100 שנים לפרסום הרומן "אסתר חיות" מאת אליעזר שטיינמן

אליעזר שטיינמן, "אסתר חיות" (הוצאת שטיבל, 1922, תרפ"ג)

בחודש שעבר מלאו מאה שנים להופעתו של הרומן "אסתר חיות" מאת אליעזר שטיינמן (1970-1892) בהוצאת "שטיבל" שבוורשה. כך הוא נפתח:

"מעשה ישן נושן. בית שוקט על שמריו. הוא, הבעל, הנגיד והמצַוה, הקברניט, והיא, הרעיה, בת-הלוָי והעזר כנגדו. שנים כנפש אחת, שֻתּפים לבית, לשם-משפחה ולכבוד. הבעל טרוד תמיד בעסקים מבחוץ; שב לנוֹו – סִמן הוא, שכבר הגיעה שעת הסעֻדה. גברת-הבית משוטטת על-פני החדרים… ידיה ועינה בכֹּל. דלתות נפתחות ונסגרות. ידים מושכות בפעמונים, סובבות דלתות על צירן וקולותיה של המצִלָּה מגיעים למטבח. ויהי ערב ויהיה בֹקר… אמנם היו תחִלה גם ימים אחרים והבהבו בראשית הדרך תקוות אחרות, תססו שאיפות וכַוָּנות לִבנות את הקן בצורה שונה קצת מכפי המקֻבּל אצל אחרים ולנַסח סדר-חיים באֹפן אחר מכפי שהוא אצל אחרים; להיות גלויי-לב תמיד, כבני-חורין גמורים, כאזרחים גאים, והעִקר – להפָּרד זה מזה בשעת הצֹרך, באמת, בידידות ובדעה צלולה. אולם יצא דוקא ממש כמו אצל אחרים; במקומן של התקוות נתאזרחו סדרים, ותחת השאיפות – הרגֵלים בלבד. (עמ' 6-5)."

אסתר חיות, אמם של מישא בן החמש ושולמית בת הארבע, נחנקת תחת מועקת חיי הזוגיות והאמהות הקלישאתיים ומכשלון מימושן ההבטחות ההדדיות שהיא ובעלה, אדון חיות בפיה (שמו הפרטי לא מוזכר לכל אורך הרומן), נתנו זה לזה. יום אחד היא מחליטה לעזוב את בעלה, ילדיה וכלב המשפחה ששמו נירון, ולנסוע מהעיירה הקטנה שבה מתגוררת משפחת חיות אל אודסה, העיר הגדולה, שם היא תפתיע את אחותה הצעירה חנה ותחדש את הקשר ביניהן, שנקטע לאחר נישואיה של אסתר.

מכאן ואילך הרומן עוקב אחר מסע ההרס העצמי של אסתר בעיר הגדולה, המנוכרת, המושחתת והמשחיתה. כצפוי, קבלת הפנים שחנה, אחותה הצעירה של אסתר עורכת לה, היא מסוייגת; הניכור שנוצר ביניהן עם נישואיה של אסתר לא מתפוגג כבמטה קסם, כפי שאסתר דמיינה לעצמה. הגברים שאסתר מכירה מפוקפקים; ובכל מקום היא מרגישה מאויימת ממבטיהם האורבים של עוברי אורח.

אין הרבה עלילה ב"אסתר חיות", אבל הרומן מתפוצץ מרוב רעיונות. זהו ככל הנראה אחד מראשוני הרומנים בספרות העברית שאמצו את הפסיכואנליזה, כפי שכתב א. ב. יפה בהספד על שטיינמן, עם מותו של זה ב-1970. שטיינמן, ממייסדי השבועון "כתובים", יחד עם שלונסקי, וממנהיגי קבוצת הסופרים הצעירים שנקראה על שם השבועון ושהתאחדה, בין היתר, סביב רעיון חידוש הנוסח של הספרות העברית ומרד בתפיסה הפואטית של ביאליק, מרבה בתיאור חלומותיה של אסתר חיות. לרוב מדובר בסיוטים שמתפקעים מרוב סמליות פרוידיאנית, ומפורשים בפירוט רב, למקרה שהקוראים החמיצו משהו, ולמען הסר ספק. אכן, אילו הייתי מרכיב קונקורדנציה של הרומן, אחת המילים השכיחות בו היתה ללא ספק המילה קוֹשְׁמָר (צרפתית, cauchemare), חלום בלהות. ברשימת ביקורת סרקסטית על רומן אחר של שטיינמן, "זוגות" (שטיבל, תר"ץ), העירה אלישבע ביחובסקי שברומן של שטיינמן "אין כמעט אנשים החיים בהקיץ. הכל נחתך כאן מתוך שינה." (מאזניים כ"ז, תרצ"א). הדברים נכונים במידה רבה גם לרומן "אסתר חיות".

המבקרים מנו את פגמיו הרבים של הרומן: היעדרה המוחלט כמעט של עלילה; "גודש מסאי" (גרשון שקד); מופקרות מינית והיעדרם של היבטים יהודיים (אבא אחימאיר) ועוד. ואכן, הקריאה ברומן לעתים מייגעת ומתישה, ולא בגלל העברית הארכאית, שדורשת עבודת פענוח ועירנות מתמדת מצד הקורא בן המאה ה-21. הוויתור על העלילה לצורך הכתיבה המסאית והפרוגרמטית הוא אומנם מודע (שטיינמן, שכונה, כפי שציין יורם ברונובסקי, "מישל דה מונטיין העברי", כתב באחדות ממסותיו הרבות על ויתור זה כבחירה פואטית חשובה והכרחית למאה ה-20 שזה עתה התחילה), אבל הוא לא עולה יפה. בחירה מנומקת כשלעצמה אינה תמיד מוצלחת, והשעמום שנוסכים חלקים נרחבים מהרומן בקוראים מעיד על כך. יתרה מזאת, גם כאשר יש עלילה, התפניות בה הן מלאכותיות ושרירותיות או שהן כל כך צפויות ונדושות שכשהן מתרחשות נותרים עם בת-טעם של אכזבה. מתחשק להפנות את מילות הפתיחה של הרומן נגד עצמו: השאיפה של שטיינמן "לנַסח סדר-חיים באֹפן אחר מכפי שהוא אצל אחרים" לא עולה יפה, למרבה הצער.

שטיינמן ניסה לדחוס בדמותה של "אסתר חיות" ובדמויות הגברים והנשים האחרים שברומן כמה שיותר מהספרות האירופית. נורה הלמר מ"בית הבובות" של איבסן, היא כמובן האסוציאציה הראשונה שעולה עם הקריאה על החלטתה של אסתר לעזוב את משפחתה; גם אמה בובארי מגולמת, כך נדמה, בדמותה של ידידה חמקמקה, אמה בוריסובנה שמה; מרפה הצ'כובית מפציעה ברומן פעמיים, פעם בדמות משרתת בבית משפחת חיות, ופעם נוספת כמשרתת ב"הוטל" באודסה שאסתר מתאכסנת בו; וכמובן – אנה קרנינה, שגורלה הוא כגורלה של אסתר חיות. אלמלא "מרת דאלוויי" של וירג'יניה וולף פורסם רק שלוש שנים לאחר "אסתר חיות", ב-1925, ניתן היה לדמיין כיצד גם קלאריסה דאלוויי מהדהדת בין כותלי תודעתה של אסתר חיות, המהלכת ברחובות אודסה השוקקים, כשחייה, תשוקותיה ומאווייה חולפים בראשה תוך כדי ההליכה. אלא שלא כמו קלאריסה דאלוויי (או כל דמויות הנשים האחרות שהזכרתי), אסתר חיות אינה דמות מורכבת ומעניינת, וגם הדמויות האחרות ברומן (למרות התשתית הפסיכואנליטית של הרומן) מייצגות כל אחת "טיפוס" ולא אדם עגול ומורכב. הגברים במיוחד, מיוצגים לרוב באמצעות כינויים כמו "הפייטן", "הרוצח", "אנטרֶפּיניור" וכולי, ושמותיהם המלאים מופיעים, אם בכלל פעמים ספורות בלבד. שמו הפרטי של "אדון חיות", כאמור, כלל לא נמסר לנו, והוא אולי הדמות היחידה ששטיינמן מעניק לה מורכבות מסויימת, שכן למרות בריחתה של אסתר והתדרדרותה לחיים של הפקרות בעיר הגדולה, הוא מאתר אותה לקראת סוף הרומן, מתוודה על אהבתו אליה, ומתחנן בפניה שתשוב אליו ואל ילדיהם.

ובכל זאת, יש ברומן "אסתר חיות" על פגמיו הרבים, גם לא מעט יופי. אי אפשר שלא להעריך את הניסיון ללוש מחדש את צורת הרומן, כדי לזקק את מעשה האומנות לכדי הצורה התמציתית האחת, "הנכונה". חגית הלפרין כתבה על העלילה השטיינמנית בעבודת המוסמך שלה ובמאמר שהתפרסם לאחר מכן ב"מאזניים". אולי השכלתניות היתרה של הפרוייקט של שטיינמן היתה בעוכריו, אבל יש משהו מאוד מפתה בגאומטריות שלו.

שטיינמן לש לא רק את מבנה הרומן, אלא גם את השפה העברית. הוא לא כותב בשפת אמו, וגם לא בשפה מדוברת וחיה (בזמנו). ובכל זאת, כבר בקטע הקצר שפותח את הרומן, נוצר, לטעמי, יופי לשוני נדיר. לכל אורך הרומן משובצות אבני חן לשוניות ומטאפורות חד פעמיות ונהדרות. "…כל מי שהיה מסתכל באשה זו לא היה מֻכשר אפילו להעלות על דעתו, שבתוך-תוכה של אותה השאגה כבר התחיל מפַכּה מַעְיַן היאוש ושאפיקי-חייה כבר התחילו מתאכזבים והולכים" (עמ' 23); "היה סוף קיץ, רחובות אודסה היו חגיגיות כאולם של בית-ספר למחולות. ובלבה של אסתר שרר אֵבל חוגג". (עמ' 27); "צער חריף מצץ את לבה" (עמ' 37); ועוד, ועוד.

הרומן "אסתר חיות" מיטלטל בין רגעים של רגישות רבה למשבר הזוגיות המודרני, שנוצר כשנשים הבינו שיש להן הזכות המלאה לתבוע לעצמן חיים של משמעות ובחירה חופשית, תחת הקצאת תפקיד האם והרעייה שהתרבות הפטריארכלית מכתיבה, והקושי של הגברים להתמודד עם תביעות אלו, לבין קלישאות נוסח "ככה ייעשה לאישה שתובעת את עצמאותה". שכן אחריתה של אסתר חיות היא איומה ונוראה: אונס מזעזע שלה ושל אחותה, שאחריו באה התדרדרות לחיים של זנות בשירות מי שאנס אותה, אבדן שמה הטוב וכבודה, בגידה איומה ולבסוף – מוות בהתאבדות.

אפשר ממש לקרוא את תהליך היצירה של הרומן מבין השורות של "אסתר חיות". הרומן מוגש במודע כבגד הפוך, שכל תפריו גלויים לעין. זהו רומן שמנסה להיות הכול – גם רומן אירופי אורבני עכשווי, וגם משהו חדש ואחר לגמרי; גם רומן בעל עלילה נועזת ומינית, וגם מחוסר עלילה חיצונית משמעותית ו"פסיכולוגיסטי"; גם רומן "פמיניסטי" על משבר הזוגיות המודרני (המירכאות חשובות כאן, בעיקר בשל האנכרוניזם של השימוש במונח "פמיניסטית" ביחס לרומן הזה) וגם סיפור מוסר עם לקח ומסר. הניסוי, אף אם הוא כושל, הוא יפה בסופו של דבר ומעורר עניין.

בפתח מסתו "ספרים חדשים וישנים" קבל שטיינמן, אביהם של הסופרים דוד שחם ונתן שחם, על חוסר הצדק בכך שמתפרסמות ביקורות ספרות רק על ספרים חדשים "שיצאו מתחת מכבש הדפוס השנה או החודש ממש, עוד ריח העופרת נודף מהם", ועל כך ש"אין מתעוררים להחיות בזכרון הקוראים דברי-חפץ נוצצים כזהב, המצויים בספרים ישנים, שכבר קפצה עליהם זקנה של שמיטה או יובל. אין הזקנה חלה על הדברים, שחותמם שכל טוב." (חיים של שפע, כרך א', 209). הרומן "אסתר חיות" אמנם בן 100 שנים, אבל יש בו לא מעט "שכל טוב", ועל אף פגמיו, הזקנה לא חלה עליו.

דברים לכבוד הספר "בגוף ראשון" (בעריכת שלומית ליר, פרדס, 2015)

במסגרת הפאנל "האישי הוא הפוליטי – במחקר, בכתיבה ובהוראה", אוניברסיטת תל-אביב, 29.10.2015

אף על פי שכדאי להימנע מהכללות בנוגע לכתיבה (וגם ממתן הוראות בנוגע אליה – המלצה שלא נשמעתי לה כבר במשפט הפתיחה הזה), כתיבה היא צעד לקראת יציאה מהארון. היציאה מהארון עצמה מתרחשת כשהטקסט נמסר לקוראות ולקוראים. היציאה מהארון יכולה להיות בנוגע לנטייה מינית, בנוגע לרצון שלא להביא ילדים לעולם, בנוגע לסיפור החיים (ילדות קשה, חוויות של הגירה, יתמות, התעללות), בנוגע לפרטים ביוגרפיים אחרים ועוד ועוד. כתיבה תמיד כרוכה בחשיפה, גם כשכל כולה מתכוונת להסתיר ולא לחשוף.

בעיניי, גם הכתיבה הלא אישית מגלה לא מעט על הכותב או הכותבת, ולא בהכרח דברים רעים. אבל היא יכולה ללמד אותנו כקוראים, אולי על הקושי של הכותב או הכותבת עם נושא הכתיבה, אולי על תהליך של ריחוק שעברו מהאירועים של שמתוארים בטקסט ואולי גם על חוסר מודעות עצמית, מיכניות או כתיבה אופורטוניסטית שלא נובעת מצורך פנימי, להוציא אולי את הצורך בתשומת לב או בהארכת רשימת הפרסומים לצורך הקידום.

אופורטוניזם יכול לאפיין גם כתיבה אישית. מספיק לקרוא "טורים אישיים" בעיתונות כדי להיווכח בכך שאין שום דבר אינהרנטי בכתיבה האישית שהופך אותה לעדיפה על הכתיבה המרוחקת. כתיבה אישית איננה קדושה והיא יכולה להיות גרועה או לא להתאים, כשם שכתיבה מנותקת ו"אובייקטיבית" (לפחות לפי הסטנדרטים הפטריארכליים המקובלים, אף אם אנו יודעים שמדובר באובייקטיביות למראית עין במקרים רבים) גם היא לא מתאימה לכל צורות יצירת הידע.

הכתיבה צריכה להיות מסע של חיפוש לא רק אחר הידע, אלא גם אחר המדיום הנכון ליצירת הידע ולהבאתו בפני הקוראות והקוראים. במובן הזה, היא יציאה מהארון לא רק בפני הזולת, בפני הקורא או הקוראת, אלא גם בפני הכותבת עצמה. כולנו מכירים את רגעי הגילוי וההארה במהלך הכתיבה, רגעים שלא היו מתרחשים אלמלא הכתיבה. אי אפשר לדמיין את תהליך החשיבה ואת ההתעוררות האסוציאטיבית בלי פעולת הכתיבה. פעולת הכתיבה היא לא רק ייצוג גרפי של המחשבות והרעיונות, היא משתתפת פעילה ביצירתם.

אבל אם אנחנו לא עוסקים בכתיבה שהיא כל הזמן רפלקסיבית לגבי עצמה, כלומר לגבי המדיום ולא רק לגבי המסר, אם מתקיים נתק בין השניים, זו כתיבה רעה, בין אם היא אישית ובין אם היא מה שמתוייג על ידי התרבות כ"אובייקטיבית". כתיבה "אובייקטיבית" במירעה נראית כמו טקסט שכתב אדם מנותק ואטום, חסר מודעות עצמית, גם כשמנסים להשתמש במטאפורות ציוריות כדי ליצור טקסט "ספרותי" או להעניק לו נופף "פיוטי" (אני חושב למשל על שופט שהמשיל אישה שנזקקה לטיפולי פוריות לתנור פגום ואת הביציות המופרות ליצירת אומנות בחרס שמחפשת תנור פועל ותקין לשריפת היצירה, כלומר רחם של אישה פונדקאית). מצד שני, כתיבה אישית במירעה עלולה להיראות כמו קטע מיומן שהכותב כתב לעצמו ואולי יש לו ערך תרפויטי ותיעודי לכותב ולסביבתו הקרובה, אבל אין בו שום ערך מוסף לקוראים אחרים, אולי פרט למי שמתעניינים בטקסטים כאלו בגלל האלמנט המציצני שבקריאתם.

במובן הזה, הקו המנחה לכותב ולכותבת צריך להיות, לדעתי – תמיד רק לדעתי, "המדיום הוא המסר", כלומר הצורה היא חלק מהתוכן: האם הצורה נובעת מהתכנים או שהיא נכפית עליהם בשם איזו קונוונציה של כתיבה "נכונה"? כשם שכתיבה מנותקת עשויה להיראות מלאכותית, גם כתיבה אישית, אם הבחירה בה לא מוצדקת מתוך התכנים, תיראה מלאכותית, ובמקרה כזה היא גם עלולה להשיג את האפקט ההפוך על הקורא ולעורר בו אנטגוניזם ואולי גם מבוכה.

המיגדור של הכתיבה האישית/כתיבה מנותקת הוא ידוע וברור: הכתיבה האישית היא לא אובייקטיבית, רגשית, רגשנית, ולכן נשית, ולכן גם רעה. לעומתה, הכתיבה המנותקת היא כתיבה אובייקטיבית, רציונלית, מאוזנת, ולכן גם גברית, ולכן גם טובה.

אבל מה לעשות שלא מעט טקסטים קאנוניים (ופטריארכליים) שנכתבו על-ידי גברים הם מופת של כתיבה אישית, ובכל זאת איש לא חושב לזלזל בהם ולבטלם? אני חושב על "הווידויים" של אוגוסטינוס, שהשפיע השפעה מכרעת על הנצרות, ואף על פי שאין לו יומרה להיות "מדעי", הוא לא איבד מתוקפו בעיני איש בשל היותו טקסט שכתוב בצורה של וידוי אישי; או על ספרי ההיסטוריה של פלוטארכוס, שכתובים כטור רכילות אחד ארוך, ובזמנם נחשבו לספרי היסטוריה ולא לטורי רכילות; או קדימה יותר בזמן, לכתיבה של פרויד, שכל תיאוריית החלום שלו, למשל, מבוססת על ניתוח לא מעט חלומות שהוא עצמו חלם, ועל הסקת מסקנות מהאנליזה העצמית שלו על טבע האדם בכלל. שלא לדבר על הסקת המסקנות הרווחת במחקריו של פרויד בפסיכואנליזה מחייו, רגשותיו ודעותיו שלו על הפסיכולוגיה האנושית (כלומר הגברית) גם מחוץ לתיאוריית החלומות שלו.

והנה, בשנת 2003, כשקרול גיליגן מנתחת בספרה "הולדת העונג" חלומות שלה ומתייחסת לילדותה, חלק מהביקורת מלגלגת – ממש מלגלגת – על הפסיכולוגית (שלקראת סוף שנות התשעים נעשה אופנתי לחבוט בה גם בין תיאורטיקניות פמיניסטיות), שמערבת בספרה מחקר שנחשב "רציני" (ראיונות שנערכו עם עשרות מרואיינים ומרואיינות בהפרשים של כמה שנים, מהיותם ילדים בגיל הגן ועד לסוף התיכון, שיתופי פעולה שלה עם נוירוביולוגים שמבצעים תצפיות MRI כדי ללמוד טוב יותר את המנגנונים במוח שפועלים בתהליכי הבעת רגשות ויצירת מערכות יחסים) בכתיבה אוטוביוגרפית. כלומר, מאז ומעולם היה מקום לכתיבה אישית, כל עוד היא נעשתה בידי גברים, ואז כמובן זה נראה לגמרי הגיוני להסיק מהאישי על הכללי.

קראתי את "בגוף ראשון" בכמה שעות, בלי שום יכולת להניח את הספר מהיד. חשבתי, כשקראתי אותו, על שירה של רחל "ספר שיריי", שמלווה אותי מאז שקראתי אותו לראשונה בשיעורי הספרות בכיתה ח' או ט', ושאני זוכר בעל-פה:

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת

בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,

לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

 

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ

יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

 

חשבתי על היופי שהמסות שבספר מזקקות מתוך החוויות הקשות ועל הפריבילגיה שביכולת לכתוב וליצור כדי לזקק יופי, גם אם כואב, מתוך הכאב. והצטערתי על מה שקורה לכולנו, לכל מי ששוזרים מחרוזת מילים מלבבת מייאושם ומכאביהם, כשהמחרוזת מודפסת, נכרכת, צולחת את קנייני רשתות הספרים ונוחתת על השולחן ב"צומת ספרים" או ב"סטימצקי". ואז – יד כל במנוחה ממששת את הביטוי הגשמי של חשיפת כל מה שלא גילינו לרֵע, והלב מאיץ את קצב פעימותיו – האם יתרחש המפגש בין כותבת או כותב לבין קוראת או קורא, או שמא הספר יוחזר לערימה ואחר יילקח במקומו אל הקופה?

ונזכרתי בעוד משהו, שאני די בטוח שאולי יקומם חלק מהאנשים: נזכרתי במאמר של יורם ברונובסקי המנוח, שפורסם ב"הארץ" בעקבות פסיקת בג"ץ בפרשת דנילוביץ בדצמבר 1994 (פסק הדין הראשון של בית המשפט העליון שהכיר בזכויות מסוימות במסגרת זוגיות חד-מינית), והכעיס רבים, כולל אותי. ברונובסקי כתב כך: " היציאה של ההומוסקסואליות מן הארון היא אכן הישג אזרחי להומוסקסואלים ולחברה הנאורה – אך כרוך בה גם ויתור על ייחוד מסוים, שהעשיר את התרבות האנושית מדורי דורות". ברונובסקי הואשם, גם על-ידי, ברומנטיזציה של סבל, של רדיפה ושל האחרוּת של הומואים ולסביות (אז עוד היינו "הומו-לסבים" ועדיין לא להט"בים), אבל אני חושב שהוא צדק במובן אחד חשוב: סבל, אחרוּת ורעב יצרו אמנות גדולה. כתיבה מרוויחה מכך שהיא נולדת בצירי לידה קשים. אחד המופעים של כתיבה רעה הוא של כותבים שבעים, שנוכחות הטקסטים שלהם בשיח מובנת מאליה, ש"עפים על עצמם" ועל מה שהם כותבים, שאין בהם ובכתיבתם היסוס, ספקות אולי אפילו קורטוב של שנאה עצמית וחוסר נחת פנימי.

המסות בספר עוסקות ובהיסוס, בספקות ובחוסר נחת פנימי והן גם מבטאות את כל אלה. הן מבטאות, לעיתים, שנאה עצמית או מתמודדות איתה: כל מה שתהליך של יציאה מהארון כרוך בו. וכמו מושג היציאה מהארון, שהוא בעייתי במובן זה שלא מדובר באקט חד פעמי, אלא בחיים של צמתים שבהם צריך לבחור האם להיחשף, מתי וכמה, גם הכתיבה האישית היא דרך חיים והקשיים שבבחירה כמה להיחשף ומתי מתאים להיחשף לא נעלמים, וממשיכים ללוות את הכותבת כל עוד היא כותבת.

שפה, הומופוביה ותרבות להטבית: הרצאה בפאנל על שפה ומיניות

הרצאה שנשאתי בפאנל "שפה ומיניות" בהנחיית ד"ר רוביק רוזנטל, בכנס האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה שנושאו "שפה במציאות העכשווית בישראל: חברה, חינוך ופוליטיקה" (מכללת סמינר הקיבוצים, 29.6.2015)

השפה שאנחנו משתמשים בה חושפת את הדעות שלנו, את המבוכות שלנו ואת היומרות שלנו.
דעות קדומות נחשפות בנקל, כשאנחנו בוחרים להשתמש בְּמונח "נקי" וכתוצאה מכך חושפים את תפיסתנו את המונח האחר כמונח שלילי ופוגעני. הדוגמה המוכרת ביותר היא "בן מיעוטים" שנחשב למילה "נקייה" יותר ל"ערבי". כשמשתמשים בביטוי "בן מיעוטים" אנחנו אומרים שלדעתנו "ערבי" זה עלבון. אנחנו תמיד אומרים "בן מיעוטים" בהקשר של ערבים, ולא של מיעוטים אחרים, אף על פי שהביטוי הוא כללי. גם הומו, פועל תאילנדי או עובדת סיעוד פיליפינית הם "בני מיעוטים", אבל אנחנו לא מכנים אותם "בני מיעוטים".
וכאן אני מגיע לקשר שבין שפה להומופוביה ובין שפה לתרבות להטבית.
מה צריך לומר: הומו, גיי או הומוסקסואל? אולי "חד-מיני"? "זוג חד-מיני" או "בני זוג מאותו מין"? ומה הבעיה עם (אם בכלל) עם "הומוסקסואל מוצהר"? ומדוע לגבי לסביות אין בדרך כלל התלבטות, ופשוט אומרים (לרוב) "לסבית"?
מה הבעיה שלי עם ה"מוצהר"? ראשית, אין דבר כזה. הומו או לסבית או כל מי ש"לא רואים עליו" (או עליה) לא יכולים להיות "מוצהרים" כי ההנחה התרבותית היא שכולם סטרייטים (אלא אם "רואים עליהם"). אדם הוא בחזקת סטרייט עד שלא הוכחה הומואיותו, או לסביותה. מכאן שכל מפגש עם אנשים חדשים, כל היכרות, כל מקום עבודה חדש, כל שינוי, כרוכים, אצל הומואים ולסביות בדילמה האם "לצאת מהארון" או לא.
גם המונח "לצאת מהארון" הוא מונח מטעה: זהו תהליך שאורך כל החיים, כל זמן שכולם מוחזקים כסטרייטים. "לצאת" ו"להצהיר" הם פעלים חד-פעמיים; הם לא מבטאים פעולות נמשכות. מכאן חוסר היכולת שלהם לבטא את חוויית החיים הפתוחים, הגלויים, חווייה שהיא מתמשכת, ובעצם אין לה סוף; אנשים מסויימים "מוּצָאים מהארון" גם לאחר מותם.
בעיה נוספת עם ה"מוצהרוּת" היא שאיפה זה כתוב? ההנחה המובלעת במילה הזו היא שנעשתה פעולה רשמית, "הצהרה", ומכאן ואילך זה ידוע. אמנם יש לנו טאבו שבו רושמים בעלות על דירות, ויש לנו רשם עמותות ורשם חברות ורשם משכונות ומרשם תושבים ורשימות שחורות ברבנות של פסולי חיתון, אבל אין מרשם של נטייה מינית (ואולי כן?). אין טאבו כזה. כפי שאמרתי: היציאה מהארון היא מתמדת. אין דבר כזה "מוצהר". יש רק openly gay, כמו שאומרים באנגלית אמריקנית או לא.
ולמה על מרואיין הטרוסקסואל לעולם לא יאמרו בדברי ההצגה שלו שהוא "הטרוסקסואל מוצהר"?
יש עוד סיבה שבגללה השימוש במילה "מוצהר" מטעה. לכאורה מדובר בנקודת המבט של האדם עצמו: אני מעיד על עצמי שאני הומו, אני הוא זה שמצהיר. אבל בעצם זו דרישה מבחוץ לסמן. במסווה של בחירה שעושה הפרט עונה המונח "הומוסקסואל מוצהר" על הצורך של הכלל בסדר חברתי יציב וקבוע ובסימון עקבי של מעגלי הנורמה.  להמשיך לקרוא

התבניות שלתוכן דוחסים את הקבוצות המודרות: על הספר "על ההדרה" מאת עמית קמה וענת פירסט

על ההדרה: ייצוגים תקשורתיים של אחרים. עמית קמה וענת פירסט. הוצאת רסלינג, 263 עמודים, 69 שקלים

ספרם של ד"ר עמית קמה ופרופ' ענת פירסט מתפרסם בעיתוי מושלם. התקשורת והשיח הציבורי עסוקים מאוד בשאלות של הדרה וייצוג, הן בתקשורת עצמה והן בעמדות כוח אחרות, כמו הפוליטיקה, ועדות פרסים ועמדות כוח אחרות. קמה ופירסט, מרצים בכירים לתקשורת, מנסחים מבט מורכב וביקורתי על פעולתה של התקשורת כאחד המנגנונים המרכזיים — אך בוודאי לא המנגנון היחיד — בהדרת קבוצות שונות באוכלוסייה ובהשתקתן.

המלה "הדרה" נכנסה לשימוש רווח בתקשורת הישראלית בשלהי 2011, עם פרסום תופעות שונות שכונסו תחת הכותרת "הדרת נשים". ההדרה שהתקשורת עסקה בה אז היתה הדרה במרחב הציבורי הממשי: באוטובוסים, בסניפי דואר וקופות חולים ועל מדרכות. בכל הזירות הללו (ובזירות נוספות) נשים נדרשו לצמצם את נוכחותן או להעלימה כליל. כמו הרבה מלים שכוכבן דורך פתאום, גם המלה "הדרה" הפכה שגורה בפי כל, והחלה להתרוקן מתוכן ממשי ולבטא תקינות פוליטית ותו לא.

הספר "על ההדרה" עוסק בהדרה בתקשורת, והוא מציע גישה מורכבת שהיא מעבר ל"ספירת ראשים", או "הדרה סמלית כמותית", כלשון המחברים. קמה ופירסט טוענים שלצד ההדרה הסמלית הכמותית בתקשורת, כלומר האי־ייצוג של חלקים מסוימים בציבור, יש לבחון גם את ה"הכחדה הסמלית האיכותנית", כלומר את הסטריאוטיפיזציה של בנות ובני הקבוצות המוחלשות. להמשיך לקרוא

הזמנה למפגש לכבוד הופעת ספרי "פשעים נגד הפטריארכיה: ניאוף, הפלות והומוסקסואליות במשפט ובתרבות" ב-4.3 באוניברסיטת תל-אביב

סופר פוגש קוראים וקוראות-page-001עוד על הספר ניתן לקרוא כאן וכאן.

"קוסונם בזק": מחשבות על מות הסולידריות הבין-אישית (אם בכלל הייתה כזו) בעקבות ההתנתקות הפרטית מ"בזק"

ביטוי קטן, מקומי, לחוסר הסולידריות בחברה הישראלית אפשר למצוא בנציגי ה"שירות" של חברות התקשורת. אני כותב "שירות" במירכאות, כי אם ניתן פה שירות, הוא לא שירות שהחברות – או לפחות חלקן – נותנות ללקוחות, למרות המושג "שירות לקוחות" שרבות משתמשות בו; בפועל, הלקוחות מוצאים את עצמם כמי שנותנים את השירות לחברות, כמי שכיסם הוא הזדמנות לשלוח יד לתוכו וכמי שנתפסים על-ידן כתמימים וטיפשים, כמי שיש לעשות הכול כדי שלא יפעלו על סמך מידע מלא ואמין. הלקוחות הם הזדמנות עסקית, לא בני אדם.

אותם נציגי שירות, שפעמים רבות עובדים בלא תנאים סוציאליים, בשכר נמוך (רבים מהם סטודנטים), בלי יכולת להתאגד (ראו את סיפור עובדי חברת פלאפון), שיש להם משפחות וחברים שניתן להניח שצורכים שירותי אינטרנט, טלוויזיה וטלפון סלולרי בעצמם, לא יהססו למכור ללקוחות זרים מוצרים תוך הטעיה, עיגול פינות ושקרים ב"שיטת מצליח". האם הם היו רוצים שכך ינהגו בבני משפחותיהם? זה לא ממש משנה להם, כנראה, כי הם ממשיכים להתפרנס אצל מעביד שהמדיניות שלו היא, כך נדמה, "הוצא מהלקוח כפי יכולתך". כך, למשל ב"בזק", כאשר הנציג אומר לך דבר אחד, מתעד במערכת הממוחשבת דבר אחר, וכשהשיחה מסתיימת, אם במקרה הטוב לא נותקת (דבר שמחייב התקשרות חוזרת לתמיכה הטכנית), כנראה שתשלם יותר ממה שנאמר לך במפורש. ואז תתקשר לברר מה קרה, ויקריאו לך את מה שהנציג כתב בפנייה הקודמת, ויתברר לך שזה בכלל לא קשור למה שהוא אמר לך בשיחת הטלפון. אני יודע על מה אני מדבר, זה קרה לי ביום חמישי עם הנציגים משה, שרון, טל, סלין והילה (שהייתה מאיימת וחוצפנית במיוחד).

מצאתי את עצמי ביום חמישי האחרון שואל נציגה של "בזק", ששיקרה לי בפנים, האם היא הייתה רוצה שינהגו כפי שהיא נוהגת בי (וכנראה בלקוחות האחרים) גם בבני משפחתה. היא לא ענתה. "בזק", מתגובות שקיבלתי בפייסבוק לפוסט שלי על הסאגה המיותרת, שהתחילה בשיחת טלפון עם התקרב תפוגת המחיר שאני משלם עבור תשתית אינטרנט, ונגמרה בתקלות טכניות ובניתוק, פועלת בדיוק לפי השיטה הזו, שרואה בלקוח אובייקט, כיס של כסף, אבל מתעלמת מהעובדה שגם עובדיה ויקיריהם הם לקוחות, ושאולי גם הם יעמדו בפני המצב הזה יום אחד. היא יכולה להרשות לעצמה, כי התחרות היחידה שלה בתשתית האינטרנט היא חברת "הוט", שמפרסמת את עצמה בעזרת דימויים גזעניים מהעולם התחתון ומבהירה ללקוחותיה (החנונים האשכנזים) שאם חייהם יקרים להם, כדאי להם לא להתנתק, אחרת יטופלו על-ידי המאפיונרים (המזרחיים) מטעמה.

סטודנטים שלי עובדים או עבדו כנציגי שירות בחברות התקשורת. סטודנטית שעבדה בחברה סלולרית סיפרה לי שההנחיה היא לעגל פינות כמה שיותר בשיחות עם הלקוחות, ושהם עוברים הדרכה בהנחיית פסיכולוג להתמודדות עם "התנגדויות" של לקוחות. כלומר, החברה מעדיפה להוציא כסף על שכר פסיכולוגים ושעות עבודה של העובדים שנמצאים בהדרכה ולא ליד הטלפון, לגרום ללקוחות להתעצבן, לחשוף את העובדים ללקוחות זועמים (אני בטוח שבאקלים כזה לא רק "חוויית הלקוח" היא מזעזעת, אלא גם "חוויית הנציג" היא כזו), ובלבד שלא לנהל את עסקיהם באופן הוגן, שקוף ואמין. כך מגוייסים העובדים שבעצמם נמצאים תחתית שרשרת המזון התאגידית למערכת המשומנת של עשיית עסקים לא הוגנת, וההזדהות של רבים מהם עם המערכת הפוגענית הזו מעוררת השתאות לנוכח העובדה שהם פגיעים בדיוק כמו הלקוחות שהם "משרתים". לא בכדי, סטודנטים רבים שעבדו שם עזבו בגועל את עבודותיהם.

חוסר הסולידריות הזה, האכזריות והברוטליות של הקיום היומיומי, שבמסגרתו עליך לעמוד על המשמר יום-יום ושעה-שעה, לא להאמין לאיש, בוודאי לא לתאגידי תקשורת כמו "בזק" ולנציגיהם, ולקבל, פחות או יותר, את זה שרבים – בעיקר תאגידים ומיליארדרים וכאלה שממש לא חסר להם דבר – שולחים יד לכיסך ומרמים ועושקים אותך על ימין ועל שמאל, והמדינה, בשם "השוק החופשי" לא מתערבת ומנציחה שוק כושל וממש לא חופשי, אינו חדש.

גם בשנותיה הראשונות של המדינה, הרבה לפני כניסת ההפרטה לחיינו, הברוטליות הזו הייתה חלק מהישראליות המתעצבת. בשבוע שעבר פרסם כתב "הארץ" עופר אדרת מאמר שהזכיר את פרשת עולי הודו שביקשו בראשית שנות החמישים לחזור לארצם לאחר שנוכחו בחוסר הסולידריות הבינאישית בישראל הצעירה: "איננו יכולים לחיות במדינה בה אפשר להשיג משהו רק אם צועקים או מקימים שערורייה", צוטטו העולים בכתבה המקורית מאת עמוס אילון שפורסמה ב-1951. "הרי אתם חיים כאן כמו חיות. איש אוכל את זולתו. לא תיארתי לי שקיימת מדינה עם יחסים אנושיים ברוטאליים כאלה… אמרו לנו שאין החיים קלים בארץ, אבל לא אמרו לנו שהציוני הטוב ביותר הוא זה שצועק יותר מכולם ומפגין בכל יום".

אסיים בברכת התודה ההונגרית ל"בזק", שכל מי שהיה כאן בשנות השמונים בוודאי מכיר: "קוסונם בזק" (החל מדקה 4:17).

על הצעת שרת המשפטים לבטל את חזקת הגיל הרך

טור שכתבתי יחד עם פרופ' חנה הרצוג, ראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, ומנהלת שותפה ב"שוות", שמתפרסם היום ב"הארץ".

החלטת ועדת השרים לחקיקה, לאמץ את יוזמתה של שרת המשפטים ציפי לבני ולבטל את "חזקת הגיל הרך" (ולא לצמצמה, כפי שפורסם בתחילה), היא החלטה אומללה.

חזקת הגיל הרך קובעת, שכאשר אין הסכמה בין הורים מתגרשים על משמורת הילדים, בית המשפט הוא שמכריע בידי מי תינתן המשמורת, "ובלבד שילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת" (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). חוק זה מותקף משני כיוונים: מצד האבות נטען, כי אלה מביניהם שמעוניינים לקחת חלק פעיל ומשמעותי בגידול הילדים, אינם יכולים לעשות זאת, משום שעם הגירושים בתי המשפט מחויבים, מכוחה של חזקת הגיל הרך, להותיר את המשמורת בידי האם. מכיוון הנשים יש הטוענות, כי החזקה מנציחה את התפישה המייעדת לנשים את תפקיד המטפלות העיקריות בילדים, תפישה הפוגעת באפשרותן לממש את עצמן, שכן היא משעבדת אותן לבית.

שתי המתקפות הללו על חזקת הגיל הרך מבטאות תפישה המעוניינת ביצירת שוויון בין גברים לנשים בעת הגירושים, באמצעות ניתוק בין המגדר לתפקידים שבבית (ומחוצה לו). אלא שחשוב לזכור, כי חזקת הגיל הרך לא רק מעצבת את היחסים בין המינים – היא גם משקפת את המצב החברתי מאז שנחקק החוק (ב-1962) – וזאת, למרות העלייה בשיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה. ברוב המשפחות בישראל עיקר הטיפול בתינוקות ובפעוטות עדיין מוטל על האם. חזקת הגיל הרך – גם כיום – היא שיקוף של מצב לא שוויוני, וביטולה אינו הכלי הנכון לביטול חוסר השוויון באחריות ההורית.

הגירושים עצמם אינם שוויוניים, שכן הדת נותנת בידי גברים אפשרות לסחוט את הנשים בתמורה להסכמת הגבר לתת גט (לעתים בגיבוי בית הדין הרבני). החולשה המובנית של נשים בהליכי הגירושים, בצירוף היותן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המשפחות בישראל, תביא לכך שביטול חזקת הגיל הרך יהיה הרה אסון בעבור נשים וילדים, וכנראה גם גברים, שכן סכסוכי הגירושים יסתבכו ויתארכו. לנוכח זאת ברור, כי התפישה שאימצו יוזמי השינוי בחוק הינה של שוויון פורמלי ולא של שוויון מהותי. במצב הנתון, כששוק העבודה אינו שוויוני ונשים מרוויחות פחות מגברים, ביטול חזקת הגיל הרך משמעו ילדים החיים בתנאים פחות טובים. במיוחד יגדל המחיר שישלמו נשים וילדים בקרב קבוצות מוחלשות.

הכלי הנכון לקידום שוויון בין הורים, בנוסף על הנהגת שוויון בגירושים וביטול ההסדרים המפלים בדין הדתי, טמון קודם כל בחינוך גברים למחויבות הורית, וביצירת מציאות שתאפשר להם להיות מעורבים יותר בטיפול בילדים. זאת, באמצעות טיפול בכשלים בשוק העבודה, יצירת כלים לאיזון בין הבית לעבודה, שינויים בחופשת הלידה שאינה מספקת, ועוד.

האם זה מה שדורשת טובת הילד? כל עוד נורמות חברתיות של הורות גברית יהיו שונות מנורמות של הורות נשית, ביטול החזקה יהיה בבחינת רתימת העגלה לפני הסוסים.

חשוב לזכור, שחזקת הגיל הרך ניתנת לסתירה. אם האב הוא דווקא המטפל העיקרי, חזקת הגיל הרך מתהפכת לטובת משמורת של האב. הבעיה אינה טמונה בעקרון החזקה, אלא באופן שבו בתי המשפט ושירותי הרווחה מפרשים ומיישמים אותה. רשויות אלה הן שמרניות מטבען ונוטות לתת משמורת בלעדית לאמהות באופן כמעט אוטומטי, משום היותן נשים, בלי להתחשב בנתונים הספציפיים של הזוג הקונקרטי וגם כאשר ברור שהתוצאה תהיה טראגית ותפגע בילדים. בבעיה הזאת צריך לטפל באמצעות השתלמויות שופטים והסברה והשתלמויות לעובדות הסוציאליות שכותבות תסקירים עבור בתי המשפט.

מרבית הגברים וארגוני הגברים, שנלחמים על משמורת משותפת, אינם מוכנים לוותר על הפריווילגיה המוקנית להם, על ידי הדת, לשלוט בחירותה של האשה. מאבקם הוא מאבק מיזוגני־כלכלי ולא מאבק על שוויון. אחרת, היינו צריכים לראות את הגברים הללו נאבקים נגד האפליה בשוק העבודה, בעד שוויון כלכלי בין גברים לנשים ונגד השליטה המוחלטת של הגבר בגט והעדר השוויון בכוח המיקוח בעת פירוק הנישואים.

(על הספין של שרת המשפטים שלפיו פורסם בעיתונות שחזקת הגיל הרך רק "תקוצר" עד גיל שנתיים (אף על פי שההצעה למעשה מבטלת אותה כליל), ראו את רשימתה של ד"ר דפנה הקר באתר Ynet.)

רשימה אחרונה בבלוג לשנת 2013: מילים וביטויים שמקומם בפח האשפה

בהשראת טימותי איגן, שפרסם בשבת האחרונה בניו יורק טיימס את רשימת המילים והביטויים השנואים עליו לרגל תום שנת 2013, הנה הרשימה שלי. זוהי רשימה חלקית בלבד, עניין של טעם אישי, וברוב המקרים לא של נכון או לא נכון. בעיקר מדובר במילים ובביטויים משומשים מדי, משומשים לרעה, משומשים באופן לא ביקורתי או פשוט מכוערים במשמעותם. רובם נולדו לפני 2013, אבל אף פעם לא מאוחר להפסיק להשתמש בהם.

אתם מוזמנים להוסיף בתגובות עוד מילים שראוי לדעתכם להשליך לפח האשפה.

שתהיה שנה אזרחית טובה.

בסופו של יום – גם איגלטון עצבני על הביטוי הזה, אבל מסיבה שונה, אם כי הגיונית: מי שאומר "בסופו של יום", מתכוון "לסיכום", אבל בעצם הוא כמעט אף פעם לא מסכם את דבריו. אני כולל אותו ברשימת הביטויים המעצבנים בגלל התרגום מאנגלית (at the end of the day). כולם חוטאים בו: עיתונאים, פוליטיקאים, מורים, תלמידים ואפילו שופטי בית המשפט העליון (יש שופט אחד שלא מפסיק לכתוב "בסופו של יום" בפסקי דינו, גם כאשר יש עוד עשרים, שלושים או אפילו ארבעים עמודים). מה רע ב"בסופו של דבר" העברי?

לפספס, פיספוס – מתי הפסיקו להחמיץ? מה רע ב"החמצה"? זה מרגיש (ע"ע) כמו פיספוס.

פארסה – נדמה לי ש"פארסה" בצורתה הנוכחית כתחליף ל"פאשלה" או ל"מחדל" נכנסה לשימוש אינטנסיבי בקיץ האחרון, בדיווחים עיתונאיים על הימלטותו של העד בפרשת הרצח בבר-נוער. כולם דיברו או כתבו על ה"פארסה" שבהתנהלות המשטרה. מאז חווינו לא מעט פארסות, האחרונה שבהן עד כה קשורה לסופה בתחילת דצמבר ("פארסת היערכות הרשויות"). די לפארסה הלשונית הזו.

24/7 – תרגום מאנגלית-אמריקנית, ועוד ביטוי שמעצבן את איגלטון: פעם, בעבר הלא רחוק, הוא שימש להתהדרות בשירות טוב ללקוח, שבא לידי ביטוי בזמינות נרחבת. היום משמעותו עובדים עשוקים, רבים מהם עובדי קבלן, שעובדים שעות ארוכות בעבור משכורת עלובה ובלי ביטחון תעסוקתי, ובסופו של דבר גם נותנים (שלא באשמתם) שירות גרוע.

קנה X וקבל Y ב-9.99 בלבד – אז יש לי חדשות בשבילך: את Y אתה גם קונה, לא "מקבל".

זה מרגיש לי – עוד תרגום מעצבן מאנגלית, שמרגיש מאולץ ופרובינציאלי. לפח.

מתקן שהיה פתוח – יש צורך להרחיב?

נדהמתי (לגלות, לקרוא וכו') –השפעה נלוזה נוספת של שפת עורכי הדין על שפת העצומות או התגובות: כל כך הרבה אנשים נדהמו השנה, שזה פשוט מדהים.

ההפקה – קרי: אלוהים. "ההפקה" כותבת מחדש את סיפורי חייהם של אנשים, משפילה, מרוממת, מדיחה, מעניקה "גלגל הצלה", מצווה על הפרת החוק, כולאת ב"מתקן שהיה פתוח" (סליחה, ב"ווילה"). האם מדינת ישראל היא-היא "ההפקה"?

פשעים נגד הפטריארכיה: הופיע הספר

ספרי "פשעים נגד הפטריארכיה: ניאוף, הפלות והומוסקסואליות במשפט ובתרבות" (בעקבות הקורס ששודר באוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל לפני כשנה) יצא לאור לאחרונה בהוצאת משרד הביטחון ומודן. הספר הוא גירסה מורחבת של שלוש-עשרה ההרצאות ששודרו בגל"ץ (שבהן הוגבלתי לכ-17 דקות להרצאה; ניתן להאזין להרצאות, או להורידן כקובצי MP3, כאן). ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אם כי הוא לא הגיע לכל החנויות בשל ספירות המלאי של סוף השנה, ולכן צריך להזמינו בחנות.

Pshaym_cover-page-001

דברים בערב לכבוד ספרו של סטיבן גרינברג, "עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית" (זיו מילמן, מתרגם, הוצאת הקיבוץ המאוחד סדרת קו אדום, 2013).

קראתי את "עם אלוהים ועם אנשים" בעניין רב אבל גם בכאב. החלק האחרון, שנקרא "שיחות", לא קל לקריאה מבחינה רגשית, אפילו לא לחילוני כמוני. הרצון ליישב את ההלכה האורתודוקסית עם חיים שלמים ומלאים המושתתים על אהבה חד-מינית נוגע ללב, והקושי האורתודוקסי להתמודד עם הדילמות הללו מתסכל. הומואים ולסביות דתיים שבוחרים להישאר דתיים נתקלים לעיתים קרובות בתגובות מזלזלות מחילונים מסויימים: ההתעקשות להישאר דתי נתפסת כביטוי לשנאה עצמית ולרגשי נחיתות; הניסיון – הנואש בעיני אנשים מסויימים – להתקבל למועדון שלא רוצה בנו הוא משונה. יש ביטוי שהמבקרים של פרוייקטים מסוג הפרוייקט של הרב גרינברג אוהבים להשתמש בו: "הומופוביה עצמית".

אבל האם לא ניתן לטעון שגם נשים פמיניסטיות חילוניות וגברים הומואים חילונים שמנסים לקדם רפורמות חקיקתיות שוויוניות בכלים של המשפט המפלה לוקים לכאורה ב"שנאה עצמית"? האם לא ניתן לומר שגם החילונים וגם הדתיים עוסקים בניסיונות להציע פרשנויות שוויוניות לטקסטים או לשנות חוקים מפלים? לפי ההגיון החילוני, שמתייחס בפטרונות להומואים דתיים שמסרבים להפוך לחילוניים, גם הומואים חילוניים שנאבקים למען קבלה חברתית ומשפטית לוקים בהומופוביה עצמית ובעצם אין שום טעם לנסות ולקדם סובלנות וקבלה. היגיון דומה, אגב מאפיין את הזלזול של פמיניסטיות חילוניות מסויימות במאבק של נשות הכותל על זכותן להתפלל ברחבת הכותל כשהן עוטות טליתות וקוראות בתורה. הן מאשימות את נשות הכותל בשנאה עצמית ובביטול עצמי, ולא מבינות כיצד ניתן ליישב שמירת מצוות עם פמיניזם.

על אף שמדובר בפרוייקט אופטימי ביסודו – שהרי מי שלא מאמין ששינוי אפשרי לא היה כותב ספר כזה – בסוף החלק שמציע פרשנות סובלנית לפסוקים בספר ויקרא, הרב גרינברג מציין שהסיכויים שפוסקים אורתודוקסים יקבלו את הפרשנות המוצעת שלו הם קטנים (עמ' 205). הוא קובע שהסיבה לכך היא משפטית-הלכתית. אני מסכים עם הטענה הזו, ואני חושב שהיא לא ייחודית רק לסובלנות כלפי הומוסקסואליות ולקבלה שלה; גם בתחום דיני הנישואים והגירושים. במיוחד בישראל קשה למצוא היום רבנים אורתודוקסים בעלי שיעור קומה שיהיו אמיצים דיים לפסוק ברוח שוויונית בין גברים לנשים, ולפתור, למשל, את בעיית סרבנות הגט ואת פערי הכוחות העצומים שיש בין גברים לנשים הן בנישואים והן בגירושים.

אבל יש לפחות שתי סיבות נוספות לקיפאון הפסיקתי, הן בתחום היחסים בין המינים והן בתחום היחסים החד-מיניים: הסיבה האחת, היא מעין מירוץ אורתודוקסי, שאולי ייחודי לישראל, להוכיח "מי יותר יהודי". מירוץ זה מסתמך על ההנחה שמי שיותר מחמיר, הוא יותר יהודי. אולי זהו חלק מגל עולמי של פונדמנטליזם דתי, שאינו מייחד רק את היהדות האורתודוקסית, ואולי זוהי תגובה לקבלה החברתית והמשפטית החילונית הגוברת של הומואים ולסביות, ולשוויון המגדרי שעדיין לא הושג באופן מלא, אבל גם הוא הולך וגובר. ההפרדה בין המינים, שהחלה בתחבורה הציבורית רק ב-1996, ומאז התפשטה לתחומים רבים נוספים והוצגה כחלק מהותי מההלכה, היא רק דוגמה אחת לתופעת ההקצנה הזו.

הסיבה האחרת לקיפאון הפסיקתי בכל הנוגע לקבלה של הומוסקסואליות טמונה, כך נדמה לי, באופי המיוחד והשברירי של הגבריות ההטרוסקסואליות: כל הזדהות של גבר הטרוסקסואל עם הומואים, עלולה להחשיד אותו בהומוסקסואליות; לפי הגיון זה, ייתכן שפוסקים שבתוך תוכם פתוחים לפרשנויות סובלניות ואולי אף מקבלות, חוששים להתבטא כך בפומבי, שמא האמפתיה תחשיד אותם בתשוקות אסורות. אני מעז להעלות השערה זו, משום שפוסקים חרדים רבים רואים בהומוסקסואליות שוות ערך להוללות. תפיסה זו של הומואים כגברים שכל מה שמעניין אותם הוא סיפוק מיני – ערך חשוב למדי ביהדות, אגב – והתחושה שחלק מהפוסקים מתייחסים ליחסי מין בין גברים כאל תופעה שעלולה להיות מדבקת, מרמזת בעיני על חוסר ביטחון במיניות הגברית ההטרוסקסואלית.

זו לא תופעה ייחודית לפוסקים אורתודוקסים. כפי שציינתי, אני סבור שהיא קשורה לכך שהגבר ההטרוסקסואל נאלץ להוכיח כל העת את גבריותו ואת הטרוסקסואליותו. בישראל של השנים האחרונות, למשל, קישור עם הומוסקסואליות, אפילו מרומז ולא מבוסס, עלול לעלות למקשר בתביעת דיבה, ויש שופטים ישראלים שרואים ברמיזה שגבר הוא הומוסקסואל משום לשון הרע.

הרב גרינברג מזכיר את תמיכתם של רבנים מסויימים – אמריקנים וישראלים (כמו הרב אבינר וארגון "עצת נפש") ב"טיפולי המרה" (עמ' 215-212), כלומר טיפולים שנועדו, כך נטען, להפוך גבר מהומו להטרוסקסואל. גם קיומם של "טיפולים" אלה קשור לשבריריות של הגבריות ההטרוסקסואלית קשר הדוק. מחקר שהתפרסם בשנה שעברה וצוטט בניו יורק טיימס מצא ששיעור ההומואים בקרב גברים הומופובים הוא גבוה במיוחד; האובססיה לשנות את מי שנתפס כאחר, ולכן גם כמאיים היא הרסנית, אבל גם היא עשויה להצביע גם על חוסר ביטחון עצמי של מי ששואף להכחיד את האחר; אחד המפתחים של "טיפול" שכזה, ג'ורג' ריקרס מאוניברסיטת UCLA, נחשף לימים כצרכן של שירותי מין בתשלום מגברים.

 כעת אני מבקש לומר כמה מילים על "בעיית ההטיה" (עמ' 31) שמוזכרת בתחילת הספר. הטענה שהרב גרינברג עונה לה היא שרב אורתודוקסי הומו לא מסוגל לנתח את הסוגיה באופן "אובייקטיבי" שכן הוא בעל עניין בפתרון. התשובה המשכנעת של הרב גרינברג היא שסובייקטיביות שמונחת על השולחן ושהפרשן מודע לה היא פחות "מסוכנת" מסובייקטיביות לא מודעת; אבל אני חייב לומר שהתאכזבתי מהיעדרה של תשובה פשוטה הרבה יותר לטענה הזו, שהיא בעיניי מופרכת מעיקרה: אם יש "בעיית הטיה", אזי צריך לאסור על כל הפוסקים, הומואים וסטרייטים, לפסוק בשלל נושאים: למשל, יש לאסור על פוסקים נשואים לפסוק בענייני נישואים וגירושים (במיוחד אם יחסיהם בבית עכורים); מפוסקים שהם הורים יש למנוע לפסוק למשל בסוגיית מזונות ילדים קטינים, וכן הלאה וכן הלאה. השמעת הטענה כנגד פוסק הומו מעידה על ההשקעה ההטרוסקסואלית העמוקה ביצירת קול אחד עמוק בבסיס ההלכה האורתודוקסית: קול גברי-הטרוסקסואלי-פטריארכלי. הקול הזה הוא לעולם "אובייקטיבי"…

טענת ההטיה מוכרת גם מההקשר הפמיניסטי, שהרב גרינברג מטפל בו לא מעט – באמצעות ניתוח היעדרו של איסור מקביל בעוצמתו על לסביות בהלכה. גם כנגד תיאוריות פמיניסטיות נטען שהן מוטות, "פוליטיות" ולא סובייקטיביות. רק הידע הקיים, שנוצר על-ידי גברים הטרוסקסואלים בתקופות שבהן נאסר על נשים ללמוד ולהשתתף ביצירתו של הידע, רק ידע כזה הוא "אובייקטיבי", "מדעי", ולכן תקף.

אני מקווה שהספר, החכם, המרגש ומעורר המחשבה הזה יזכה לקהל שהוא ראוי לו: לא רק הומואים ולסביות דתיים, ולא רק סטרייטים דתיים המבקשים תימוכין לעמדתם הסובלנית, אלא גם חילונים, להט"בים וסטרייטים. יש בו ניפוץ של לא מעט דעות קדומות, גם פנים קהילתיות אורתודוקסיות, אבל גם בנוגע למונוליטיות שחילונים רבים – במיוחד בישראל – סבורים שמאפיינת את ההלכה האורתודוקסית.

תולעת ספרים, כיכר רבין, 2.5.2013

%d בלוגרים אהבו את זה: