קמתי בארבע לפנות בוקר עם הישמע הצפירה, התארגנתי במהירות ליציאה מהבית תוך כדי שאני מציץ במסך הנייד דור 4 שעלי לשאת על גופי כל הזמן – אם אני לא רוצה להיענש בחומרה – כדי לקבל את משימתי לבוקר זה. "סוֹפר," נכתב שם. "נא להתייצב בבניין קופת חולים ברחוב בארי עד רבע לשבע." סופר? על מה בדיוק אכתוב, ואיך? ואיך אני אמור להגיע לבארי בתוך פחות משעה, כשהמסע מפלורנטין לצפון העיר אורך, בימים שבהם התנועה לא מוגזמת, כמעט ארבע שעות?
יצאתי מהדירה כמעט ברגע האחרון, כשהרגשתי את רטט הצינורות והמשפכים, ואת הזרימה החזקה בתוך הקירות הנרעדים, ההיערכות הסמויה מן העין לחיטוי הדירה לקראת דיירי היום.
הסיפור מתפרסם בגיליון החדש של כתב העת "מסמרים"
דבר ראשון דרכתי על חרא. הרגשתי חרא עוד מקודם, ועכשיו גם הרחתי ככה. לא עזרו חיכוך הנעל בשפת המדרכה, טבילה יזומה בתוך שלולית דם מזדמנת והתפלשות ברפש. הריח נשאר. גם ההרגשה. מאיפה החרא הזה פתאום באמצע המדרכה בתל אביב? בטח לא מכלבים, שגם הם כבר נעלמו.
ידעתי שלעבודת היום הזו כבר לא אגיע במיטבי, אם בכלל אצליח להגיע. הגעתי לתחנת האוטובוס נסער ומסריח. דקירות מבטי האנשים בגבי הכאיבו. הגיע האוטובוס. נדחפתי. עליתי.
"מגיע לוויצמן פינת ארלוזורוב?" שאלתי.
"לא יודע," ענה הנהג.
"מה זה אתה לא יודע, אתה הנהג!"
"לא יודע," הוא התעקש, "לא יודע, אתה יודע מה זה לא יודע? לא יודע, אני יורד בדרך נמיר, זה מה שהיה כתוב לי. 'נהג אוטובוס עד דרך נמיר', זה מה שכתבו שם. או שתעלה או שתרד, יאללה, תחליט, אין לי זמן לחארטות האלה, מגיע, לא מגיע."
שילמתי. עם אנשים כאלה לא כדאי להסתבך, בטח לא בזמנים כאלה. חיפשתי מקום לשבת (מצאתי. התיישבתי). לפני ישבה אשה בת שלושים בערך, לבושה מעיל פרווה סינתטי, שמרוב כביסות ושימוש נראה כמו מגבת מהוהה. שערהּ היה אסוף בפקעת, שהיתה מעוכה כאילו ישנה עליה כמה לילות טובים. היא היתה מרוכזת בנכנסים לקרבי האוטובוס. כל נוסע שעבר לידה והתחכך בה בטעות היה זוכה ב"תיזהר!" נזפני.
"מישהו הפליץ!" צרחה פתאום והסתובבה לעברי, מאשימה אותי במבטה. "תעוף מכאן, יא מסריח! או שתרד מהאוטובוס או שתפסיק להפליץ!"
הרגשתי את כל ששת הליטרים של הדם בגופי עולים ומתרכזים בפני. רציתי להסביר שזה החרא שדרכתי בתוכו, אבל לא הצלחתי לפצות את פי. התכנסתי בעצמי. בדרך נמיר ירד הנהג ואחד הנוסעים קם ותפס את מקומו. הוא היה איש נמוך ובלונדיני. האשה שישבה לפני ירדה בתחנה הבאה, לא בלי שירקה לעברי מבט מלא שטנה.
המשך הנסיעה כבר היה שקט יותר. התרגלתי לריח שנדף ממני. עברנו את ויצמן פינת ארלוזורוב ואחד הנוסעים, שהיה עד כנראה לשיחתי עם הנהג הקודם, אמר לי שכאן אני צריך לרדת. הודיתי לו וצלצלתי בפעמון. האוטובוס עצר בתחנה. ירדתי. נדמה היה לי ששמעתי אנחת רווחה חרישית נפלטת מפי הנוסעים, ואולי רק דמיינתי ששמעתי אותה. האוטובוס פלט עלי נפיחת עשן שחורה ונסע לדרכו.
ירדתי בוויצמן דרומה ופניתי ימינה לבארי. אחרי הליכה לא ארוכה, הגעתי לבניין קופת חולים. נכנסתי. מבחוץ, הבניין החד-קומתי הלבן נראה צנוע בממדיו, אבל בפנים היה זה אולם ענק, שתקרתו בגובה של עשר קומות לפחות, ותיפופי ההקלדות של מאות האנשים שהיו יישובים אל עמדות המחשב הדהדו בו מקצה האולם ועד קצהו.
בכניסה סרקתי את כתובת הקעקע שעל זרועי והופניתי אל העורך הראשי. אני חייב יום אחד להבין איך משיגים משרה קבועה. הנדידה היומיומית הזאת ממקום עבודה למקום עבודה, למרות הגיוון שהיא מביאה, מתחילה להתיש אותי. כשמצאתי אותו, שאל לשמי. אמרתי לו.
"מה קורה?" הוא שאל.
"הכול בסדר."
"מה זה הריח הזה, לא היה לך זמן ללכת לשירותים?" קולו היה חם ומבין.
"אה, הריח הזה. זה לא אני, דרכתי על חרא וזה לא יורד."
"או קיי, אז לך לשירותים, תשתמש באחת המברשות, ותחזור אלי."
הוא היה נחמד יחסית לפקחים אחרים שנתקלתי בהם בעבודותי הקודמות. כולם רק חיפשו סיבות ללחוץ על ההדק, ואילו הוא דווקא נראה לי כמו מישהו שמנסה לעזור.
ניגשתי לשירותים, ניקיתי את סוליית הנעל שלי כמיטב יכולתי, וחזרתי אליו.
"כתבת משהו אי-פעם?" הוא שאל.
"עבודות באוניברסיטה, לפני שהשעיתי את הלימודים. אני תלמיד תואר שני במדעי המדינה. בעצם, הייתי."
"יש לך ניסיון בסיפורת?"
"לא כל-כך. העבודות שכתבתי באוניברסיטה היו מחקריות."
"חבל, דווקא היום אנחנו צריכים חיזוק במחלקת הסיפורת."
"אני יכול לנסות."
"אתה יודע מה, גש לעמדה שלוש מאות ארבעים ושמונה. על המסך תראה משפט פתיחה. תמשיך אותו. כשתגיע לאלפיים מילה קרא לי, ונראה אם להשאיר אותך בסיפורת או שנעביר אותך לעיון. עכשיו, כשאני חושב על זה, גם חסר לי מישהו שיגמור את הביוגרפיה של גולדה מאיר. טוב, בוא נתחיל עם הסיפור, ונראה לאן אנחנו מתקדמים משם."
ניגשתי לעמדה שלוש מאות ארבעים ושמונה. על שולחן הכתיבה היתה מקלדת גדולה ונוחה. המסך, דק כנייר, היה דלוק, ועליו שורת הפתיחה: "שיחת הטלפון הגיעה בארבה לפנות בוקר."
לא ידעתי מה לעשות עם השורה הזאת. מה זה "ארבה לפנות בוקר"? האם מותר לי לתקן את השגיאה, או שאני חייב להמשיך את השורה כפי שהיא? העורך הראשי הגיע אלי.
"התמקמת?"
"כן, תודה רבה."
"במדף מתחת לשולחן יש כמה ספרי יעץ, תוכל להיעזר בהם אם תצטרך."
"תודה רבה. יש לי רק שאלה קטנה, אם אפשר."
"כן?"
"תראה את שורת הפתיחה הזאת, יש בה שגיאת כתיב. כתוב 'ארבה' במקום 'ארבע'. מותר לי לתקן אותה?"
"כן, אתה צודק. אבל כל השורות נכתבו על ידי טובי הסופרים, ואני לא בטוח שאנחנו מוסמכים לגעת בהן. אתה יודע מה, תתחיל לכתוב, ואני אברר בינתיים."
לא רציתי להתווכח אתו, אבל איך אפשר להתחיל לכתוב כשאני לא יודע איך תיראה שורת הפתיחה?
חיפשתי נושא לכתוב עליו. פתחתי את "מילון הנושאים השלם" שהיה על המדף מתחת לשולחן. ליד כל נושא היה פירוט של שמות הספרים שנכתבו עליו. לא היה אף נושא פנוי. ואז, במקרה, לפני שסגרתי את המילון בכעס, ראיתי, תחת האות אל"ף, נושא שלידו לא היתה רשימת פרסומים.
"אני".
משונה מאוד. אנשים כותבים על עצמם כל הזמן, איך זה יכול להיות שמחברי המילון לא מצאו אף ספר בנושא הזה?
"אתה לא יכול לגעת בשורת הפתיחה," אמר לי העורך הראשי כשחזר לעמדתי. "אלה ההוראות שקיבלתי מההוצאה. אם יש שגיאת כתיב, אתה צריך לעבוד אתהּ. הם אומרים שזו לא שגיאת כתיב, כי השורה נכתבה על ידי אחד מטובי סופרינו, סופר שהמוּדעות שלו לשפה היא אחד המאפיינים העיקריים שלו, כך שהכול מודע ומכוּון. מצטער."
"זה בסדר, אני אנסה להתמודד עם זה."
כתבתי וכתבתי. התעלמתי משגיאת הכתיב בינתיים, והחלטתי להתייחס אליה מאוחר יותר. הייתי כל-כך שקוע בכתיבה, שלא הרגשתי שמישהו עומד מאחורַי וקורא את מה שכתוב על המסך.
"לא רע בכלל," אמר, ואני זינקתי בבהלה ממקומי.
"אוי, לא התכוונתי להבהיל אותך. קום שנייה, אני רוצה לקרוא מההתחלה."
קמתי ממקומי, והוא התיישב בכיסאי.
"זה ממש לא רע," מלמל העורך הראשי. "שמע, אתה תישאר כאן בסיפורת, אני כבר אמצא מישהו אחר להמשיך את הביוגרפיה של גולדה מאיר. תמשיך את הסיפור הזה עד סוף היום. נסה להגיע לעשרים אלף מילה."
"עשרים אלף מילה?!"
"כן, זו המכסה של סופר ליום כאן."
"אוי ואבוי, אני כבר סחוט לגמרי, ובקושי כתבתי אלף."
"אל תדאג, באיזשהו שלב זה נעשה קל. פשוט תקליד."
לא ידעתי איך אפשר לכתוב עשרים אלף מילה ביום עבודה אחד. מאיפה יהיו לי די מילים ורעיונות?
פרק
"שיחת הטלפון הגיעה בארבה לפנות בוקר."
בהיתי במסך שעליו ריצדה שורת הפתיחה שהוקצתה לי, וקראתי אותה שוב ושוב, בתחילה בלבי, ולאחר מכן בקול רם. ניסיתי להגות את המילה "ארבה" בסגול: ארבֶּה. אולי אני לא מבין את המילה בכלל? "שיחת הטלפון הגיעה בארבֶּה לפנות בוקר." לא, זה לא סגול. אין בזה שום היגיון. לא ידעתי מה לעשות עם השורה הזאת. הגעתי למסקנה שזאת שגיאת כתיב. מה זה "ארבה לפנות בוקר"? האם מותר לי לתקן את השגיאה? או שאני חייב להמשיך את השורה כפי שהיא? העורך הראשי הגיע אלי. הוא היה נחמד יחסית לפקחים אחרים שנתקלתי בהם בעבודותי הקודמות. כולם רק חיפשו סיבות ללחוץ על ההדק, ואילו הוא דווקא נראה לי כמו מישהו שמנסה לעזור.
"התמקמת?"
"כן, תודה רבה."
"במדף מתחת לשולחן יש כמה ספרי יעץ, תוכל להיעזר בהם אם תצטרך."
"תודה רבה. יש לי רק שאלה קטנה, אם אפשר."
"כן?"
"תראה את שורת הפתיחה הזאת, יש בה שגיאת כתיב. כתוב 'ארבה' במקום 'ארבע'. מותר לי לתקן אותה?"
הוא רכן וקרא את השורה בעיון.
"כן, אתה צודק," הוא אמר, "אבל כל השורות נכתבו על ידי טובי הסופרים, ואני לא בטוח שאנחנו מוסמכים לגעת בהן. אתה יודע מה, תתחיל לכתוב, ואני אברר בינתיים."
חיפשתי נושא לכתוב עליו. פתחתי את "מילון הנושאים השלם" שהיה על המדף מתחת לשולחן. ליד כל נושא היה פירוט של שמות הספרים שנכתבו עליו. לא היה אף נושא פנוי. ואז, במקרה, לפני שסגרתי את המילון בכעס, ראיתי, תחת האות אל"ף, נושא שלידו לא היתה רשימת פרסומים: "אני".
משונה מאוד. אנשים כותבים על עצמם כל הזמן, איך זה יכול להיות שמחברי המילון לא מצאו אף ספר בנושא הזה?
"אתה לא יכול לגעת בשורת הפתיחה," אמר לי העורך הראשי כשחזר לעמדה שלי. "אלה ההוראות שקיבלתי מההוצאה. אם יש שגיאת כתיב, אתה צריך לעבוד אתהּ. ובכל מקרה, הם אומרים שזאת לא שגיאת כתיב, כי השורה נכתבה על-ידי אחד מטובי סופרינו, סופר שהמוּדעות שלו לשפה היא אחד המאפיינים העיקריים שלו, כך שהכול מודע ומכוּון. מצטער."
"זה בסדר, אני אנסה להתמודד עם זה."
כתבתי וכתבתי. התעלמתי משגיאת הכתיב בינתיים, והחלטתי להתייחס אליה מאוחר יותר.
הייתי כל-כך שקוע בכתיבה, שלא הרגשתי שמישהו עומד מאחורי וקורא את מה שכתוב על המסך.
"לא רע בכלל," אמר העורך הראשי, ואני זינקתי בבהלה ממקומי.
"אוי, לא התכוונתי להבהיל אותך. קום שנייה, אני רוצה לקרוא מההתחלה."
קמתי ממקומי, והוא התיישב בכיסאי.
"זה ממש לא רע," הוא מלמל. "תשמע, אתה תישאר כאן בסיפורת. תמשיך את הסיפור הזה עד סוף היום. נסה להגיע לעשרים אלף מילה."
"עשרים אלף מילה?!"
"כן, זו המכסה של סופר ליום כאן."
"אוי ואבוי, אני כבר סחוט לגמרי, ובקושי כתבתי אלף."
"אל תדאג, באיזשהו שלב זה נעשה קל. פשוט תקליד."
כתבתי כמעט שתים-עשרה שעות ברציפות. השתנתי על עצמי ארבע פעמים, לא ארבה, כי פחדתי ללכת לשירותים, אף שהעורך היה נחמד, ונדמה לי שהוא היה מרשה לי ללכת. אבל לא רציתי להסתכן. היו גם פקחים אחרים במקומות עבודה אחרים שנראו נחמדים והיו לבביים, אבל כשמישהו הרגיז אותם, הם שלפו וירו. באחת מעבודותי הקודמות, במפעל העירוני למיון תפוזי דם, מישהי טענה שזו מדיניות מכוונת של העירייה, וסיפרה שהשיגה עותק חסוי של תקנות עזר עירוניות שנקראות "תקנות דילול האוכלוסין", שמכשירות ירי כזה. נראה שהמצב בתל אביב, שורצת התושבים, באמת גרוע, אם הם היו צריכים להשתמש בכאלה אמצעים קיצוניים. היא הציגה את עצמה בשם חותלת, ובבלוג שלה, שאת כתובתו לחשה בחופזה באוזני, כדי שהפקח (האכזרי במיוחד) לא ישים לב, באתר חותלת.קוֹם, נכתב כעבור כמה ימים שהיא נתפסה והוּצאה להורג בשל פעילותה נגד מדיניות הדילול במסגרת חברוּתה במחתרת התל אביבית. עוד באותו היום נחסם האתר לגישה, ומאז לא שמעתי עוד על המחתרת.
"אתה מבין שלא נוכל להשתמש בפסקה האחרונה שכתבת?" שואל אותי העורך.
"כן, נדמה לי שהיא לא מתאימה."
"נכון. אני מציע שתמחק אותה, ושנינו נשכח ממנה. אני לא אדווח עליה לאיש, ואתה תפסיק לכתוב על תל אביב ועל תוכנית הדילול, אוקיי?"
"בסדר."
"טוב."
לקראת סוף היום, כשהגיעה השעה להתייחס סוף-סוף לשורת הפתיחה, עשיתי שוב, בפעם המי-יודע-כמה, ספירת מילים: הנחתי את הסמן על "כלים", ואחר-כך על "ספירת מילים אוטומטית", והמונה הראה 19,820 מילה. כתבתי כמובן עוד הרבה, אבל מחקתי את כל הפסקאות שעסקו בדילול. גם הכתיבה על השבב היתה מטופשת, וכשהעורך הראשי שאל אותי אם באמת יש לי שבב נוגד דילול, אלתרתי ואמרתי לו בחיוך, "בתור עורך הייתי מצפה שתבחין בין הסופר ובין הדובר ביצירה. ברור שאין לי שבב נוגד דילול. אילו היה לי, לא הייתי יושב פה, אלא מסתובב חופשי ברחובות!" הוא חייך, אבל לא הייתי בטוח אם הוא האמין לי או לא.
כך או כך, הייתי זקוק לעוד מאה ושמונים מילה, והן חייבות היו לבוא מיד אחרי שורת הפתיחה, זו שמכילה שגיאת כתיב שאסור לתקנהּ. כתבתי:
פרק
בהיתי במסך שעליו ריצדה שורת הפתיחה שהוקצתה לי, וקראתי אותה שוב ושוב בלבי ולאחר מכן בקול רם. ניסיתי להגות את המילה ארבה בסגול: ארבֶּה. אולי אני לא מבין את המילה הזאת? "שיחת הטלפון הגיעה בארבֶּה לפנות בוקר." לא ידעתי מה לעשות עם השורה הזאת. הגעתי למסקנה שזאת שגיאת כתיב. מה זה "ארבה לפנות בוקר"? מותר לתקן שגיאת כתיב, או שאני חייב להמשיך את השורה כפי שהיא? העורך הראשי הגיע אלי. הוא היה נחמד יחסית לפקחים אחרים שנתקלתי בהם בעבודותי הקודמות. כולם רק חיפשו סיבות ללחוץ על ההדק, ואילו הוא דווקא נראה לי כמו מישהו שמנסה לעזור.
"התמקמת?"
"כן, תודה רבה."
"במדף מתחת לשולחן יש כמה ספרי יעץ. תוכל להיעזר בהם אם תצטרך."
"תודה רבה. יש לי רק שאלה קטנה."
"כן?"
"תראה את שורת הפתיחה הזאת, יש בה שגיאת כתיב. כתוב 'ארבה' במקום 'ארבע'. אני יכול לתקן אותה?"
"כן, אתה צודק. אבל כל השורות נכתבו על-ידי טובי הסופרים, כולם זוכי פרס ספיר, מקצתם אפילו חתני פרס ראש הממשלה, ואני לא בטוח שאנחנו מוסמכים לגעת בהן. אתה יודע מה, תתחיל לכתוב, ואני אברר בינתיים."
לא רציתי להתווכח אתו, אבל איך אני יכול לכתוב כשאני לא יודע מהי שורת הפתיחה?
חיפשתי נושא לכתוב עליו. פתחתי את "מילון הנושאים השלם" שהיה על המדף מתחת לשולחן. ליד כל נושא היה פירוט של שמות הספרים שנכתבו עליו. לא היה אף נושא פנוי. ואז, במקרה, לפני שסגרתי את המילון בכעס, ראיתי, תחת האות אל"ף, נושא שלידו לא היתה רשימת פרסומים.
"אני".
משונה מאוד. אנשים כותבים על עצמם כל הזמן, איך זה יכול להיות שמחברי המילון לא מצאו אף ספר על זה?
"אתה לא יכול לגעת בשורת הפתיחה," אמר לי העורך הראשי, "אלה ההוראות שקיבלתי מההוצאה. אם יש שגיאת כתיב אתה צריך לעבוד אתהּ. הם אומרים שזאת לא שגיאת כתיב, כי השורה נכתבה על-ידי אחד מטובי סופרינו, סופר שהמוּדעות שלו לשפה היא אחד המאפיינים העיקריים שלו, כך שהכול מודע ומכוּון. מצטער."
"טוב, אני אנסה להתמודד עם זה."
כתבתי וכתבתי. התעלמתי משגיאת הכתיב בינתיים, והחלטתי להתייחס אליה מאוחר יותר. הייתי כל-כך שקוע בכתיבה, שלא הרגשתי שמישהו עומד מאחורַי וקורא את מה שכתוב על המסך.
"לא רע בכלל. ממש לא רע," אמר העורך הראשי. זינקתי בבהלה ממקומי.
"לא התכוונתי להבהיל אותך. קום רגע, אני רוצה לקרוא מההתחלה."
קמתי, והוא התיישב בכיסאי.
"לא רע," מלמל, "ממש לא רע. שמע, תישאר כאן בסיפורת. תמשיך את הסיפור הזה עד סוף היום. נסה להגיע לעשרים אלף מילה."
"עשרים אלף מילה?!"
"כן, זו המכסה של סופר ליום עבודה."
"אוי ואבוי, כבר עכשיו אני מרגיש סחוט לגמרי, ובקושי כתבתי אלף."
"אל תדאג, בשלב כלשהו זה נעשה קל. פשוט תקליד." אלוהים אדירים! אני יושב מול המחשב, עמדה שלוש מאות ארבעים ושמונה, בנס לא התבקשתי להצטרף לכתיבת הביוגרפיה של גולדה מאיר, שרדתי את הטיהור הראשון, ניצלתי ממוות בירייה בכל אותן העבודות שנכפו עלי (מלבד מיון תפוזי דם נדרשתי לעבוד במפעל לייצור רגל קרושה, לשמש נהג מונית ואף לייצג נתבעים בבית המשפט לתביעות קטנות), שרדתי את כל אותם שותפים לרגע בדירות ללילה אחד שבהן לַנתי, השגתי אוכל ולא נתפסתי, ולפעמים אפילו בקבוק של בירה דלוחה מתוצרת ביתית (ולכן אסורה), דרכתי על חרא, אבל ניקיתי אותו, והאצבעות מקלידות ומקלידות ואפילו אם כתבתי כמה שטויות, אני עדיין חי.
"גם את זה לא תוכל לכלול בטקסט הסופי," אמר העורך. "אולי כדאי שתתרכז בכתיבת דברים שיכולים להיכלל בספירת המילים."
"ברור."
הייתי אסיר תודה.
פרק
העייפות כבר נתנה את אותותיה, והתחלתי למחוק את הקטעים המסוכנים. מחקתי את הפּסקה שבה תיארתי כיצד כתבתי כמעט שתים-עשרה שעות ברציפות, השתנתי על עצמי ארבע פעמים, לא ארבה, כי פחדתי ללכת לשירותים, אף שהעורך היה נחמד, ונדמה לי שהוא היה מאפשר לי ללכת. אבל לא רציתי להסתכן. היו גם פקחים אחרים במקומות עבודה אחרים שנראו נחמדים והיו לבביים, אבל כשמישהו הרגיז אותם, הם שלפו וירו. באחת מעבודותי הקודמות, במפעל העירוני למיון תפוזי דם, מישהי טענה שזו מדיניות מכוּונת של העירייה, והיא גם סיפרה שיש לה עותק של תקנות עזר עירוניות שנקראות "תקנות דילול האוכלוסין", שמתירות ירי כזה בגלל פיצוץ האוכלוסייה בעיר והמחסור בדירות ובמקומות עבודה. היא אמרה שקוראים לה חותלת, ובבלוג שלה, שאת כתובתו לחשה לי, כדי שהפקח (האכזרי במיוחד) לא ישים לב, באתר חותלת.קוֹם, נכתב כעבור כמה ימים שנתפסה והוּצאה להורג בגלל פעילותה נגד מדיניות הדילול במסגרת חברוּתה במחתרת התל אביבית. האתר נחסם לגישה באותו יום, ומאז לא שמעתי על המחתרת.
גם מחקתי את האמירה שבנס לא התבקשתי להצטרף לכתיבת הביוגרפיה של גולדה מאיר, בנס לא ירו בי במהלך שלל העבודות שנכפו עלי (מלבד מיון תפוזי דם נדרשתי לעבוד במפעל לייצור רגל קרושה, לשמש נהג מונית ואף לייצג נתבעים בבית המשפט לתביעות קטנות), ואני מקליד ומקליד ומקליד.
לבקשתך, העורך, גם מחקתי את בקשותיך למחוק את שתי הפסקאות האלה.
הפעמון צלצל. בקושי רב הספקתי לכתוב עשרים אלף מילים כשרות ותקינות. העורך היה מרוצה ואמר לי שעשיתי עבודה טובה. הוא אהב את זה שלא מִספּרתי את הפרקים ושלא נתתי להם שמות, ושפשוט כתבתי "פרק" בראש כל פרק. "זה רעיון מעולה," הוא אמר, "מאוד מקורי." הוא לחץ את ידי בלבביות, איחל לי כל טוב והביע תקווה שנשוב לעבוד יחד, ביום מן הימים.
ביציאה מהאולם החוצה הנחתי שוב לעין האלקטרונית לסרוק את הברקוד שעל זרועי במבטה האדום, וקיבלתי את השׂמת הלינה שלי להערב. הפעם, למזלי, אני ישן קרוב לקופת חולים בבארי. כשיצאתי, הבטתי לאחור וראיתי מבנה נמוך. הייתי כל-כך מותש, שבכלל לא שאלתי את עצמי איך ייתכן שהפְּנים גדול עשרות מונים מן החוץ. מיהרתי הביתה, לדירתי ללילה הקרוב. בארבע בבוקר תישמע צפירת ההשכמה ויתחיל יום עבודה חדש. בסופו של דבר, זה היה ניסיון לא רע, להיות סופר ליום אחד.
אוטוביוגרפיות 