ארכיון תג: תרבות

פוליטיקאים בלי בושה

מבול התחקירים, השימועים, כתבי האישום וההרשעות של אישי ציבור, חלקם מהבכירים ביותר בשירות הציבורי ובפוליטיקה הישראלית, מעלה שאלות שונות באשר לנורמות שלטוניות של נבחרי הציבור, האנשים שיושבים על הקופה הציבורית ואמורים לנהל את המדינה לטובתנו (ולא לטובתם האישית), אבל גם בנוגע למידת מעורבותה של מערכת אכיפת החוק בניהול המדינה.

יש פוליטיקאים שטוענים שחקירותיהם והגשת כתבי האישום נגדם נובעים מרדיפה פוליטית, אישית או עדתית. אחרים, מתוחכמים יותר, טוענים שאם נחקור מספיק – נגלה אצל כל אחד כמעט פגמים חמורים פחות או יותר בהתנהלות; אף אחד לא מושלם, ודרישה כזו מאישי ציבור פוגעת ביכולתם לתפקד באופן יעיל וענייני. המשפטיזציה גורמת לכך שהם יעסקו בהכנות ליום סגריר שבו אולי מישהו יתלונן עליהם או תוקם ועדת חקירה או תוגש עתירה לבג"ץ, במקום לנהל את המדינה. טענה נוספת, מוצדקת בהחלט, היא התמשכות הליכי החקירה, שבמקרה של ליברמן היא באמת קיצונית (חמש עשרה שנה – ומעניין לשאול מה חלקו של הנחקר בסחבת הזו).

וכמובן, ישנה התקשורת: מוניטין נבנה בעמל של שנים, והוא יכול להיהרס בשניות אחדות, בפרסום שגוי אחד, מה גם שקיימת בשנים האחרונות נטייה חזקה מאוד לשכוח את חזקת החפות: עצם הפתיחה בחקירה או קיום השימוע או הגשת כתב האישום, נתפסים בתקשורת ובציבור כהוכחה לכך שההאשמות נכונות, והמשפט נעשה כמעט מיותר.

איך אפשר להסביר את מה שקורה בישראל בשנים האחרונות? את העובדה שפוליטיקאים מרגישים נרדפים על ידי התקשורת ועל ידי מערכת המשפט? את התחושה של ישראלים רבים כל כך שאין לנו הנהגה ושאין לנו על מי לסמוך? ואת הצורך ההולך וגובר של מערכת אכיפת החוק להתערב ושל התקשורת לעקוב אחר פרטי הפרטים של הפרשות, וככל שהם סנסציוניים יותר, מה טוב?

האנתרופולוגית האמריקנית רות בנדיקט (1948-1887), שחקרה בין היתר את התרבות היפנית (זו שתמיד מונגדת לתרבות הישראלית – "ביפן הוא כבר מזמן היה עושה חרקירי", נהוג לומר כאן), טבעה את ההבחנה בין תרבויות בושה לתרבויות אשם. תרבויות אשם הן תרבויות שבהן הציות לחוק מתקיים בגלל פחד מעונש. חברות מערביות מודרניות הן בעיקרן תרבויות אשם, ויש בהן המון חוקים וכללים מאוד מפורטים שאוסרים על שלל התנהגויות. בחברות כאלה מערכת המשפט מאוד מרכזית.

לעומת תרבויות האשם, קיימות תרבויות בושה. בתרבויות אלה אין הרבה איסורים, אלא מודלים חיוביים להתנהגות (כמו למשל האודיסיאה והאיליאדה ביוון העתיקה). מי שלא מסוגל לעמוד במודלים האלה, חש בושה, והציות לנורמות נעשה מפחד מפני ביוש, ולא מפני ענישה. הבושה שחש מי שנכשל היא גם פנימית (אכזבה מכישלונו) וגם פומבית. חברות עתיקות רבות, שבהן כולם מכירים את כולם, הן תרבויות בושה. אמצעי התקשורת, והיכולת לתעד ולדווח על מעשיו של אדם, צמצמו במידה רבה את הפער שבין תרבויות הבושה העתיקות ותרבויות האשם המודרניות, על ידי כך שהזריקו מימד של בושה אל תוך תרבויות האשם.

אמצעי התקשורת עושים היום, מבחינת הבושה, מה שהשירה ההומרית עשתה בזמנים העתיקים: הם מנסים להחזיר את הבושה במקום שבו היא הלכה לעולמה, ואיתה נאסף אל אבותיו גם הציות לחוק.

גם מבלי להתייחס לשאלת אשמתו של ליברמן – שהרי הוא עדיין אפילו לא הועמד לדין – אם מסתכלים על מי שכן הועמדו לדין והורשעו: חיים רמון, צחי הנגבי, אברהם הירשזון, משה קצב, ג'קי מצא, אריה דרעי (והרשימה יכולה להמשיך ולהמשיך), ברור שהתרבות הפוליטית הישראלית (ואולי גם התרבות הכללית) נמצאת על פרשת דרכים מרתקת: מצד אחד, ניכר שאנחנו כבר לא לגמרי תרבות אשם: שלטון החוק בישראל עומד בפני אתגרים לא פשוטים, ולא תמיד בהצלחה. זה יכול להיות הסבר אפשרי למשפטיזציה של תחומים כה רבים: בהיעדר ציות לחוק, המשפט נכנס לפעולה כדי לכפותו.

אמצעי התקשורת, מצידם, בעזרת התחקירים, החשיפות והמעקבים, מנסים להציל משהו על ידי החייאת רעיון הבושה העתיק, והציפייה שנשמור על החוק, כי הציות לחוק ולמודלים חיוביים של התנהגות, במיוחד כשמדובר בנבחרי ציבור, הם ערכים חשובים בפני עצמם.

התובנות של בנדיקט יכולות גם להסביר מדוע מערכת המשפט והתקשורת סובלות מיחס ספקני ומבטל, ומדוע פוליטיקאים – מורשעים או רק מואשמים – משקיעים אנרגיות כה רבות בהשתלחות בהן: שהרי בהיעדר אשם (מערכת משפט) ובהיעדר בושה (תקשורת חופשית), היכולת לעבור על החוק באופן חופשי, להשתמש בכספינו לטובתם האישית ולצפצף על מי שבחרו בהם, תהיה בלתי מוגבלת.

* הרשימה מתפרסמת היום בנוסח שונה ב-Ynet.

תינוק באוטו

"תינוק באוטו" הוא בעת ובעונה אחרת מושג עברי חדש ומטאפורה למצב היהודי-ישראלי. המשמעות הגלוייה והמיידית של "תינוק באוטו", לפחות בעיני מתקיני השלט, היא בקשה מהנהגים האחרים לנהוג בזהירות יתרה ולהיות סובלנים במיוחד כלפי המכונית שבה נמצא התינוק. זוהי ככל הנראה אבולוציה מעניינת של השלט "נהג חדש" – אשר חובה לתלותו על-פי חוק בנסיבות מסויימות – שנהגתה על-ידי יצרני שלטים ממולחים במטרה להגדיל את נפח המכירות, ושהפכה למנהג מקובל, כמעט מחייב בעיני רבים. ברובד העמוק יותר, זהו מושג השייך לאשכול גדול יותר של מושגים ורעיונות משני העשורים האחרונים המסמנים את הפרט כשייך לישראליות היהודית (ולרוב החילונית), המשפחתית והנאורה לכאורה, דוגמת המקף בשם המשפחה הכפול של נשים נשואות, טבעת הנישואין, המילים "אישי", "בן-זוגי" ושכמותן, האמירה "אני לא פמיניסטית" ועוד.

מהי אם כן משמעות השלט "תינוק באוטו", המתנוסס על השמשה האחורית של מכוניות ישראליות כה רבות? מדוע נהגים ונהגות רוכשים את השלט ותולים אותו? מה זה אומר עליהם? מה זה אומר על התרבות הישראלית-יהודית שבקרבה נוהג זה מתקיים? למי השלט הזה מופנה? האם רק למכונית שאחרי? האם תינוקות (ונהגיהם) זכאים למידה רבה יותר של זהירות מנהג המכונית שאחרי?

 שאלות אלה ואחרות מתחדדות בעיקר לנוכח סגנון הנהיגה של נהגים כה רבים, לרבות אלה שקנו את השלט. במרכז תל-אביב, לפני כמה ימים, נצפו לפחות ארבע מכוניות הנושאות את השלט "תינוק באוטו" כשנהגיהן מבצעים עבירות תנועה שונות: חציית צומת באור אדום, פנייה או מעבר נתיב בלי איתות ונסיעה במהירות מופרזת, תוך עקיפה מימין. סביר להניח שלא רק בתל אביב נהגי ונהגות תינוקות אינם מקפידים על חוקי התנועה ועל הבטיחות, אבל האם אין משהו בשלט הזה שמעניק לנושאו תחושת זכאות לעבור על החוק ופטור מאחריות כלפי הזולת?

תחת הסיכון שאואשם בפרשנות יתר, אני חושב שיש הקבלות מפתיעות בין נהגי התינוקות ובין התרבות הפוליטית בישראל. לכאורה, מדובר באמצעי בטיחות (השלטים נמכרים באתרים המתמחים בציוד בטיחות כגון מושבי בטיחות לפעוטות). למעשה, אין בין השלט הזה ובין קידום הבטיחות ולא כלום (למעשה, השלט אף עשוי לפגוע בה, שכן הוא חוסם חלק מהשמשה האחורית). השלט הוא לכן גם מטאפורה למתרחש במסדרונות השלטון ובשיח הפוליטי הישראלי סביב שאלות של זהות, ציונות, נאמנות, אחריות קולקטיבית (או היעדרה), צריכה ועוד.

מצד אחד, תליית השלט היא אקט שמסמן את הישראליות הנורמטיבית (יהודית, סטרייטית, מקימת-משפחה, "ממוסדת"), ואת בעל/ת המכונית כמי שנענה לציווייה. מצד שני, זהו אקט שגלומה בו התנערות מאחריות (והטלתה על הרכב שמאחור), צריכה לא ביקורתית (בשם הבטיחות) והפנמה לא מודעת של ערכי ההפרטה והניאו-ליברליזם שממשלות ישראל מקדמות בשני העשורים האחרונים. העדיפות הבולטת שהמשפט, התרבות הפוליטית והאידיאולוגיה הציונית מעניקות למוסד המשפחה, להורות ולתינוקות, יחד עם התנערות המדינה מאחריותה לאזרחיה באה לידי ביטוי באופן מזוקק בשלט הצהוב הנושא את מסר התמציתי "תינוק באוטו".

ואולי לא צריך לחפש יותר מדי משמעות בשלט הצהוב בן שתי המילים. מהתבוננות בסגנון הנהיגה של נהגים רבים כל כך, זה לא יהיה מופרך להסיק שה"תינוק באוטו" מתייחס דווקא לנהג.

%d בלוגרים אהבו את זה: