שפה, הומופוביה ותרבות להטבית: הרצאה בפאנל על שפה ומיניות

הרצאה שנשאתי בפאנל "שפה ומיניות" בהנחיית ד"ר רוביק רוזנטל, בכנס האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה שנושאו "שפה במציאות העכשווית בישראל: חברה, חינוך ופוליטיקה" (מכללת סמינר הקיבוצים, 29.6.2015)

השפה שאנחנו משתמשים בה חושפת את הדעות שלנו, את המבוכות שלנו ואת היומרות שלנו.
דעות קדומות נחשפות בנקל, כשאנחנו בוחרים להשתמש בְּמונח "נקי" וכתוצאה מכך חושפים את תפיסתנו את המונח האחר כמונח שלילי ופוגעני. הדוגמה המוכרת ביותר היא "בן מיעוטים" שנחשב למילה "נקייה" יותר ל"ערבי". כשמשתמשים בביטוי "בן מיעוטים" אנחנו אומרים שלדעתנו "ערבי" זה עלבון. אנחנו תמיד אומרים "בן מיעוטים" בהקשר של ערבים, ולא של מיעוטים אחרים, אף על פי שהביטוי הוא כללי. גם הומו, פועל תאילנדי או עובדת סיעוד פיליפינית הם "בני מיעוטים", אבל אנחנו לא מכנים אותם "בני מיעוטים".
וכאן אני מגיע לקשר שבין שפה להומופוביה ובין שפה לתרבות להטבית.
מה צריך לומר: הומו, גיי או הומוסקסואל? אולי "חד-מיני"? "זוג חד-מיני" או "בני זוג מאותו מין"? ומה הבעיה עם (אם בכלל) עם "הומוסקסואל מוצהר"? ומדוע לגבי לסביות אין בדרך כלל התלבטות, ופשוט אומרים (לרוב) "לסבית"?
מה הבעיה שלי עם ה"מוצהר"? ראשית, אין דבר כזה. הומו או לסבית או כל מי ש"לא רואים עליו" (או עליה) לא יכולים להיות "מוצהרים" כי ההנחה התרבותית היא שכולם סטרייטים (אלא אם "רואים עליהם"). אדם הוא בחזקת סטרייט עד שלא הוכחה הומואיותו, או לסביותה. מכאן שכל מפגש עם אנשים חדשים, כל היכרות, כל מקום עבודה חדש, כל שינוי, כרוכים, אצל הומואים ולסביות בדילמה האם "לצאת מהארון" או לא.
גם המונח "לצאת מהארון" הוא מונח מטעה: זהו תהליך שאורך כל החיים, כל זמן שכולם מוחזקים כסטרייטים. "לצאת" ו"להצהיר" הם פעלים חד-פעמיים; הם לא מבטאים פעולות נמשכות. מכאן חוסר היכולת שלהם לבטא את חוויית החיים הפתוחים, הגלויים, חווייה שהיא מתמשכת, ובעצם אין לה סוף; אנשים מסויימים "מוּצָאים מהארון" גם לאחר מותם.
בעיה נוספת עם ה"מוצהרוּת" היא שאיפה זה כתוב? ההנחה המובלעת במילה הזו היא שנעשתה פעולה רשמית, "הצהרה", ומכאן ואילך זה ידוע. אמנם יש לנו טאבו שבו רושמים בעלות על דירות, ויש לנו רשם עמותות ורשם חברות ורשם משכונות ומרשם תושבים ורשימות שחורות ברבנות של פסולי חיתון, אבל אין מרשם של נטייה מינית (ואולי כן?). אין טאבו כזה. כפי שאמרתי: היציאה מהארון היא מתמדת. אין דבר כזה "מוצהר". יש רק openly gay, כמו שאומרים באנגלית אמריקנית או לא.
ולמה על מרואיין הטרוסקסואל לעולם לא יאמרו בדברי ההצגה שלו שהוא "הטרוסקסואל מוצהר"?
יש עוד סיבה שבגללה השימוש במילה "מוצהר" מטעה. לכאורה מדובר בנקודת המבט של האדם עצמו: אני מעיד על עצמי שאני הומו, אני הוא זה שמצהיר. אבל בעצם זו דרישה מבחוץ לסמן. במסווה של בחירה שעושה הפרט עונה המונח "הומוסקסואל מוצהר" על הצורך של הכלל בסדר חברתי יציב וקבוע ובסימון עקבי של מעגלי הנורמה. 
אפשר לחשוב על המשמעויות הסמויות, המרמזות גם על הומופוביה סמויה, בביטויים נוספים שקשורים לסימון מיניותם של אנשים, לא רק באופן אינדיבידואלי, אלא גם קבוצתי: אני חושב, למשל, על "הקהילה", "הקהילה ההומולסבית", "הקהילה הגאה" או "הקהילה הלהטבית". המונח הזה מרמז על קיומו של ארגון. עבור הומואים ולסביות יש בו אולי משהו מעודד. עבור הומופובים הוא מחזק את החרדה מפני השתלטות (ההומופובים בארצות הברית מאיימים מפני ה-gay agenda): השתלטות על מוסדות פטריארכלים ופירוקם, פגיעה לכאורה במוסר, בצניעות (חישבו על תמונות של גברים חצי עירומים כמייצגות את מצעדי הגאווה, כאילו שזה כל מה שיש שם), וכמובן – החשש האולטימטיבי של ההומופוב – הפגיעה בילדים: בין אם על ידי ניצולם המיני ובין אם על ידי "המרתם" להומוסקסואליות. מפלטו הנפוץ ביותר של ההומופוב הוא ההשוואה בין הומואים לפדופילים.
"הקהילה", היא אפוא מונח מאוד בעייתי, שמשמעותו משתנה בהתאם למי שמשתמש בו. חשבו על בדיחה על יהודים: בפי יהודי שמספר אותה היא מצחיקה ומראה על הומור עצמי בריא, ובפי לא יהודי היא עלולה להתפרש כבדיחה אנטישמית.
אנחנו חיים בעידן התקינות הפוליטית. לאוזן ישראלית "תקינות פוליטית" נשמעת רע. היא מסמלת צביעות, פגיעה בחופש הביטוי. אבל יש הרבה דברים טובים בתקינות הפוליטית. בראש ובראשונה, העברת הנטל מהנפגע אל הפוגע: מדוע שאסבול מהערה סקסיסטית, הומופובית, גזענית או פוגענית בצורה אחרת, ושלא יסבול הגזען או השוביניסט מהצורך להתאפק מלהשמיע את דבריו? התקינות הפוליטית מכירה בכך שיש זולת, ומחייבת אותנו לחשוב לפני שאנחנו מדברים ולהתחשב בהשלכות של המילים שאנו מוציאים מפיותינו. זה אחד ההיבטים הטובים של התקינות הפוליטית.

בצד ה"נגד" ניתן למנות את הממד ממרק המצפון שבתקינות הפוליטית: אם חסרים שופטת אישה או שופט ערבי, נמנה אישה ייצוגית וערבי ייצוגי ונצא ידי חובתנו; אם נשתמש במילה "הנכונה" אנחנו יכולים להמשיך ולהיות גזענים. ההנחה הבסיסית, ששינוי השפה ישנה את התודעה וזו תשנה את המציאות היא יפה, אבל גם השוביניסטים והגזענים למיניהם יודעים להשתמש בביטויים תקינים פוליטית לצרכיהם מבלי לסטות ממחוייבותם להשקפת עולמם המפלה.

עוד בצד ה"נגד" של התקינות הפוליטית נמצא הפוטנציאל המשתיק: לא השתקת השוביניסט מלדבר באופן פוגעני, אלא השתקת הוויכוח בכלל: אסור לבקר קבוצה מסויימת בחברה כי הביקורת מייד מתוייגת כגזענות. לכן, זה אנטי פמיניסטי לדבר על אכזריות של נשים כלפי נשים; זה אנטישמי לבקר את ישראל (לפעמים זה נכון, אבל לא תמיד), ועוד ועוד.

התקינות הפוליטית גורמת לסרבול: הקהילה ההומו-לסבית הפכה לקהילה הלהט"בית, ואחר כך לקהילה הלהטבקית. ייתכן שיתוספו אותיות נוספות בעתיד, כשזהויות נוספות יבקשו לקבל ביטוי בשם הקהילה. גם כאן ניתן לזהות השפעה אמריקנית – Gay and Lesbian הפך ל-Lesbian and Gay, ואחר כך ל-LGB, LGBT ו-LGBTQ (ראו בהקשר זה את מאמרו המעולה של פרופ' אייל גרוס "הפוליטיקה של זכויות להט"ב: בין (הומו) נורמטיביות ו(הומו) לאומיות לפוליטיקה קווירית").
פתחתי במונח "בן מיעוטים" שחושף, כך טענתי, את הגזענות של הדובר כלפי ערבים. גם בקשר שבין הומופוביה לשפה יש מונחים כאלה. "חד מיני" כתחליף ל"הומו" או "הומוסקסואל" הוא מונח כזה. אפילו בעיתון "הארץ", המודע לשפה ואשר משתמש במילה "הומו" ולא "הומוסקסואל", ניתן היה לקרוא במהלך סוף השבוע התייחסות לפסק דינו של בית המשפט העליון האמריקני בעניין הכרה בזכות לנישואים חד-מיניים כזכות חוקתית, התייחסות לאינדיבידואלים – גברים ונשים – כ"חד-מיניים".
"חד-מיני" הוא תרגום למונח האנגלי same-sex: זוגיות חד-מינית, נישואים חד-מיניים מציינים קשרים של בני זוג או בנות זוג מאותו המין. "חד-מיני" ביחס לאינדיבידואל זה כבר סיפור אחר. רוב האוכלוסיה היא חד-מינית. רק אחוז קטן נולדים עם שילוב כלשהו שך אברי מין של שני המינים (1 ל-4,000). רובנו "חד-מיניים". אבל אנחנו רואים תהליך של השתלטות המונח "חד-מיני" כממלא מקומו של הומוסקסואל או הומו.
"הומו" אומץ על ידי הקהילה הלהטבית עוד בשנות ה-90 כחלק מניסיון להפקיע את המילה מתחום הקללות ולהפוך אותה למסמנת נייטרלית. "הומוסקסואל" נשמעה קלינית מדי, ורמזה על פתולוגיזציה של ההומואים, ועל צמצום זהותם למין בלבד. נכון ש"הומו" נשארה קללה שבנים מטיחים בבנים בבית הספר ובקבוצות מסויימות בחברה הישראלית, אבל היא נכנסה למיינסטרים התקשורתי כמילה נייטרלית יחסית. החלפתה ב"חד-מיני" מרמזת על תחילת התפיסה ש"הומו" מזדהמת מחדש אבל גם על העמדה של המשתמשים ב"חד-מיני" שלומר "הומו" זה עלבון, ממש כשם שלומר "ערבי" ולא "בן מיעוטים" זה עלבון. אבל כאן חשוב לזכור את הנמען: השימוש בתחליף ה"נקי" – "בן מיעוטים" או "חד מיני" בעיני המשתמש הופך כך לעלבון מסדר שני, ואת הדובר – למי שבא, לתפיסתו, לברך, אבל יצא מקלל.
מדוע אין שלל תחליפים ל"לסבית", כמו שיש ל"הומו"? אפשר להסביר זאת בכך שהמיניות הלסבית אולי פחות מאיימת מהמיניות ההומואית: הדבר בא לידי ביטוי גם במערכות המשפט ובטאבואים התרבותיים לאורך ההיסטוריה: משחר ההיסטוריה בתרבויות רבות האיסורים על קיום יחסי מין בין בני אדם מאותו המין התמקדו באיסורים על הומוסקסואליות גברית. כך במשפט העברי, בדין הרומי, במשפט האנגלי, ועד 1988 – גם במשפט הישראלי. אישה ששוכבת עם אישה נתפסה כפחות מאיימת על הפטריארכיה מאשר גבר ששוכב עם גבר; אישה ששוכבת עם אישה לא "נבעלת" על ידי גבר; יחסי המין שפוגמים בטוהר המיני הנשי הם יחסי מין בין אישה לגבר – חדירת גבר שאינו "בעליה" הופכת את האישה ל"פגומה".
גבר ששוכב עם גבר מאיים הרבה יותר על הפטריארכיה, שכן הוא מוחל על הפריבילגיה המרכזית שמוענקת לגברים בעולם הפטריארכלי: בעילת אישה. הוא מרשה לעצמו להיות בתפקיד הנחדר, מוחל על גבריותו ולכן גם על כבודו.
יכול להיות שהיעדר החרדה התרבותית מפני המיניות הלסבית בא לידי ביטוי גם בשפה – המילה נתפסת אולי כפחות מעליבה מאשר "הומו", ולכן גם לא מתעורר הצורך להחליפה במילה "נקייה" יותר. לכן לא נשמע, בדרך כלל, על אישה "חד-מינית" וגם לא נראה בייצוגים של מצעד הגאווה נשים, כי הן לא מהוות תמרור אזהרה מפני "התפשטות" ההומוסקסואליות כמו גברים חשופי חזה רוקדים.
השפה היא אפוא ביטוי של הלא-מודע ההומופובי – הן בפונקציה הממיינת והמקטלגת שלה ("הומוסקסואל מוצהר") הן בפונקציה החושפנית שלה, זו שחושפת את עמדותיו של הדובר, למרות נסיונותיו להצניען.