ארכיון תג: רות בנדיקט

פוליטיקאים בלי בושה

מבול התחקירים, השימועים, כתבי האישום וההרשעות של אישי ציבור, חלקם מהבכירים ביותר בשירות הציבורי ובפוליטיקה הישראלית, מעלה שאלות שונות באשר לנורמות שלטוניות של נבחרי הציבור, האנשים שיושבים על הקופה הציבורית ואמורים לנהל את המדינה לטובתנו (ולא לטובתם האישית), אבל גם בנוגע למידת מעורבותה של מערכת אכיפת החוק בניהול המדינה.

יש פוליטיקאים שטוענים שחקירותיהם והגשת כתבי האישום נגדם נובעים מרדיפה פוליטית, אישית או עדתית. אחרים, מתוחכמים יותר, טוענים שאם נחקור מספיק – נגלה אצל כל אחד כמעט פגמים חמורים פחות או יותר בהתנהלות; אף אחד לא מושלם, ודרישה כזו מאישי ציבור פוגעת ביכולתם לתפקד באופן יעיל וענייני. המשפטיזציה גורמת לכך שהם יעסקו בהכנות ליום סגריר שבו אולי מישהו יתלונן עליהם או תוקם ועדת חקירה או תוגש עתירה לבג"ץ, במקום לנהל את המדינה. טענה נוספת, מוצדקת בהחלט, היא התמשכות הליכי החקירה, שבמקרה של ליברמן היא באמת קיצונית (חמש עשרה שנה – ומעניין לשאול מה חלקו של הנחקר בסחבת הזו).

וכמובן, ישנה התקשורת: מוניטין נבנה בעמל של שנים, והוא יכול להיהרס בשניות אחדות, בפרסום שגוי אחד, מה גם שקיימת בשנים האחרונות נטייה חזקה מאוד לשכוח את חזקת החפות: עצם הפתיחה בחקירה או קיום השימוע או הגשת כתב האישום, נתפסים בתקשורת ובציבור כהוכחה לכך שההאשמות נכונות, והמשפט נעשה כמעט מיותר.

איך אפשר להסביר את מה שקורה בישראל בשנים האחרונות? את העובדה שפוליטיקאים מרגישים נרדפים על ידי התקשורת ועל ידי מערכת המשפט? את התחושה של ישראלים רבים כל כך שאין לנו הנהגה ושאין לנו על מי לסמוך? ואת הצורך ההולך וגובר של מערכת אכיפת החוק להתערב ושל התקשורת לעקוב אחר פרטי הפרטים של הפרשות, וככל שהם סנסציוניים יותר, מה טוב?

האנתרופולוגית האמריקנית רות בנדיקט (1948-1887), שחקרה בין היתר את התרבות היפנית (זו שתמיד מונגדת לתרבות הישראלית – "ביפן הוא כבר מזמן היה עושה חרקירי", נהוג לומר כאן), טבעה את ההבחנה בין תרבויות בושה לתרבויות אשם. תרבויות אשם הן תרבויות שבהן הציות לחוק מתקיים בגלל פחד מעונש. חברות מערביות מודרניות הן בעיקרן תרבויות אשם, ויש בהן המון חוקים וכללים מאוד מפורטים שאוסרים על שלל התנהגויות. בחברות כאלה מערכת המשפט מאוד מרכזית.

לעומת תרבויות האשם, קיימות תרבויות בושה. בתרבויות אלה אין הרבה איסורים, אלא מודלים חיוביים להתנהגות (כמו למשל האודיסיאה והאיליאדה ביוון העתיקה). מי שלא מסוגל לעמוד במודלים האלה, חש בושה, והציות לנורמות נעשה מפחד מפני ביוש, ולא מפני ענישה. הבושה שחש מי שנכשל היא גם פנימית (אכזבה מכישלונו) וגם פומבית. חברות עתיקות רבות, שבהן כולם מכירים את כולם, הן תרבויות בושה. אמצעי התקשורת, והיכולת לתעד ולדווח על מעשיו של אדם, צמצמו במידה רבה את הפער שבין תרבויות הבושה העתיקות ותרבויות האשם המודרניות, על ידי כך שהזריקו מימד של בושה אל תוך תרבויות האשם.

אמצעי התקשורת עושים היום, מבחינת הבושה, מה שהשירה ההומרית עשתה בזמנים העתיקים: הם מנסים להחזיר את הבושה במקום שבו היא הלכה לעולמה, ואיתה נאסף אל אבותיו גם הציות לחוק.

גם מבלי להתייחס לשאלת אשמתו של ליברמן – שהרי הוא עדיין אפילו לא הועמד לדין – אם מסתכלים על מי שכן הועמדו לדין והורשעו: חיים רמון, צחי הנגבי, אברהם הירשזון, משה קצב, ג'קי מצא, אריה דרעי (והרשימה יכולה להמשיך ולהמשיך), ברור שהתרבות הפוליטית הישראלית (ואולי גם התרבות הכללית) נמצאת על פרשת דרכים מרתקת: מצד אחד, ניכר שאנחנו כבר לא לגמרי תרבות אשם: שלטון החוק בישראל עומד בפני אתגרים לא פשוטים, ולא תמיד בהצלחה. זה יכול להיות הסבר אפשרי למשפטיזציה של תחומים כה רבים: בהיעדר ציות לחוק, המשפט נכנס לפעולה כדי לכפותו.

אמצעי התקשורת, מצידם, בעזרת התחקירים, החשיפות והמעקבים, מנסים להציל משהו על ידי החייאת רעיון הבושה העתיק, והציפייה שנשמור על החוק, כי הציות לחוק ולמודלים חיוביים של התנהגות, במיוחד כשמדובר בנבחרי ציבור, הם ערכים חשובים בפני עצמם.

התובנות של בנדיקט יכולות גם להסביר מדוע מערכת המשפט והתקשורת סובלות מיחס ספקני ומבטל, ומדוע פוליטיקאים – מורשעים או רק מואשמים – משקיעים אנרגיות כה רבות בהשתלחות בהן: שהרי בהיעדר אשם (מערכת משפט) ובהיעדר בושה (תקשורת חופשית), היכולת לעבור על החוק באופן חופשי, להשתמש בכספינו לטובתם האישית ולצפצף על מי שבחרו בהם, תהיה בלתי מוגבלת.

* הרשימה מתפרסמת היום בנוסח שונה ב-Ynet.

%d בלוגרים אהבו את זה: