בשבחה של התקינות הפוליטית

התקינות הפוליטית – אותה תנועה חברתית הדורשת מאנשים, בין היתר, להימנע ביטויים פוגעניים – זכתה בארץ לקבלת-פנים צוננת. קל להבין מדוע, כמו תנועות חברתיות אחרות שיסודן ברצון לתקן עוולות היסטוריות, גם התקינות הפוליטית מקוממת עליה אנשים כה רבים. אולם מה שמעניין במיוחד בהיסטוריה של דחייתה בישראל, הוא שבניגוד לתנועות חברתיות אחרות (כמו למשל, התנועה הפמיניסטית, זכויות הומואים ולסביות ותנועות אחרות), אשר עוררו ועדיין מעוררות תגובה ריאקציונרית מצד ציבורים שמרניים (תגובות אשר נעשות קולניות ואלימות יותר ויותר ככל שהתנועות הללו צוברות יותר ויותר הישגים), התקינות הפוליטית, למעט כמה חריגים, נתקלה מייד בריאקציה, בתגובת הנגד ("backlash"). מהן הסיבות לכך שבישראל של היום כל כך אופנתי לשטום את התקינות הפוליטית? מדוע להיות "חף מכל תקינות פוליטית" זו מעלה ולא מגרעת חמורה?
 
אני רוצה לנסות להציע תשובות לשני טיעונים המשמשים רבים מהמתנגדים לתנועת התקינות הפוליטית. הטיעון הראשון קושר בין התקינות הפוליטית לצביעות, והשני רואה בתקינות הפוליטית פגיעה חמורה בחופש הביטוי.
 
התקינות הפוליטית, כך נטען, הינה בעצם צביעות-כפוייה. היא כופה על האנשים לומר דברים שהם אינם מאמינים בהם. היא מסרבלת את השפה ומביאה לתוצאות מגוחכות. דוגמה אהובה על כותבים רבים היא הטענה – השגוייה – לפיה בארצות-הברית, מקום הולדתה של התקינות הפוליטית, כבר לא ניתן יותר לומר "שחור", אלא רק אפריקאי-אמריקאי. האמת היא, שמותר גם מותר להשתמש במילה "שחור" ("black"), כמו גם בביטוי אפריקאי-אמריקאי ("African-American", אבל לא אפרו-אמריקאי) ואפילו "a person of color", הבלתי-ניתן לתרגום לעברית. מאוד לא מומלץ לומר "כושי" ("Negro") או "כושון" ("nigger"). מדוע? משום ששתי המילים הללו נושאות מטען היסטורי משפיל ומדכא. אין כל דרישה, כדי שהדיבור יהיה תקין פוליטית, להצהיר על אהבתך לשחורים. כמובן שאין כל חובה לאהוב שחורים. ישנה חובה אחת: לא לבטא את השינאה. לא לזהם את האוויר. מכאן שאין בין התקינות הפוליטית ובין הצביעות ולא כלום. שונא הנשים אינו נדרש להתחיל לכבדן (אם כי רצוי היה שיתחיל); ההומופוב אינו צריך ליהפך להומופיל (למרות שזה לא היה נורא אם היה נהפך לכזה); והגזען יכול להישאר גזען. כל מה שנדרש ממנו הוא לשמור את דעותיו לעצמו.
 
התקינות הפוליטית נוגדת, כמובן, את אחת התכונות ה"צבריות" המוערכות ביותר על-ידי ישראלים: הישירות. הדוגריות. החוצפה הישראלית המפורסמת. אותה ישירות, שהיא מילה נקייה יותר לגסות-רוח, אין לה כל ערך. הנערה והאישה אינן מעוניינות, בצאתן לרחוב, בעמדתו של כל גבר מזדמן בנוגע למימדי ישבנן או חזן; ההומו והלסבית יכולים לחיות גם ללא הגיגיו הפילוסופיים של כל אמן דעוך-קריירה המבקש למשוך על-גבם כמה שביבים של תשומת-לב ציבורית; הפלסטינאים אזרחי ישראל, כמו גם תושבי השטחים הכבושים ; אנשים עם מוגבלויות (החלופה התקינה פוליטית ל"נכים") ועוד ועוד.
 
ומדוע להשתיק את שלושת חברינו, המיזוגן (שונא הנשים), ההומופוב והגזען? האם אין אנו פוגעים בחופש הביטוי שלהם? האם אין הדמוקרטיה מבוססת על סובלנות לדיעות חריגות, אפילו מקוממות? הערות שאינן תקינות פוליטית, הן הערות שכל כוונתן היא להשפיל ולהשתיק את מושאן. הגבול בין ביטוי ובין מעשה – גבול בעייתי ומטושטש ממילא – כמעט שאינו קיים בביטויי-שינאה. השאלה שעולה, אם כן, הינה, מדוע להעדיף את חירותו של המעוול לעוול על-פני זכותו של הקורבן? הטיעונים נגד התקינות הפוליטית באים לרוב מכיוונם של החשוכים, אשר חופש הביטוי שלהם נפגע, בעיניהם. אבל מדוע לא לחשוב על נקודת המבט של מושא הפגיעה? מה עם חופש הביטוי שלהם? רק אשה שהוטרדה מינית, הומו או לסבית שהוטחו בהם הערות הומופוביות, או מי שאינם יהודים בישראל ונאלצים להתמודד עם היומיום הישראלי הגזעני יודעים עד כמה ה"דוגרי" הישראלי משתק, עד כמה הוא משתיק. וכשחושבים על זה, מדובר באחוז די גדול של האוכלוסיה: מעטות הנשים שלא נחשפו לסקסיזם בימי חייהן, כמו גם ההומואים והלסביות או הערבים והערביות, החווים הומופוביה וגזענות כמעט על כל צעד ושעל.
 
על מי, אם כן, מגנה הסלידה האופנתית כל-כך מתקינות פוליטית? על המיזוגן, על ההומופוב ועל הגזען. מדוע חופש הביטוי שלהם עדיף?
 
 
ראו גם: בגנות התקינות הפוליטית