עמליה זיו, מחשבות מיניות: תיאוריה קווירית, פורנוגרפיה והפוליטיקה של המיניות (רסלינג, 2013), 278 עמ', 94 ₪
כשעורך מוסף "ספרים" ציין שרשימה זו מיועדת להתפרסם בגיליון שיוקדש ליום האישה הבינלאומי, לא יכולתי שלא לחשוב מה הייתה כותבת ד"ר עמליה זיו, מרצה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון ומחברת "מחשבות מיניות", על עיתוי הפרסום ולא פחות מכך, על עצם המונח "יום האישה", או אפילו על המילה "אישה". מספיק להעיף מבט בתמונת האישה שעל כריכת הספר, המצולמת כשהיא פושטת חולצה, עיניה ספק-מוסתרות על-ידי החולצה המופשלת מעל לראשה, אבל שדיה, בתי שחיה השעירים ובטנה השטוחה (על "קוביותיה" מעוררות הקינאה) חשופים לראווה בפני הצופים, בעוד היא בכלל מציצה עלינו ובוחנת את תגובותינו, כדי להבין שהספר הזה לא לוקח כמובן מאליו כמעט שום דבר שקשור למין או למיניות.
כשם שקשה למצוא הגדרה אחת מוסכמת למושג "פמיניזם", כך לא ניתן לנסות להגדיר מהן תיאוריות קוויריות בלי להסתכן בכך שיהיו מי שימצאו בהגדרה חוסר דיוק. "קוויר" היא מילה אנגלית שהופקעה על-ידי הומואים ולסביות מאוצר המילים הפוגעני (כמו שקרה ל"הומו" עבור דוברי עברית מסויימים) והיא מציינת קטגוריית זהות של מי שלא רואים בעצמם סטרייטים, הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים או ביסקסואלים. "תיאוריה קווירית" היא גוף כתיבה העוסק בביקורת השילוש מין-מגדר-מיניות, ומנסה להצביע על חוסר טבעיותו של הקישור האוטומטי ביניהם, וזאת בניגוד להשקפת העולם הפטריארכלית הרואה את השילוש הזה כמצב האנושי הטבעי. כך למשל, מכתיבה הפטריארכיה, שאם תינוק נולד עם אבר מין זכרי (ביולוגיה), הוא צריך לגדול להיות לגבר (מגדר) שנמשך לנשים (מיניות).
הספר, המכנס מאמרים, הרצאות ורשימות שנכתבו בין 1993 ל-2008, מחולק לשלושה חלקים. הראשון, "מחשבות קוויריות", כולל מאמרים על דנה אינטרנשיונל, ג'ודית באטלר ואיב קוסופסקי סדג'וויק; הראשונה אמנם לא נחשבת הוגה קווירית (או הוגה בכלל), אבל מהניתוח המרתק של זיו (במאמר שהתפרסם לראשונה ב-1999 ב"תיאוריה וביקורת") היא מצטיירת באופן משכנע כאחת המעניינות שבהוגים הקוויריים. החלק השני, שכותרתו "שיטוטים בדמיון הפורנוגרפי", כולל רשימות העוסקות באפשרות קיומה של סובייקטיביות נשית בפורנוגרפיה ובביקורת התפיסה הפמיניסטית המתנגדת לפורנוגרפיה; והחלק האחרון, הנקרא בפשטות "רשימות", מורכב בעיקרו מרשימות ביקורת שפרסמה זיו במוסף "תרבות מעריב" ואשר בהן היא מדגימה קריאה ביקורתית בספרים וצפייה ביקורתית בסרטים ובהצגות באמצעות התובנות התיאורטיות שפותחו והוסברו בשני חלקיו הראשונים של הספר.
הספר נפתח ברשימה שכותרתה "ממורביליה: לקראת היסטוריה של ברים", שעוסקת במשמעות של הבר והמועדון בחיים ההומואיים והלסביים. הזמן שחלף מאז פרסומה הראשון, ב-1996 (בגיליונו השני והאחרון של כתב העת "תת תרבות" בעריכת יאיר קדר), הוסיף לרשימה היפה הזו שכבה נוספת של משמעות, שלא היתה לה בזמן הפרסום, והפך את המילה "לקראת" שבכותרתה למיותרת: זוהי כבר היסטוריה של ממש של ברים (ואפילו כמעט אלגיה לברים). זכרונותיה של המחברת, השזורים בהיסטוריה קהילתית של הבר או המועדון כ"מקומות שבהם זהותנו מתבררת, מקבלת אישור, מתעצבת" (עמ' 22), הפכו בעצם לתיעוד של עולם שהיה ואיננו עוד: הברים והמועדונים הגיים המעטים שנותרו בתל-אביב (גם בשנות התשעים הם לא היו רבים מספור) כבר לא מתפקדים עוד כמקומות לבירור הזהות או כבועה בטוחה שבה ניתן להרגיש מעט פחות חריגים לכמה שעות; הם אפילו לא מתפקדים עוד כ"מקום לתפוס בו זיון", כלשונה של זיו; הרבה מהאינטראקציות האנושיות – בין אם למטרות חפוזות ובין אם למטרות נינוחות יותר – הועתקו לאתרי היכרויות באינטרנט.
באמצע שנות התשעים, פחות או יותר בשיא תקופת הברים והמועדונים הגיים בתל-אביב, הגעתי לראשונה, נרגש, לפגישה של קבוצת הקריאה בתיאוריה קווירית באוניברסיטת תל-אביב, בהנהגתם של ד"ר עמליה זיו, פרופ' מיכאל גלוזמן ופרופ' אייל גרוס. הייתי אז בשלהי לימודי התואר הראשון שלי, והמעט שלמדתי באחד הקורסים על פמיניזם משפטי לא הניח את דעתי. הייתי זקוק, במסגרת תהליך היציאה מהארון שלי שהחל אז, לעוד מזון לרוח. ההיכרות הראשונית עם התיאוריה הקווירית דרך הטקסטים שקראתי לפגישות של קבוצת הקריאה לא הייתה תמיד חוויה קלה לעיכול; בצד טקסטים שחוויית הקריאה בהם הייתה חוויה של גילוי ושל הארה, מצאתי שרבים מהטקסטים קשים לקריאה מכל הסיבות הלא נכונות. חלקם היו כתובים בשפה כאילו גבוהה ומורכבת, אבל בעצם עילגת. אחרים התפתלו בין מילים רבות, אבל לא אמרו משהו שאי אפשר היה לומר בפחות מילים ובפחות תסכול לקורא, אם הם בכלל אמרו משהו.
אני מציין את זה, כי לא במקרה כתוב על גב הספר שהוא מציע "מבואות נגישים להגות ולהוגים קוויריים"; חלק מהטקסטים החשובים ביותר, כמו אלה של ג'ודית באטלר, מאתגרים וקשים לקריאה. לעיתים זה משום שהעמדה הביקורתית שלהם כלפי הסדר המיגדרי מבוטאת גם באמצעות השימוש בשפה, בבחינת "המדיום הוא המסר", ולעיתים מפני שחלק מהטקסטים פשוט כתובים רע (ומשתמשים באיצטלה האידאולוגית להצדקת הרישול בכתיבה). אבל במקרה של "מחשבות מיניות" יש אמת בפרסום: הטקסטים המרכיבים את הספר כתובים היטב, וגם אם הם לא תמיד קלים לקריאה בשל האתגרים האינטלקטואליים והרגשיים שהם מציבים בפני הקורא (כפי שכל טקסט משמעותי צריך לעשות), הם תמיד רהוטים, בהירים וצלולים.
אני מודה שהניתוח המרתק שזיו מציעה בספרה של הפוטנציאל החתרני שבפורנוגרפיה לסבית לא תמיד שכנע אותי. כמו הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי, גם זיו מתמקדת בניתוח פורנוגרפיה כייצוג של נשים ושל מיניותן ותשוקותיהן. אבל גם הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי וגם הביקורת של זיו לא תמיד מבחינים בין ז'אנרים של פורנוגרפיה, ומתייחסים באופן שווה לספרות פורנוגרפית ולסרטים פורנוגרפיים. המסורת האקדמית-ביקורתית של התייחסות אל סרטים כאל "טקסטים תרבותיים" בעייתית בעיני במיוחד כאשר מדובר בפורנוגרפיה. סרטים, להבדיל מסיפורים, הם תיעוד של אנשים בשר ודם, ולכן הם לא רק יצרנים של ייצוגים.
פורנוגרפיה סטרייטית "רגילה" לא רק מציגה נשים באופן משפיל, כפי שטוענת הביקורת הפמיניסטית, אלא גם משפילה נשים אמיתיות ולעיתים מזומנות אף גורמת להן לפגיעה ולטראומה. פורנוגרפיה לסבית או פמיניסטית מצולמת יכולה אולי לייצג מיניות באופן שונה מהמיינסטרים ההטרוסקסואלי, אבל מה על המצולמות עצמן? האם הייצוג הלא פטריארכלי נוצר בתהליך שהוא בהכרח פחות פוגעני עבור ה"כוכבות"? זיו מאזכרת בכמה הזדמנויות לאורך הספר את הפורנוגרפיה ההומואית כדוגמה לפורנוגרפיה בעלת פוטנציאל משחרר ממוסכמות הטרוסקסואליות משפילות, אבל האמת היא שלא תמיד יש קשר בין השפעת הפורנוגרפיה על המככבים בה לבין הייצוגים שהיא מייצרת. לעיתים די תכופות מתפרסמות ידיעות על "כוכבי" פורנו הומואי שהתאבדו; אחרים צורכים סמים, לעיתים כדי שיוכלו לעבוד בתעשיה הזו, או נאלצים להשתתף בסרטים שבהם עליהם לקיים יחסי מין לא מוגנים, ולבסוף מאבדים את פרנסתם כשסר חינם (בעיקר כשהם נחשבים ותיקים או מבוגרים מדי).
על-אף חילוקי הדעות הללו, ואולי בזכותם, הקריאה בספר היא תענוג צרוף. הטקסטים החכמים של זיו מצליחים להפתיע ולרתק גם שנים לאחר שפורסמו לראשונה, וגם בקריאה שנייה. הם מצליחים להיות בו-זמנית גם מבוא מעולה ל"מתחילים", וגם כר פורה לדיון ולוויכוח עבור ה"מתקדמים", ומעל לכול – הם מהווים תוספת חשובה, מבורכת וסקסית, לכתיבה בעברית על הפוליטיקה של המיניות.
* הרשימה מתפרסמת היום בנוסח מעט שונה במוסף "הארץ, ספרים".
על ההדרה: ייצוגים תקשורתיים של אחרים. עמית קמה וענת פירסט. הוצאת רסלינג, 263 עמודים, 69 שקלים
אוטוביוגרפיות 