלימות שאת חלקן מאמצים, למרבה הצער, ארגוני גברים מסויימים בארץ), נשים לא השתחררו מעול התפקידים הנשיים המסורתיים כתוצאה מכך. אבות ביקשו להחזיק בילדים כדי לסחוט מגרושותיהם הסכמה למזונות נמוכים במיוחד או וויתור על חלקן ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים.

במחקר שערכתי עם עמיתה מארצות הברית (פרופ' גאיה ברנשטיין) הראנו שסכסוכי הגירושים במדינות שבהן בוטלה החזקה יצרו מצבים מעוותים של "בניית תיק" לקראת הגירושים כדי להוכיח איזה הורה מטפל יותר בילדים: למשל, הפציצו את ילדיהם במסרונים או הפריעו להם בביקורים בבית הספר והצטלמו כדי לתעד "קשר" עם הילדים, בלא התחשבות בצורכי הילדים עצמם.

ההמלצות של ועדת שניט, שכוונותיה טובות, ימיטו אסון על זוגות רבים ובעיקר על ילדים רבים. כיום קלף המיקוח העיקרי בסכסוכי גירושים הוא הגט והבעלות של גברים בנשים (הנישואים במשפט העברי נקראים "מעשה קניין"). ביטול החזקה בלא רפורמה כוללת בדיני המשפחה ובלא שיחול קודם לביטול שינוי תרבותי עמוק ושורשי בכל הנוגע לתפקידי המגדר יהפוך גם את הילדים לקלף מיקוח ולכלי לנקמנות, בעיקר מצד גברים שאינם מעוניינים בקשר אמיתי ועמוק עם הילדים, אלא פשוט מעוניינים להשתמט מתשלום מזונות או להתנקם בגרושותיהם. כל עוד היא משקפת מציאות חברתית שבה נשים בעיקר מגדלות את הילדים, אין לבטל את חזקת הגיל הרך. מספיק לאפשר לאבות טובים לסתור אותה (ובשביל זה לא צריך לשנות את החוק, הוא מאפשר זאת גם בנוסחו הנוכחי). את שינוי תפקידי המגדר יש להפקיד בידי מערכת החינוך ולחזק את השוויון בין גברים לנשים גם במציאות, לא רק בספר החוקים. ואז, ביום שבו נשתחרר מהפטריארכיה, נוכל לבטל, ובשמחה רבה, גם את חזקת הגיל הרך.

* הרשימה התפרסמה הבוקר באתר ynet.

%d בלוגרים אהבו את זה: