Tag Archives: מיניות

דברים לכבוד הספר "בגוף ראשון" (בעריכת שלומית ליר, פרדס, 2015)

במסגרת הפאנל "האישי הוא הפוליטי – במחקר, בכתיבה ובהוראה", אוניברסיטת תל-אביב, 29.10.2015

אף על פי שכדאי להימנע מהכללות בנוגע לכתיבה (וגם ממתן הוראות בנוגע אליה – המלצה שלא נשמעתי לה כבר במשפט הפתיחה הזה), כתיבה היא צעד לקראת יציאה מהארון. היציאה מהארון עצמה מתרחשת כשהטקסט נמסר לקוראות ולקוראים. היציאה מהארון יכולה להיות בנוגע לנטייה מינית, בנוגע לרצון שלא להביא ילדים לעולם, בנוגע לסיפור החיים (ילדות קשה, חוויות של הגירה, יתמות, התעללות), בנוגע לפרטים ביוגרפיים אחרים ועוד ועוד. כתיבה תמיד כרוכה בחשיפה, גם כשכל כולה מתכוונת להסתיר ולא לחשוף.

בעיניי, גם הכתיבה הלא אישית מגלה לא מעט על הכותב או הכותבת, ולא בהכרח דברים רעים. אבל היא יכולה ללמד אותנו כקוראים, אולי על הקושי של הכותב או הכותבת עם נושא הכתיבה, אולי על תהליך של ריחוק שעברו מהאירועים של שמתוארים בטקסט ואולי גם על חוסר מודעות עצמית, מיכניות או כתיבה אופורטוניסטית שלא נובעת מצורך פנימי, להוציא אולי את הצורך בתשומת לב או בהארכת רשימת הפרסומים לצורך הקידום.

אופורטוניזם יכול לאפיין גם כתיבה אישית. מספיק לקרוא "טורים אישיים" בעיתונות כדי להיווכח בכך שאין שום דבר אינהרנטי בכתיבה האישית שהופך אותה לעדיפה על הכתיבה המרוחקת. כתיבה אישית איננה קדושה והיא יכולה להיות גרועה או לא להתאים, כשם שכתיבה מנותקת ו"אובייקטיבית" (לפחות לפי הסטנדרטים הפטריארכליים המקובלים, אף אם אנו יודעים שמדובר באובייקטיביות למראית עין במקרים רבים) גם היא לא מתאימה לכל צורות יצירת הידע.

הכתיבה צריכה להיות מסע של חיפוש לא רק אחר הידע, אלא גם אחר המדיום הנכון ליצירת הידע ולהבאתו בפני הקוראות והקוראים. במובן הזה, היא יציאה מהארון לא רק בפני הזולת, בפני הקורא או הקוראת, אלא גם בפני הכותבת עצמה. כולנו מכירים את רגעי הגילוי וההארה במהלך הכתיבה, רגעים שלא היו מתרחשים אלמלא הכתיבה. אי אפשר לדמיין את תהליך החשיבה ואת ההתעוררות האסוציאטיבית בלי פעולת הכתיבה. פעולת הכתיבה היא לא רק ייצוג גרפי של המחשבות והרעיונות, היא משתתפת פעילה ביצירתם.

אבל אם אנחנו לא עוסקים בכתיבה שהיא כל הזמן רפלקסיבית לגבי עצמה, כלומר לגבי המדיום ולא רק לגבי המסר, אם מתקיים נתק בין השניים, זו כתיבה רעה, בין אם היא אישית ובין אם היא מה שמתוייג על ידי התרבות כ"אובייקטיבית". כתיבה "אובייקטיבית" במירעה נראית כמו טקסט שכתב אדם מנותק ואטום, חסר מודעות עצמית, גם כשמנסים להשתמש במטאפורות ציוריות כדי ליצור טקסט "ספרותי" או להעניק לו נופף "פיוטי" (אני חושב למשל על שופט שהמשיל אישה שנזקקה לטיפולי פוריות לתנור פגום ואת הביציות המופרות ליצירת אומנות בחרס שמחפשת תנור פועל ותקין לשריפת היצירה, כלומר רחם של אישה פונדקאית). מצד שני, כתיבה אישית במירעה עלולה להיראות כמו קטע מיומן שהכותב כתב לעצמו ואולי יש לו ערך תרפויטי ותיעודי לכותב ולסביבתו הקרובה, אבל אין בו שום ערך מוסף לקוראים אחרים, אולי פרט למי שמתעניינים בטקסטים כאלו בגלל האלמנט המציצני שבקריאתם.

במובן הזה, הקו המנחה לכותב ולכותבת צריך להיות, לדעתי – תמיד רק לדעתי, "המדיום הוא המסר", כלומר הצורה היא חלק מהתוכן: האם הצורה נובעת מהתכנים או שהיא נכפית עליהם בשם איזו קונוונציה של כתיבה "נכונה"? כשם שכתיבה מנותקת עשויה להיראות מלאכותית, גם כתיבה אישית, אם הבחירה בה לא מוצדקת מתוך התכנים, תיראה מלאכותית, ובמקרה כזה היא גם עלולה להשיג את האפקט ההפוך על הקורא ולעורר בו אנטגוניזם ואולי גם מבוכה.

המיגדור של הכתיבה האישית/כתיבה מנותקת הוא ידוע וברור: הכתיבה האישית היא לא אובייקטיבית, רגשית, רגשנית, ולכן נשית, ולכן גם רעה. לעומתה, הכתיבה המנותקת היא כתיבה אובייקטיבית, רציונלית, מאוזנת, ולכן גם גברית, ולכן גם טובה.

אבל מה לעשות שלא מעט טקסטים קאנוניים (ופטריארכליים) שנכתבו על-ידי גברים הם מופת של כתיבה אישית, ובכל זאת איש לא חושב לזלזל בהם ולבטלם? אני חושב על "הווידויים" של אוגוסטינוס, שהשפיע השפעה מכרעת על הנצרות, ואף על פי שאין לו יומרה להיות "מדעי", הוא לא איבד מתוקפו בעיני איש בשל היותו טקסט שכתוב בצורה של וידוי אישי; או על ספרי ההיסטוריה של פלוטארכוס, שכתובים כטור רכילות אחד ארוך, ובזמנם נחשבו לספרי היסטוריה ולא לטורי רכילות; או קדימה יותר בזמן, לכתיבה של פרויד, שכל תיאוריית החלום שלו, למשל, מבוססת על ניתוח לא מעט חלומות שהוא עצמו חלם, ועל הסקת מסקנות מהאנליזה העצמית שלו על טבע האדם בכלל. שלא לדבר על הסקת המסקנות הרווחת במחקריו של פרויד בפסיכואנליזה מחייו, רגשותיו ודעותיו שלו על הפסיכולוגיה האנושית (כלומר הגברית) גם מחוץ לתיאוריית החלומות שלו.

והנה, בשנת 2003, כשקרול גיליגן מנתחת בספרה "הולדת העונג" חלומות שלה ומתייחסת לילדותה, חלק מהביקורת מלגלגת – ממש מלגלגת – על הפסיכולוגית (שלקראת סוף שנות התשעים נעשה אופנתי לחבוט בה גם בין תיאורטיקניות פמיניסטיות), שמערבת בספרה מחקר שנחשב "רציני" (ראיונות שנערכו עם עשרות מרואיינים ומרואיינות בהפרשים של כמה שנים, מהיותם ילדים בגיל הגן ועד לסוף התיכון, שיתופי פעולה שלה עם נוירוביולוגים שמבצעים תצפיות MRI כדי ללמוד טוב יותר את המנגנונים במוח שפועלים בתהליכי הבעת רגשות ויצירת מערכות יחסים) בכתיבה אוטוביוגרפית. כלומר, מאז ומעולם היה מקום לכתיבה אישית, כל עוד היא נעשתה בידי גברים, ואז כמובן זה נראה לגמרי הגיוני להסיק מהאישי על הכללי.

קראתי את "בגוף ראשון" בכמה שעות, בלי שום יכולת להניח את הספר מהיד. חשבתי, כשקראתי אותו, על שירה של רחל "ספר שיריי", שמלווה אותי מאז שקראתי אותו לראשונה בשיעורי הספרות בכיתה ח' או ט', ושאני זוכר בעל-פה:

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת

בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,

לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

 

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ

יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

 

חשבתי על היופי שהמסות שבספר מזקקות מתוך החוויות הקשות ועל הפריבילגיה שביכולת לכתוב וליצור כדי לזקק יופי, גם אם כואב, מתוך הכאב. והצטערתי על מה שקורה לכולנו, לכל מי ששוזרים מחרוזת מילים מלבבת מייאושם ומכאביהם, כשהמחרוזת מודפסת, נכרכת, צולחת את קנייני רשתות הספרים ונוחתת על השולחן ב"צומת ספרים" או ב"סטימצקי". ואז – יד כל במנוחה ממששת את הביטוי הגשמי של חשיפת כל מה שלא גילינו לרֵע, והלב מאיץ את קצב פעימותיו – האם יתרחש המפגש בין כותבת או כותב לבין קוראת או קורא, או שמא הספר יוחזר לערימה ואחר יילקח במקומו אל הקופה?

ונזכרתי בעוד משהו, שאני די בטוח שאולי יקומם חלק מהאנשים: נזכרתי במאמר של יורם ברונובסקי המנוח, שפורסם ב"הארץ" בעקבות פסיקת בג"ץ בפרשת דנילוביץ בדצמבר 1994 (פסק הדין הראשון של בית המשפט העליון שהכיר בזכויות מסוימות במסגרת זוגיות חד-מינית), והכעיס רבים, כולל אותי. ברונובסקי כתב כך: " היציאה של ההומוסקסואליות מן הארון היא אכן הישג אזרחי להומוסקסואלים ולחברה הנאורה – אך כרוך בה גם ויתור על ייחוד מסוים, שהעשיר את התרבות האנושית מדורי דורות". ברונובסקי הואשם, גם על-ידי, ברומנטיזציה של סבל, של רדיפה ושל האחרוּת של הומואים ולסביות (אז עוד היינו "הומו-לסבים" ועדיין לא להט"בים), אבל אני חושב שהוא צדק במובן אחד חשוב: סבל, אחרוּת ורעב יצרו אמנות גדולה. כתיבה מרוויחה מכך שהיא נולדת בצירי לידה קשים. אחד המופעים של כתיבה רעה הוא של כותבים שבעים, שנוכחות הטקסטים שלהם בשיח מובנת מאליה, ש"עפים על עצמם" ועל מה שהם כותבים, שאין בהם ובכתיבתם היסוס, ספקות אולי אפילו קורטוב של שנאה עצמית וחוסר נחת פנימי.

המסות בספר עוסקות ובהיסוס, בספקות ובחוסר נחת פנימי והן גם מבטאות את כל אלה. הן מבטאות, לעיתים, שנאה עצמית או מתמודדות איתה: כל מה שתהליך של יציאה מהארון כרוך בו. וכמו מושג היציאה מהארון, שהוא בעייתי במובן זה שלא מדובר באקט חד פעמי, אלא בחיים של צמתים שבהם צריך לבחור האם להיחשף, מתי וכמה, גם הכתיבה האישית היא דרך חיים והקשיים שבבחירה כמה להיחשף ומתי מתאים להיחשף לא נעלמים, וממשיכים ללוות את הכותבת כל עוד היא כותבת.

שפה, הומופוביה ותרבות להטבית: הרצאה בפאנל על שפה ומיניות

הרצאה שנשאתי בפאנל "שפה ומיניות" בהנחיית ד"ר רוביק רוזנטל, בכנס האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה שנושאו "שפה במציאות העכשווית בישראל: חברה, חינוך ופוליטיקה" (מכללת סמינר הקיבוצים, 29.6.2015)

השפה שאנחנו משתמשים בה חושפת את הדעות שלנו, את המבוכות שלנו ואת היומרות שלנו.
דעות קדומות נחשפות בנקל, כשאנחנו בוחרים להשתמש בְּמונח "נקי" וכתוצאה מכך חושפים את תפיסתנו את המונח האחר כמונח שלילי ופוגעני. הדוגמה המוכרת ביותר היא "בן מיעוטים" שנחשב למילה "נקייה" יותר ל"ערבי". כשמשתמשים בביטוי "בן מיעוטים" אנחנו אומרים שלדעתנו "ערבי" זה עלבון. אנחנו תמיד אומרים "בן מיעוטים" בהקשר של ערבים, ולא של מיעוטים אחרים, אף על פי שהביטוי הוא כללי. גם הומו, פועל תאילנדי או עובדת סיעוד פיליפינית הם "בני מיעוטים", אבל אנחנו לא מכנים אותם "בני מיעוטים".
וכאן אני מגיע לקשר שבין שפה להומופוביה ובין שפה לתרבות להטבית.
מה צריך לומר: הומו, גיי או הומוסקסואל? אולי "חד-מיני"? "זוג חד-מיני" או "בני זוג מאותו מין"? ומה הבעיה עם (אם בכלל) עם "הומוסקסואל מוצהר"? ומדוע לגבי לסביות אין בדרך כלל התלבטות, ופשוט אומרים (לרוב) "לסבית"?
מה הבעיה שלי עם ה"מוצהר"? ראשית, אין דבר כזה. הומו או לסבית או כל מי ש"לא רואים עליו" (או עליה) לא יכולים להיות "מוצהרים" כי ההנחה התרבותית היא שכולם סטרייטים (אלא אם "רואים עליהם"). אדם הוא בחזקת סטרייט עד שלא הוכחה הומואיותו, או לסביותה. מכאן שכל מפגש עם אנשים חדשים, כל היכרות, כל מקום עבודה חדש, כל שינוי, כרוכים, אצל הומואים ולסביות בדילמה האם "לצאת מהארון" או לא.
גם המונח "לצאת מהארון" הוא מונח מטעה: זהו תהליך שאורך כל החיים, כל זמן שכולם מוחזקים כסטרייטים. "לצאת" ו"להצהיר" הם פעלים חד-פעמיים; הם לא מבטאים פעולות נמשכות. מכאן חוסר היכולת שלהם לבטא את חוויית החיים הפתוחים, הגלויים, חווייה שהיא מתמשכת, ובעצם אין לה סוף; אנשים מסויימים "מוּצָאים מהארון" גם לאחר מותם.
בעיה נוספת עם ה"מוצהרוּת" היא שאיפה זה כתוב? ההנחה המובלעת במילה הזו היא שנעשתה פעולה רשמית, "הצהרה", ומכאן ואילך זה ידוע. אמנם יש לנו טאבו שבו רושמים בעלות על דירות, ויש לנו רשם עמותות ורשם חברות ורשם משכונות ומרשם תושבים ורשימות שחורות ברבנות של פסולי חיתון, אבל אין מרשם של נטייה מינית (ואולי כן?). אין טאבו כזה. כפי שאמרתי: היציאה מהארון היא מתמדת. אין דבר כזה "מוצהר". יש רק openly gay, כמו שאומרים באנגלית אמריקנית או לא.
ולמה על מרואיין הטרוסקסואל לעולם לא יאמרו בדברי ההצגה שלו שהוא "הטרוסקסואל מוצהר"?
יש עוד סיבה שבגללה השימוש במילה "מוצהר" מטעה. לכאורה מדובר בנקודת המבט של האדם עצמו: אני מעיד על עצמי שאני הומו, אני הוא זה שמצהיר. אבל בעצם זו דרישה מבחוץ לסמן. במסווה של בחירה שעושה הפרט עונה המונח "הומוסקסואל מוצהר" על הצורך של הכלל בסדר חברתי יציב וקבוע ובסימון עקבי של מעגלי הנורמה.  להמשיך לקרוא

קוויר הקווירים: על ספרה של עמליה זיו, "מחשבות מיניות"

עמליה זיו, מחשבות מיניות: תיאוריה קווירית, פורנוגרפיה והפוליטיקה של המיניות (רסלינג, 2013), 278 עמ', 94 ₪

כשעורך מוסף "ספרים" ציין שרשימה זו מיועדת להתפרסם בגיליון שיוקדש ליום האישה הבינלאומי, לא יכולתי שלא לחשוב מה הייתה כותבת ד"ר עמליה זיו, מרצה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון ומחברת "מחשבות מיניות", על עיתוי הפרסום ולא פחות מכך, על עצם המונח "יום האישה", או אפילו על המילה "אישה". מספיק להעיף מבט בתמונת האישה שעל כריכת הספר, המצולמת כשהיא פושטת חולצה, עיניה ספק-מוסתרות על-ידי החולצה המופשלת מעל לראשה, אבל שדיה, בתי שחיה השעירים ובטנה השטוחה (על "קוביותיה" מעוררות הקינאה) חשופים לראווה בפני הצופים, בעוד היא בכלל מציצה עלינו ובוחנת את תגובותינו, כדי להבין שהספר הזה לא לוקח כמובן מאליו כמעט שום דבר שקשור למין או למיניות.

כשם שקשה למצוא הגדרה אחת מוסכמת למושג "פמיניזם", כך לא ניתן לנסות להגדיר מהן תיאוריות קוויריות בלי להסתכן בכך שיהיו מי שימצאו בהגדרה חוסר דיוק. "קוויר" היא מילה אנגלית שהופקעה על-ידי הומואים ולסביות מאוצר המילים הפוגעני (כמו שקרה ל"הומו" עבור דוברי עברית מסויימים) והיא מציינת קטגוריית זהות של מי שלא רואים בעצמם סטרייטים, הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים או ביסקסואלים. "תיאוריה קווירית" היא גוף כתיבה העוסק בביקורת השילוש מין-מגדר-מיניות, ומנסה להצביע על חוסר טבעיותו של הקישור האוטומטי ביניהם, וזאת בניגוד להשקפת העולם הפטריארכלית הרואה את השילוש הזה כמצב האנושי הטבעי. כך למשל, מכתיבה הפטריארכיה, שאם תינוק נולד עם אבר מין זכרי (ביולוגיה), הוא צריך לגדול להיות לגבר (מגדר) שנמשך לנשים (מיניות).

הספר, המכנס מאמרים, הרצאות ורשימות שנכתבו בין 1993 ל-2008, מחולק לשלושה חלקים. הראשון, "מחשבות קוויריות", כולל מאמרים על דנה אינטרנשיונל, ג'ודית באטלר ואיב קוסופסקי סדג'וויק; הראשונה אמנם לא נחשבת הוגה קווירית (או הוגה בכלל), אבל מהניתוח המרתק של זיו (במאמר שהתפרסם לראשונה ב-1999 ב"תיאוריה וביקורת") היא מצטיירת באופן משכנע כאחת המעניינות שבהוגים הקוויריים. החלק השני, שכותרתו "שיטוטים בדמיון הפורנוגרפי", כולל רשימות העוסקות באפשרות קיומה של סובייקטיביות נשית בפורנוגרפיה ובביקורת התפיסה הפמיניסטית המתנגדת לפורנוגרפיה; והחלק האחרון, הנקרא בפשטות "רשימות", מורכב בעיקרו מרשימות ביקורת שפרסמה זיו במוסף "תרבות מעריב" ואשר בהן היא מדגימה קריאה ביקורתית בספרים וצפייה ביקורתית בסרטים ובהצגות באמצעות התובנות התיאורטיות שפותחו והוסברו בשני חלקיו הראשונים של הספר.

הספר נפתח ברשימה שכותרתה "ממורביליה: לקראת היסטוריה של ברים", שעוסקת במשמעות של הבר והמועדון בחיים ההומואיים והלסביים. הזמן שחלף מאז פרסומה הראשון, ב-1996 (בגיליונו השני והאחרון של כתב העת "תת תרבות" בעריכת יאיר קדר), הוסיף לרשימה היפה הזו שכבה נוספת של משמעות, שלא היתה לה בזמן הפרסום, והפך את המילה "לקראת" שבכותרתה למיותרת: זוהי כבר היסטוריה של ממש של ברים (ואפילו כמעט אלגיה לברים). זכרונותיה של המחברת, השזורים בהיסטוריה קהילתית של הבר או המועדון כ"מקומות שבהם זהותנו מתבררת, מקבלת אישור, מתעצבת" (עמ' 22), הפכו בעצם לתיעוד של עולם שהיה ואיננו עוד: הברים והמועדונים הגיים המעטים שנותרו בתל-אביב (גם בשנות התשעים הם לא היו רבים מספור) כבר לא מתפקדים עוד כמקומות לבירור הזהות או כבועה בטוחה שבה ניתן להרגיש מעט פחות חריגים לכמה שעות; הם אפילו לא מתפקדים עוד כ"מקום לתפוס בו זיון", כלשונה של זיו; הרבה מהאינטראקציות האנושיות – בין אם למטרות חפוזות ובין אם למטרות נינוחות יותר – הועתקו לאתרי היכרויות באינטרנט.

באמצע שנות התשעים, פחות או יותר בשיא תקופת הברים והמועדונים הגיים בתל-אביב, הגעתי לראשונה, נרגש, לפגישה של קבוצת הקריאה בתיאוריה קווירית באוניברסיטת תל-אביב, בהנהגתם של ד"ר עמליה זיו, פרופ' מיכאל גלוזמן ופרופ' אייל גרוס. הייתי אז בשלהי לימודי התואר הראשון שלי, והמעט שלמדתי באחד הקורסים על פמיניזם משפטי לא הניח את דעתי. הייתי זקוק, במסגרת תהליך היציאה מהארון שלי שהחל אז, לעוד מזון לרוח. ההיכרות הראשונית עם התיאוריה הקווירית דרך הטקסטים שקראתי לפגישות של קבוצת הקריאה לא הייתה תמיד חוויה קלה לעיכול; בצד טקסטים שחוויית הקריאה בהם הייתה חוויה של גילוי ושל הארה, מצאתי שרבים מהטקסטים קשים לקריאה מכל הסיבות הלא נכונות. חלקם היו כתובים בשפה כאילו גבוהה ומורכבת, אבל בעצם עילגת. אחרים התפתלו בין מילים רבות, אבל לא אמרו משהו שאי אפשר היה לומר בפחות מילים ובפחות תסכול לקורא, אם הם בכלל אמרו משהו.

אני מציין את זה, כי לא במקרה כתוב על גב הספר שהוא מציע "מבואות נגישים להגות ולהוגים קוויריים"; חלק מהטקסטים החשובים ביותר, כמו אלה של ג'ודית באטלר, מאתגרים וקשים לקריאה. לעיתים זה משום שהעמדה הביקורתית שלהם כלפי הסדר המיגדרי מבוטאת גם באמצעות השימוש בשפה, בבחינת "המדיום הוא המסר", ולעיתים מפני שחלק מהטקסטים פשוט כתובים רע (ומשתמשים באיצטלה האידאולוגית להצדקת הרישול בכתיבה). אבל במקרה של "מחשבות מיניות" יש אמת בפרסום: הטקסטים המרכיבים את הספר כתובים היטב, וגם אם הם לא תמיד קלים לקריאה בשל האתגרים האינטלקטואליים והרגשיים שהם מציבים בפני הקורא (כפי שכל טקסט משמעותי צריך לעשות), הם תמיד רהוטים, בהירים וצלולים.

אני מודה שהניתוח המרתק שזיו מציעה בספרה של הפוטנציאל החתרני שבפורנוגרפיה לסבית לא תמיד שכנע אותי. כמו הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי, גם זיו מתמקדת בניתוח פורנוגרפיה כייצוג של נשים ושל מיניותן ותשוקותיהן. אבל גם הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי וגם הביקורת של זיו לא תמיד מבחינים בין ז'אנרים של פורנוגרפיה, ומתייחסים באופן שווה לספרות פורנוגרפית ולסרטים פורנוגרפיים. המסורת האקדמית-ביקורתית של התייחסות אל סרטים כאל "טקסטים תרבותיים" בעייתית בעיני במיוחד כאשר מדובר בפורנוגרפיה. סרטים, להבדיל מסיפורים, הם תיעוד של אנשים בשר ודם, ולכן הם לא רק יצרנים של ייצוגים.

פורנוגרפיה סטרייטית "רגילה" לא רק מציגה נשים באופן משפיל, כפי שטוענת הביקורת הפמיניסטית, אלא גם משפילה נשים אמיתיות ולעיתים מזומנות אף גורמת להן לפגיעה ולטראומה. פורנוגרפיה לסבית או פמיניסטית מצולמת יכולה אולי לייצג מיניות באופן שונה מהמיינסטרים ההטרוסקסואלי, אבל מה על המצולמות עצמן? האם הייצוג הלא פטריארכלי נוצר בתהליך שהוא בהכרח פחות פוגעני עבור ה"כוכבות"? זיו מאזכרת בכמה הזדמנויות לאורך הספר את הפורנוגרפיה ההומואית כדוגמה לפורנוגרפיה בעלת פוטנציאל משחרר ממוסכמות הטרוסקסואליות משפילות, אבל האמת היא שלא תמיד יש קשר בין השפעת הפורנוגרפיה על המככבים בה לבין הייצוגים שהיא מייצרת. לעיתים די תכופות מתפרסמות ידיעות על "כוכבי" פורנו הומואי שהתאבדו; אחרים צורכים סמים, לעיתים כדי שיוכלו לעבוד בתעשיה הזו, או נאלצים להשתתף בסרטים שבהם עליהם לקיים יחסי מין לא מוגנים, ולבסוף מאבדים את פרנסתם כשסר חינם (בעיקר כשהם נחשבים ותיקים או מבוגרים מדי).

על-אף חילוקי הדעות הללו, ואולי בזכותם, הקריאה בספר היא תענוג צרוף. הטקסטים החכמים של זיו מצליחים להפתיע ולרתק גם שנים לאחר שפורסמו לראשונה, וגם בקריאה שנייה. הם מצליחים להיות בו-זמנית גם מבוא מעולה ל"מתחילים", וגם כר פורה לדיון ולוויכוח עבור ה"מתקדמים", ומעל לכול – הם מהווים תוספת חשובה, מבורכת וסקסית, לכתיבה בעברית על הפוליטיקה של המיניות.

* הרשימה מתפרסמת היום בנוסח מעט שונה במוסף "הארץ, ספרים".

גאווה זו גם אחריות (רשימה שפורסמה בשבוע שעבר לקראת מצעד הגאווה)

המחלוקת סביב אופיין של חגיגות חודש הגאווהאינה חדשה: יש הסבורים שהחגיגות, המתקיימות בחודש יוני בהשראת המקור האמריקני, איבדו משהו מהמימד הפוליטי המתריס שהיה להן בסוף שנות התשעים. מי זוכר היום את פינוי גן העצמאות, שבו התקיים אחד מאירועי הגאווה הראשונים ב-1998 על-ידי שוטרים אגרסיביים עוטי כפפות גומי (מחשש – מגוחך למדי – להידבק במחלות אם יגעו בהומו)? מרבית אירועי הגאווה איבדו  בשנים האחרונות, לדעת רבים, את עוקץ המאבק נגד ההומופוביה, והפכו לאירועים מסחריים שמתקיימים בזכות חסויות מסחריות. מן המפורסמות שאין כמו דבר המפרסם כדי להשתיק את קולות המחאה, שהרי אין דבר שיותר מדכדך ומדכא את יצר הקניות מחדשות רעות.
חשוב להבהיר שאין שום דבר רע במסיבות. להיפך. וחשוב גם לזכור, שתהליך המסחור והפיכת האירועים הללו לאירועים בידוריים בעיקרם לא מייחד את חגיגות הגאווה. כל קבוצת שוליים שזזה אל המרכז נהנית וגם סובלת מחיבוק הדוב של הממסד. זהו חיבוק דוב כי הוא גם מקבל אבל גם קצת חונק. ומאליה עולה השאלה, האם הקבלה אל המיינסטרים שווה את מחיר אובדן הקול המיוחד, האחר, של קבוצת המיעוט, והאם חבריה לא שוכחים, שכמיעוט נרדף לשעבר רובצת עליהם האחריות לפעול למען זכויות האדם של מיעוטים נרדפים אחרים.
הקהילה הלהטבי"ת עברה דרך ארוכה בעשורים האחרונים, ממאבק על הכרה בעצם זכותם של חבריה וחברותיה להתקיים, למאבקים בורגניים יותר כמו המאבק על נגישות לטכנולוגיות של פריון ולהכרה בנישואים. אבל בדרך לקבלה אל חיק הממסד – ובישראל זה תמיד קורה דרך הקמת משפחה והולדת ילדים (כרטיס הכניסה האולטימטיבי לישראליות היהודית), נזנחו סוגיות חשובות לא פחות כמו מאבק בהומופוביה שדוחפת נערים לרחוב ולזנות ומניעה אחרים לתקוף או לרצוח הומואים ולסביות, מאבק בטרנספוביה, מצוקת ההומואים הפלסטינים ועוד סוגיות של חיים ומוות.
ההתבגרות וההתנרמלות של הקהילה הלהטבי"ת בארץ – תהליכים טבעיים וגם במידה לא מבוטלת מבורכים – חייבות להיות פחות סקטוריאליות ופחות ממוקדות בעצמן.  קבוצות מיעוט שסבלו (ועדיין סובלות) מדיכוי היסטורי יש אחריות  גם על הזולת. הכרה בזכות להורות של הומואים לא יכולה לבוא על חשבון ניצול של נשים במדינות שבהן הפונדקאות דומה לסחר בעבדים, ממש כשם שנשים סטרייטיות שסובלות מבעיות פוריות ופונות לפונדקאית בהודו צריכות להיות רגישות לכך שהן נוטלות חלק בניצול פטריארכאלי של אישה אחרת.
הומואים, לסביות, טרנסקסואלים, נשים, פלסטינים, יהודים, כולם שייכים לקבוצות שסבלו או סובלות מדיכוי, מאפליה ומרדיפה בשל השתייכותם המינית, האתנית או הגזעית. לכן הגאווה שלנו חייבת להיות גם האחריות שלנו לזולת שאולי עדיין לא השיג מידה זהה של חירות והכרה באנושיותו, בין אם הוא שייך לקהילה הלהט"בית, בין אם מדובר באישה שמותקפת משום שהיא מסרבת לשבת בירכתי האוטובוס או שלבושה אינו צנוע דיו לטעמם של משמרות הצניעות, ובין אם מדובר בפלסטינים שסובלים מהתעמרות שרירותית וקשה.
אז נכון שכדי להרים מצעד גאווה – פוליטי או ממוסחר – צריך כסף, והרבה. אבל תובענותו של המפרסם לא יכולה להוות תירוץ לשכחת העבר ולהתנערות מאחריות כלפי מי שעדיין לא יכולים לצעוד בראש מורם ברחובות העיר ולחגוג את חירותם. יש סיבה למסיבה, אבל, אם נזכור את מי שעדיין זקוקים לעזרה, יכולות להיות לנו עוד סיבות רבות מאוד למסיבה. ואז המסיבה תהיה גם יותר גדולה וגם יותר שמחה.
* הרשימה פורסמה ביום שישי שעבר ב-Ynet.

%d בלוגרים אהבו את זה: