ארכיון תג: BBC

עומדים בתור (מחשבות על ה"מצב" בלי לומר אף מילה עליו)

בעל מתקשר לאשתו ומודיע לה בהתלהבות שהוא הצטרף לתור.

"לאיזה תור?", היא שואלת.

"לא שמעת? לתור שמי שמגיע לראשו מקבל מיליון ליש"ט!"

"מה?!"

"בואי מהר, התור כבר באורך של חמישה מייל! התסכלי מהחלון ותראי!"

היא מציצה מהחלון, ורואה תור ארוך משתרך לאורך הרחוב ומתפתל מעבר לפינה שבקצהו. באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו כולם מדברים רק על דבר אחד: על "התור". יש שמועות על כך שיש כבר כמה תורים, שמי שמגיעים אל ראשם מקבלים מיליון ליש"ט, ואפילו, שאם מוצאים את התור הנכון, אפשר לזכות בחמישה, בעשרה ואולי אפילו במאה מיליון ליש"ט. יש אפילו כתבת תחקיר נוקבת על רופא אחד, שאיש אינו יודע את זהותו, ששיחד בכירים במשטרת התור כדי להתברג בין אלף הראשונים – "אלף הראשונים" הוא כבר מושג שכולם מדברים עליו כאילו היה קיים מימים ימימה – משאת נפש, כמעט המטרה הסופית.

"את באה?", הוא מפציר בה, "מדברים מסביבי ומספרים שהתור כבר באורך של חמישים מייל!".

בספקנות גדולה היא יורדת, מתקשרת אליו שוב מהטלפון הנייד שלה, והוא מכוון אותה למיקום המדוייק שלו. זה לא קל, כי הוא כל הזמן מתקדם. התור הזה נראה יעיל מאוד, והוא מרגיש שבקצב הזה, הוא יקבל את מיליון הליש"ט שלו ממש בקרוב. היא מאתרת אותו ומצטרפת לתור. איש אינו מוחה – זה הרי בעלה, והבריטים מנומסים מאוד. הם ידועים כעומדים מאוד מסודרים בתור. מישהו מתבדח שגם אם בריטי אחד ימצא את עצמו לבדו בחדר ריק לגמרי, הוא יעמוד בתור.

זה נושא תסכית ששודר לפני כמה שבועות ב-BBC, בשם "התור הטוב ביותר" (הוא לא זמין כעת להאזנה, אבל מדי פעם, כשתסכיתים משודרים שוב בשידור חוזר, ניתן להאזין להם למשך כשבוע דרך אתר האינטרנט של ה-BBC).

ספקנותה של האישה, ג'ין, נסדקת, כשהיא מצטרפת לבעלה מארק, ורואה שהכול מאוד מסודר ומאורגן: יש משטרת תור; כל מי שעומד בתור מקבל תעודת זיהוי אישית, כדי למנוע הסתננות או עקיפות; בכל כמה מאות מטרים יש שירותים ציבוריים ומקלחות ציבוריות; מחלקים לעומדים בתור בקבוקים ממותגים של "מי תור", אריזות של "המבורגר תור" ואפילו שקי שינה ממותגים. אבל אף על פי שאיש לא שומע על אנשים שבאמת הגיעו לראש התור וזכו במיליון ליש"ט, כולם ממשיכים לעמוד בתור, ולא רק שאיש אינו פורש מהתור, הוא כל הזמן מתארך ומתארך.

שני ילדיהם של ג'ין ומארק, נער ונערה מתבגרים, מצטרפים אליהם. ההמתנה בתור מתמשכת ימים, שבועות וחודשים. המעביד של ג'ין מפטר אותה מהעבודה, ובתי הספר של הילדים משעים אותם לצמיתות מהלימודים בשל ההיעדרות הממושכת. "זה קורבן ראוי," מתעקש מארק כשג'ין מוחה על הפרישה מהחיים בשביל רווח לא ברור. "בכסף שנקבל כשנגיע לראש התור נוכל לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים משובחים", הוא מרגיע. אבל ג'ין לא משתכנעת; אמה מאושפזת בבית חולים, והיא לא יכולה לבקר אותה כי אסור לה לפרוש מהתור, שכן היא תיאלץ לחזור ולהצטרף אליו מחדש וכל ההמתנה תרד לטמיון. היא גם עוברת להתכתבות עם האם במסרונים, כי סוללת הסלולרי עומדת להתרוקן, והיא שכחה את המטען בבית.

העולם של ג'ין, בעלה וילדיה ממשיך להתפורר בהדרגה. התור מתקדם, והם איתו, ופתאום הם מגיעים לרחוב מוכר. האם זה הרחוב שבו הם גרים, או רק רחוב שדומה לו? האם מוליכים אותם במעגלים? הייתכן שבסוף כל המאמץ הזה לא מחכים להם מיליון ליש"ט? ג'ין והילדים בטוחים שכן, וג'ין כבר נכונה לפרוש מהתור. הם מזהים את הבית שלהם. אבל מארק טוען בתוקף שמדובר ברחוב דומה, ושהעייפות וההמתנה בת השבועות בתור משבשת את ראיית המציאות שלהם, ושהם נמצאים ברחוב שונה לגמרי.

מתחילות קטטות מקומיות בתור כשנדמה לבריטים המנומסים, אמני העמידה הסבלנית בתור, שמישהו מנסה לחתוך אותם ולהשתחל אל התור לפניהם; מארק וג'ין מזועזעים כשהם מתקדמים ומגלים שהתור עובר בתוך חצר בית פרטי; השמועות על אנשים ששיחדו בכירים בממשל כדי להתברג בין "אלף הראשונים" ממשיכות להגיע בעיקשות; הם חוטפים עגבניות רקובות שמושלכות לעברם על ידי קומץ מוחים נגד העומדים בתור וסופגים קללות ועלבונות; במוחים נגד המצטרפים לתור הם מזהים חברים קרובים; ולבסוף הם מוצאים את עצמם צועדים במרכז הסלון של משפחה שלא הצטרפה לתור, אבל למרות זאת התור עובר בברוטליות במרכז ביתם. מארק וג'ין, מזועזעים, מבקשים מהילדים לא להסתכל ולא לנעוץ עיניים בבני המשפחה ההמומים, אלא לבהות בקיר לכל אורך הצעידה דרך הבית שנפלש על ידי התור. הם לא מוותרים על מקומם בתור למרות המחיר שהוא גובה מהם ומזולתם. כשצריך – הם מסיטים את המבט הצידה. בסוף הרי מחכה המון כסף.

אם כבר הצטרפנו לתור, ועמדנו בו – מניין הימים כעת עומד על יותר מארבע מאות – זה יהיה חבל מאוד לפרוש ממנו, לא?

לא אספר איך זה נגמר, כי אולי בכל זאת תהיה הזדמנות להקשיב לתסכית בן הארבעים וחמש דקות בשידור חוזר, אבל בינתיים אני ממליץ בחום להירשם בחינם כמנויים על "דרמת השבוע" של ה-BBC, ולהוריד אותה כקובץ MP3. בכל יום שישי בצהריים עולה דרמה חדשה, והיא זמינה להורדה במשך שבעה ימים, עד יום שישי שלאחריו, כשהיא מוחלפת בתסכית חדש.

תסכיתי רדיו – אמנות נשכחת וכמעט לא מוכרת עוד בארץ – הם הזדמנות נפלאה לנסות להחיות את היכולת שאני מאמין טמונה בכל אחד ואחת מאיתנו להקשיב.

שבוע טוב, שקט ובטוח, ובתקווה שהתור יפורק בהקדם, ושכל מי שהצטרפו אליו או צורפו אליו בעל כורחם ימצאו את הכוחות לפרוש לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילם וגם בשביל כל העומדים מנגד.

"נכון שהחיים הם דבר נורא, תודה לאל?"

ביום שלישי העשרה באפריל 1990, למחרת ליל הסדר של פסח תש"ן, היו הפרעות בקליטה של קול המוסיקה. קלטת חדשה הוצאה מאריזתה ונתחבה לטייפ ה-Sony המשוכלל, וחוגת הרדיו הוזזה בעדינות מילימטר ימינה ומילימטר שמאלה, כדי למצוא את הנקודה שבה הקליטה הסטראופונית תהיה הכי נטולת הפרעות. דווקא בצהרי היום ההוא הקליטה הופרעה, דווקא כשעמדו לשדר גירסה עברית של התסכית "תחת חורש חלב", ה"משחק לקולות" הנפלא של דילן תומס.

כמה שבועות קודם לכן, עם פרסום ההודעה באחד ממוספי הספרות על השידור הצפוי, הכנתי שיעורי בית, למרות עומס הלימודים של סוף כיתה י"ב: קניתי את התרגום העברי של שולמית הראבן וגם את המקור באנגלית. קראתי אותם, למרות שלא הבנתי הרבה מהאנגלית וממשחקי המילים. אבל התענגתי על התרגום היצירתי של הראבן למילות הפתיחה: היא תרגמה את המילים Bible-black שדילן השתמש בהן לתיאור הלילה ל"[לילה] קודר כתוכחה". אינטרנט לא היה באפריל 1990, ולכן לא יכולתי למצוא בקלות מידע על דילן תומס, שאת שמו לא שמעתי עד אז, לא בגוגל ולא בויקיפדיה. גם את הספרים צריך היה להזמין בחנות ספרים ממשית ולא באמזון.

מי לא השתתף בגירסה העברית לתסכית המהולל? בין מי שנתנו את קולותיהם היו יוסי ידין, אילי גורליצקי, עדה טל, אסתי קוסוביצקי, דב רייזר, זהרירה חריפאי, אלברט כהן, שלמה בר-שביט, אברהם מור, עדית טפרסון, אוהד שחר, רחל אטאס וטובה פרדו. רם עברון וענת דוידוב היו המספרים, תפקידים שבהפקות אנגליות מילאו דילן תומס עצמו, ריצ'רד ברטון, אנתוני הופקינס וג'ונתן פרייס. את הגירסה העברית עיבד אפרים סטן, ביים ראובן מורגן ואת המוסיקה כתב אלדד לידור.

יחד עם התסכיתים של קול ישראל, ששודרו בכל שבת ב-12:00 בקול המוסיקה, בסטריאו, ובשידורים חוזרים ברשת א' (נדמה לי שבימי רביעי בלילה), במונו, הלכה לאיבוד אמנות שלמה: אמנות ההאזנה, ואמנות הכתיבה לאוזן. עם מות הקלטת אבדו השניות שהיו הולכות לאיבוד כשצריך היה להפוך אותה; כי לקלטת, כמו לתקליט, היו שני צדדים. וכשהייתי מקליט תסכית שאורכו למעלה מ-45 דקות, צריך היה להפוך את הקלטת בזמן שהשידור נמשך, וכך הלכו לאיבוד שניות יקרות. הופעתן של הקלטות באורך 120 דקות שיפרה במשהו את המצב, שכן אורך התסכיתים בדרך כלל היה לא יותר משעה, אבל ההפקה העברית החגיגית של "תחת חורש חלב" ארכה כשעה וחצי, וכך, יחד עם העיירה הפלאית חלרגיב, שיום בחייה ובחיי תושביה האקסצנטריים מונצח ביצירה, הלכו להן לאיבוד בכל זאת, כמה שניות יקרות של הקלטה.

שמעתי לא מזמן את ההקלטה הזו. ההפרעות בקליטה ניכרות, אבל הן כבר לא מתסכלות כמו שהיו בשעה שהקלטתי את השידור מהרדיו; עכשיו הן כבר חלק מהתסכית עצמו – שחקניות לא פחות חשובות. "נכון שהחיים הם דבר נורא, תודה לאל?" שואלת אחת הדמויות במחזה להאזנה בלבד הזה – ואני יכול להוסיף – "נכון שההקלטה גרועה, תודה לאל?" אבל לפחות היא בידיי. מי יודע מה עלה בגורל סרטי ההקלטה: האם מישהו דואג להמיר אותם לפורמט דיגיטלי, כדי שלא יאבדו? האם הם ישודרו אי-פעם, שוב? הנה פנטסיה של חובב תסכיתים מושבע: קול ישראל ממיר את כל התסכיתים לפורמט דיגיטלי, ומעלה אותם לאתר האינטרנט, או אפילו, כמו ה-BBC, מדפיס אותם על גבי דיסקים ומוכר אותם בחנויות הדיסקים.

כמו אינסוף ההקלטות של "תחת חורש חלב" באנגלית שאני אוסף בעשרים השנה האחרונות: כמעט כל שלוש-ארבע שנים יוצאת לאור הקלטה חדשה (או ישנה בהדפסה מחודשת) של היצירה הזו, וחוויית השוואת הביצועים דומה מאוד להשוואת ביצועים של יצירות מוסיקליות: פה אני מגלה בדיחה שובבה שלא שמעתי בביצוע קודם, ושם אני מבין פתאום מילה שלא הצלחתי להבין, ואפילו לא ידעתי שלא הבנתי.

נזכרתי בכל הסיפור הזה משום שבזכרוני, משום מה, השידור התקבע בחג השבועות של אותה שנה. בכל שנה, בשבועות, ציינתי לי בלבי את יום השנה להיכרות עם היצירה הנפלאה הזו. ופתאום חשבתי לי היום: כל כך מהר עברו להן עשרים שנה! זה הרי היה בשבועות בשנת 1990! אבל כששלפתי את הקלטת וראיתי את התאריך שכתבתי על תיאור המשדר שגזרתי מהעיתון, ה-10.4.1990 (יום הולדתו של אבי), הבנתי שזה לא יכול היה להיות שבועות. בזכות לוח השנה האינטרנטי מצאתי שהתסכית שודר למחרת ליל הסדר; עשרים שנה ושבעה שבועות עברו, וגם הם – לא פחות מהר.

חג שמח.

%d בלוגרים אהבו את זה: