ארכיון תג: משפט

פשעים נגד הפטריארכיה: קורס חדש במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל

החל ממחר, יום שני ה-12.11.2012, ב-20:30, ובכל יום שני במשך שלושה עשר שבועות, ישודר במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגל"ץ הקורס שלי "פשעים נגד הפטריארכיה: ניאוף, הפלות והומוסקסואליות במשפט ובתרבות".

מה היה היחס התרבותי והמשפטי למין ולמיניות בעת העתיקה? מדוע מעשים מסוימים (כמו ניאוף והפלות) נאסרו בעיקר על נשים, בעוד שאחרים (כמו הומוסקסואליות) נאסרו רק על גברים? הקורס מציג את מושג הפטריארכיה, סדר חברתי ומשפטי שבמסגרתו גברים מסוימים שולטים בגברים אחרים ובנשים. כדי לשרוד, הפטריארכיה זקוקה לפשעים ממוגדרים, כלומר פשעים שחלים רק על אחד המינים. אלו הם "פשעים נגד הפטריארכיה". היחס התרבותי והמשפטי לניאוף, להפלות ולהומוסקסואליות – שלוש דוגמות מרכזיות, אך לא יחידות לעבירות ממוגדרות – נבחן לאור המשפט היווני, הרומי והעברי. בנוסף בוחן הקורס אלו מהאיסורים וההיתרים העתיקים השתמרו עד ימינו ונקלטו לתוך שיטות משפט מודרניות (לרבות המשפט הישראלי של ימינו), ומדוע, בשיטות משפט שונות, עדיין נזקקים לעבירות ממוגדרות.

אפשר יהיה להאזין להרצאות במשך תקופה מוגבלת גם דרך אתר האינטרנט של גל"ץ.  ובקרוב, גם גירסת הספר.

בימי שלישי  ישודר הקורס "תמונות של בשר" של דרור בורשטיין, ובימי רביעי – קורס של קציעה אלון על שירה מזרחית בישראל.

עדכון, דצמבר 2013: גירסת הספר של הקורס "פשעים נגד הפטריארכיה" הופיעה בימים אלה.

פוליטיקאים בלי בושה

מבול התחקירים, השימועים, כתבי האישום וההרשעות של אישי ציבור, חלקם מהבכירים ביותר בשירות הציבורי ובפוליטיקה הישראלית, מעלה שאלות שונות באשר לנורמות שלטוניות של נבחרי הציבור, האנשים שיושבים על הקופה הציבורית ואמורים לנהל את המדינה לטובתנו (ולא לטובתם האישית), אבל גם בנוגע למידת מעורבותה של מערכת אכיפת החוק בניהול המדינה.

יש פוליטיקאים שטוענים שחקירותיהם והגשת כתבי האישום נגדם נובעים מרדיפה פוליטית, אישית או עדתית. אחרים, מתוחכמים יותר, טוענים שאם נחקור מספיק – נגלה אצל כל אחד כמעט פגמים חמורים פחות או יותר בהתנהלות; אף אחד לא מושלם, ודרישה כזו מאישי ציבור פוגעת ביכולתם לתפקד באופן יעיל וענייני. המשפטיזציה גורמת לכך שהם יעסקו בהכנות ליום סגריר שבו אולי מישהו יתלונן עליהם או תוקם ועדת חקירה או תוגש עתירה לבג"ץ, במקום לנהל את המדינה. טענה נוספת, מוצדקת בהחלט, היא התמשכות הליכי החקירה, שבמקרה של ליברמן היא באמת קיצונית (חמש עשרה שנה – ומעניין לשאול מה חלקו של הנחקר בסחבת הזו).

וכמובן, ישנה התקשורת: מוניטין נבנה בעמל של שנים, והוא יכול להיהרס בשניות אחדות, בפרסום שגוי אחד, מה גם שקיימת בשנים האחרונות נטייה חזקה מאוד לשכוח את חזקת החפות: עצם הפתיחה בחקירה או קיום השימוע או הגשת כתב האישום, נתפסים בתקשורת ובציבור כהוכחה לכך שההאשמות נכונות, והמשפט נעשה כמעט מיותר.

איך אפשר להסביר את מה שקורה בישראל בשנים האחרונות? את העובדה שפוליטיקאים מרגישים נרדפים על ידי התקשורת ועל ידי מערכת המשפט? את התחושה של ישראלים רבים כל כך שאין לנו הנהגה ושאין לנו על מי לסמוך? ואת הצורך ההולך וגובר של מערכת אכיפת החוק להתערב ושל התקשורת לעקוב אחר פרטי הפרטים של הפרשות, וככל שהם סנסציוניים יותר, מה טוב?

האנתרופולוגית האמריקנית רות בנדיקט (1948-1887), שחקרה בין היתר את התרבות היפנית (זו שתמיד מונגדת לתרבות הישראלית – "ביפן הוא כבר מזמן היה עושה חרקירי", נהוג לומר כאן), טבעה את ההבחנה בין תרבויות בושה לתרבויות אשם. תרבויות אשם הן תרבויות שבהן הציות לחוק מתקיים בגלל פחד מעונש. חברות מערביות מודרניות הן בעיקרן תרבויות אשם, ויש בהן המון חוקים וכללים מאוד מפורטים שאוסרים על שלל התנהגויות. בחברות כאלה מערכת המשפט מאוד מרכזית.

לעומת תרבויות האשם, קיימות תרבויות בושה. בתרבויות אלה אין הרבה איסורים, אלא מודלים חיוביים להתנהגות (כמו למשל האודיסיאה והאיליאדה ביוון העתיקה). מי שלא מסוגל לעמוד במודלים האלה, חש בושה, והציות לנורמות נעשה מפחד מפני ביוש, ולא מפני ענישה. הבושה שחש מי שנכשל היא גם פנימית (אכזבה מכישלונו) וגם פומבית. חברות עתיקות רבות, שבהן כולם מכירים את כולם, הן תרבויות בושה. אמצעי התקשורת, והיכולת לתעד ולדווח על מעשיו של אדם, צמצמו במידה רבה את הפער שבין תרבויות הבושה העתיקות ותרבויות האשם המודרניות, על ידי כך שהזריקו מימד של בושה אל תוך תרבויות האשם.

אמצעי התקשורת עושים היום, מבחינת הבושה, מה שהשירה ההומרית עשתה בזמנים העתיקים: הם מנסים להחזיר את הבושה במקום שבו היא הלכה לעולמה, ואיתה נאסף אל אבותיו גם הציות לחוק.

גם מבלי להתייחס לשאלת אשמתו של ליברמן – שהרי הוא עדיין אפילו לא הועמד לדין – אם מסתכלים על מי שכן הועמדו לדין והורשעו: חיים רמון, צחי הנגבי, אברהם הירשזון, משה קצב, ג'קי מצא, אריה דרעי (והרשימה יכולה להמשיך ולהמשיך), ברור שהתרבות הפוליטית הישראלית (ואולי גם התרבות הכללית) נמצאת על פרשת דרכים מרתקת: מצד אחד, ניכר שאנחנו כבר לא לגמרי תרבות אשם: שלטון החוק בישראל עומד בפני אתגרים לא פשוטים, ולא תמיד בהצלחה. זה יכול להיות הסבר אפשרי למשפטיזציה של תחומים כה רבים: בהיעדר ציות לחוק, המשפט נכנס לפעולה כדי לכפותו.

אמצעי התקשורת, מצידם, בעזרת התחקירים, החשיפות והמעקבים, מנסים להציל משהו על ידי החייאת רעיון הבושה העתיק, והציפייה שנשמור על החוק, כי הציות לחוק ולמודלים חיוביים של התנהגות, במיוחד כשמדובר בנבחרי ציבור, הם ערכים חשובים בפני עצמם.

התובנות של בנדיקט יכולות גם להסביר מדוע מערכת המשפט והתקשורת סובלות מיחס ספקני ומבטל, ומדוע פוליטיקאים – מורשעים או רק מואשמים – משקיעים אנרגיות כה רבות בהשתלחות בהן: שהרי בהיעדר אשם (מערכת משפט) ובהיעדר בושה (תקשורת חופשית), היכולת לעבור על החוק באופן חופשי, להשתמש בכספינו לטובתם האישית ולצפצף על מי שבחרו בהם, תהיה בלתי מוגבלת.

* הרשימה מתפרסמת היום בנוסח שונה ב-Ynet.

הורות יתר: הטלת אחריות פלילית על הורים שילדיהם מבריזים מבית הספר

כתבתי כאן על הטרנד של הורות יתר, בעקבות המחקר שלי ושל גאיה ברנשטיין שעתיד להתפרסם בקרוב. במחקרנו טענו שהמשפט, באמצעות הסדרים שונים, מעודד הורים להיות מעורבים בחיי ילדיהם, באופן שעלול להיות לעיתים מוגזם ומזיק. לפני כשבועיים, הסנאט של מדינת קליפורניה צעד צעד קדימה בעידוד הורות יתר, כאשר העביר הצעת חוק שלפיה הורים שילדיהם נעדרים מבית הספר שוב ושוב, יואשמו בעבירה פלילית שעונשה קנס בגובה של $2,000 או עד שנת מאסר. גאיה ברנשטיין כתבה על החוק החדש בבלוג Concurring Opinions.

עדכון, 15.7.2010: ה-ABA Journal, כתב העת המשפטי הנקרא ביותר בארצות הברית, התייחס אתמול למחקר שלנו על הורות יתר, כאן.

עדכון, 19.7.2010: כתבת הניו יורק טיימס, ליסה בלקין, הקדישה פוסט שלם למחקר של פרופ' גאיה ברנשטיין ושלי על הורות-יתר בבלוג שלה Motherlode באתר הניו יורק טיימס.

חזירים בין שיני החוק

הסיפור שמספרת פרופסור דפנה ברק-ארז בספרה, OUTLAWED PIGS: LAW, RELIGION, AND CULTURE IN ISRAEL   הוא סיפור מרתק על הפער שבין כוונות לתוצאות. זה סיפור על השאיפה ליצור זהות לאומית-יהודית אחידה באמצעות קודיפיקציה אזרחית של ציווי דתי ומסורתי, ועל כישלונה של שאיפה זו. זהו סיפורה של חקיקה שהציבור, או לפחות חלקים ממנו, לא יכול לציית לה מסיבות שונות; זהו סיפור של אכיפה סלקטיבית ולא עקבית; ולבסוף, זהו סיפור על זילות של המסורת.

ברשימה זו ברצוני להעיר שתי הערות בעקבות הניתוח של פרופסור ברק-ארז שקשורות לפער הזה שהיא מתארת, בין כוונות לתוצאות: הערה ראשונה עוסקת באופן שבו הקודיפיקציה של דין דתי אל תוך המשפט האזרחי משנה ומעצבת את הדין הדתי עצמו; הטענה היא שהדת משלמת מחיר כאשר הופכים אותה לחלק מחוק המדינה, משום שהיא לא נותרת כפי שהייתה.

את הדרך שבה המדינה החילונית משנה את הדין הדתי ניתן לראות גם בדמיון שבין הדיונים על חוקי הַחֲזיר ובין הדיונים על חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א-1951 וחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, כפי שאראה, הנימוקים שהעלו חברי הכנסת בעד ונגד החלת דין תורה כדין הבלעדי על נישואין וגירושין של יהודים בישראל, היו זהים כמעט לחלוטין לנימוקים שמצוטטים בספרה של ברק-ארז בנוגע לחקיקת החזיר. העובדה שמוסד המשפחה מחד גיסא והחזיר מאידך גיסא, נדמו ככלים כמעט שווים במעמדם ליצירת זהות יהודית-לאומית ישראלית ולצורך בניין האומה היא כשלעצמה מרתקת. שניהם גם נתפסים כיום כביטויים של "הכפייה הדתית".

ההערה השנייה קשורה לרטוריקה של התומכים באיסור בכלל, ולמיקומו של איסור אכילת החזיר בתחום הגבורה בפרט. כפי שמתארת ברק-ארז, התומכים באיסור נימקו את תמיכתם בחקיקת חוקי החזיר במסורת הארוכה של מוות על קידוש השם שנקשר בסירוב לאכול בשר חזיר. מסורת זו, לדעתם, הפכה את בשר החזיר לסמל לאומי המחייב חקיקת חוק מתאים. כפי שאטען בדיוני, אותו מודל גבורה עצמו יכול היה להביא למסקנה הפוכה, שלפיה במדינת היהודים אין למנוע מיהודים את חופש הבחירה בנוגע לתפריטם משום היותם יהודים; שהרי מודל הגבורה מבטא בדיוק את חולשתם של היהודים נטולי הריבונות כפי שהיא באה לידי ביטוי בכפייתם לאכול בשר חזיר.

(…)

להורדת רשימת הביקורת המלאה לחצו כאן.

עוד על הורות-יתר

מאת גאיה ברנשטיין וצבי טריגר

הספסלים בגני המשחקים בצפון אמריקה עומדים נטושים. במקום לשבת עליהם, ההורים מנדנדים את הילדים תוך כדי שהם משננים להם את אותיות ה-ABC. ההורות השתנתה באופן דרמטי מאז ילדותנו, בשנות ה-70. ההורים של היום מעורבים הרבה יותר בחייהם של ילדיהם. במחקרנו החדש, "הורות יתר" ("Over-Parenting") אנו מתארים את המגמה החדשה הזו, ומכנים אותה "הורות אינטנסיבית" (ניתן להוריד את המחקר המלא – באנגלית – כאן). אנו מראים כיצד המשפט כבר אוכף הורות אינטנסיבית, וטוענים, שלמרות היתרונות הברורים והמוכחים של מעורבות ההורים בחיי ילדיהם, אין זה ראוי שנורמות תרבותיות של הורות אינטנסיביות ייהפכו לחוקים מחייבים.

ההורה המעורב נמצא במסע תמידי להשגת המידע העדכני ביותר בנוגע לגידול ילדים וביישומו כדי לטפח את ילדיו, לעקוב אחריהם ולנטר כל פרט בחיי הילדים. הורות אינטנסיבית מתחילה כבר בהריון: לרשות האם ההרה עומד גוף ידע עצום, שגדל כל הזמן, בנוגע לבריאות העובר ולהתפתחותו התקינה. ההורות האינטנסיבית נמשכת דרך ימי ינקותו של הילד ולא מסתיימת אפילו כשהילדים עוזבים את הבית והולכים לאוניברסיטה. אוניברסיטאות בארצות הברית משקיעות יותר ויותר משאבים בסיפוק צרכיהם של הורים מעורבים: הורים מקבלים גישה ישירה לגיליונות הציונים של ילדיהם הסטודנטים (לעיתים, גם כאשר הילדים הם תלמידי תואר שני), והם מתקשרים למזכירויות ולמרצים כאשר ילדיהם מאוכזבים מרישום לקורסים לא רצויים או מהציון שקיבלו במבחן.

הורות אינטנסיבית היא לא רק נורמה תרבותית וחברתית. במחקרנו אנו מראים שמדובר במגמה סוציו-טכנולוגית, כלומר מגמה שמתאפשרת בזכות התפתחויות טכנולוגיות-מידע מסויימות, כמו האינטרנט והטלפון הסלולרי. הטכנולוגיה מאפשרת מעקב מתמיד אחר הילדים, אבל גם מעצימה אותו. למשל, הטלפון הסלולרי, אשר משמש הורים רבים כדי לשמור על קשר מתמיד עם ילדיהם: חוקרים שבדקו את נטייתם הגוברת והולכת של ילדים בני עשרים פלוס, סטודנטים באוניברסיטה, לעדכן את הוריהם בכל פרט ופרט של חיי היומיום שלהם, כינו את הטלפון הסלולרי בשם "חבל הטבור הארוך בעולם".

אז מה הקשר בין ההורות האינטנסיבית והמשפט? במחקרנו מצאנו, שהמשפט כבר אוכף נורמות של הורות אינטנסיבית, והוא עושה זאת בעוצמה רבה במיוחד במהלך סכסוכי משמורת בין הורים הנמצאים בתהליכי פרידה. לדוגמה, כאשר בתי משפט מתלבטים בידי מי מן ההורים להפקיד את הילדים ולקבוע שהוא המשמורן העיקרי, הם בודקים את חלוקת התפקידים בבית בין ההורים לפני הסכסוך. ההורה שהשקיע יותר בילדים והיה מעורב יותר בחייהם הוא זה שיזכה במשמורת. למעשה, עורכי דין מייעצים ערב הגירושין ללקוחותיהם להיהפך באופן מלאכותי ליותר מעורבים בחיי ילדיהם, ולהיעשות להורים אינטנסיביים, וזאת כדי לשפר את סיכוייהם בתביעת המשמורת. מראיונות שערכנו עם עורכי דין המתמחים בתחום, עולה שהתקופה שבמהלכה מתנהל סכסוך המשמורת הופכת למירוץ מלאכותי של מעורבות. בדרך כלל, ההורה שהיה פחות מעורב בחיי ילדיו במהלך הנישואין, מנסה ליצור הוכחות למעורבותו, למשל על-ידי איסוף הילד מהגן, במקומות שבהם על ההורה לחתום כשהוא מוציא את הילד, משלוח מסרונים רבים לילד ותיעודם, וכדומה. כפי שסיפרו לנו עורכי הדין שראיינו, הורים כאלה, החוששים מאבדן המשמורת עלי ילדיהם, הופכים בתקופת ההליכים המשפטיים להורים אינטנסיביים בצורה מוגזמת, שלפעמים אף פוגעת בילדים.

ישנן מסגרות משפטיות נוספות הפותחות את הדלת בפני הפיכת הנורמה החברתית של הורות אינטנסיבית לחוק מחייב. כך למשל, המשפט קולט לתוכו שוב ושוב ידע מדעי חדש והופך אותו לחוק מחייב. אין בכך כל פסול, אבל ידע מדעי משתנה תדירות, ומה שהוכח כמומלץ אתמול מתברר, בעקבות מחקרים חדשים, כמסוכן היום. למשל, תסמונת מוות בעריסה. עד תחילת שנות ה-90, ההמלצה המקובלת הייתה להשכיב תינוקות לישון על בטנם, וזאת כדי להפחית את הסיכוי למוות בעריסה. מחקרים חדשים הוכיחו שהשכבת התינוק על הבטן דווקא מגדילה את הסיכון למוות בעריסה, והמליצו להשכיב את התינוקות לישון על גבם. צריכת דגים במהלך ההריון היא דוגמה נוספת: נשים הרות נתקלות באתרי אינטרנט ובספרי הדרכה בהמלצה שלא לצרוך דגים, משום תכולת הכספית הגבוהה בהן, אשר עלולה לגרום נזק לעובר. ואולם, בדצמבר 2009, פירסם מינהל התרופות והמזון האמריקני (ה-FDA) המלצה לנשים הרות לצרוך שתי מנות של דגים בשבוע, בשל תכולת האומגה 3 הגבוהה שבהם, שתורמת להתפתחות העובר. גם הידע המדעי אודות הסיכונים של השמנת יתר משנה פרקטיקות של הורות, ובארצות-הברית בתי משפט החלו להרחיק ילדים הסובלים מהשמנת-יתר מבתיהם ולהעבירם למשפחות אומנות. כתוצאה מהמגמה הזו, אנו צופים שבתי משפט יתחילו לדרוש מן ההורים רמת עדכניות וידע מתוחכמת ומורכבת יותר ויותר, שאם לא כן, הם ייחשבו להורים מזניחים וילדיהם יילקחו מהם. אנו טוענים במחקר, שבגלל הידע המדעי המשתנה ובגלל הבעייתיות שבהטלת נטל המחקר וההתעדכנות על הורים, עיגון של הורות אינטנסיבית בחוק עלול להביא לתוצאות קשות.

הורות אינטנסיבית היא מגמה רווחת בקרב המעמד הבינוני-גבוה. היא יקרה ודורשת השקעת זמן ומשאבים רבים אחרים. יחד עם זאת, קיימת סכנה שהיא תהפוך להורות-יתר, בעיקר אם תאומץ על ידי המשפט כסטנדרט ההורות הראוי. הורות אינטנסיבית היא מוטה מבחינה מעמדית, תרבותית ומיגדרית. היא משעבדת נשים עוד יותר לתפקידן המסורתי כאמהות, ומפלה קהילות ותרבויות שמאמינות בפרקטיקות שונות של הורות מתירנית וחופשית יותר. כך, למשל, בסוף שנות ה-90 משטרת ניו יורק עצרה זוג הורים מדנמרק, אשר נכנסו למסעדה לאכול והשאירו בחוץ את תינוקתם בעגלה. התינוקת נמסרה למשפחה אומנת ונגד ההורים נפתחו הליכים משפטיים בחשד להזנחה. ההורים טענו שבדנמרק נהוג להשאיר את התינוקות מחוץ למסעדות ולבתי קפה, בשעה שההורים יושבים בפנים ושותים או אוכלים. העיתונות הדנית שדיווחה על הפרשה עשתה זאת בזעזוע: כיצד האמריקנים עוצרים זוג צעיר שבסך הכול עשה דבר מקובל ביותר. העיתונות האמריקנית הייתה גם היא מזועזעת, אבל מסיבה הפוכה: כיצד זוג הורים נוטש את התינוקת שלו בעגלה, באמצע היום, בניו יורק הסואנת, ונכנס לאכול במסעדה. התקרית הזו מדגימה שהורות "נכונה" היא שאלה של תרבות, ואכיפת נורמות של הורות שצמחו בשכבה מסויימת של האוכלוסייה על כלל האוכלוסייה עלולה להיות בעייתית.

מחקרים פסיכולוגיים מצביעים על החשיבות של מעורבות ההורים בחיי ילדיהם. ילדים להורים מעורבים, על פי מחקרים אלה, נהנים מביטחון עצמי רב יותר, מהישגים אקדמיים משופרים ומיכולת התמודדות טובה יותר. אולם, כאשר הורות אינטנסיבית הופכת להורות יתר, על פי המחקרים, הילדים סובלים. ילדים להורים מעורבים מדי סובלים משיעורים גבוהים יותר של חרדות, דיכאון, שימוש בסמים ובאלכוהול, ויכולת ירודה להתמודד עם מצבים קונפליקטואליים.

עדכון, 15.7.2010: ה-ABA Journal, כתב העת המשפטי הנקרא ביותר בארצות הברית, התייחס אתמול למחקר שלנו על הורות יתר, כאן.

עדכון, 19.7.2010: כתבת הניו יורק טיימס, ליסה בלקין, הקדישה פוסט שלם למחקר של פרופ' גאיה ברנשטיין ושלי על הורות יתר בבלוג שלה Motherlode באתר הניו יורק טיימס.

עדכון, 30.7.2010: בעלת הטור לנור סקנזי פירסמה אמש באתר המגזין פורבס רשימה על המחקר של פרופ' גאיה ברנשטיין ושלי על הורות-יתר.

הורות-יתר

בדרך כלל כשמדברים על הורים "רעים", עוסקים בהזנחה, בהתעללות ובמה שחסר. אבל האם המשפטנים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאלים יודעים כיצד להתמודד עם הורות-יתר? הורות-יתר היא טרנד נפוץ בעיקר במעמדות סוציו-אקונומיים גבוהים בארצות הברית (והוא הגיע גם לארץ), ואולי גם בגלל זה יש דווקא נטייה לאמץ סגנון הורות זה, שכולל מעקב מתמיד אחר הילדים, מישטור וניטור של כל היבט של חייהם וניסיון למנוע מהם חשיפה כלשהי לאתגרים, לקונפליקטים ולמשברים. מחקרים פסיכולוגיים מראים שגם מעורבות יתר בחיי הילדים עלולה להזיק, ממש כמו הזנחה.

בימים אלה השלמתי מחקר – יחד עם עמיתתי פרופ' גאיה ברנשטיין – על תופעת הורות היתר בארצות-הברית, ועל הסכנות שבהפיכת סטנדרט ההורות הזה להורות ה"נכונה". אפשר להוריד את המחקר (באנגלית) כאן. תגובות והערות יתקבלו בברכה.

%d בלוגרים אהבו את זה: