אליעזר שטיינמן, "אסתר חיות" (הוצאת שטיבל, 1922, תרפ"ג)
בחודש שעבר מלאו מאה שנים להופעתו של הרומן "אסתר חיות" מאת אליעזר שטיינמן (1970-1892) בהוצאת "שטיבל" שבוורשה. כך הוא נפתח:
"מעשה ישן נושן. בית שוקט על שמריו. הוא, הבעל, הנגיד והמצַוה, הקברניט, והיא, הרעיה, בת-הלוָי והעזר כנגדו. שנים כנפש אחת, שֻתּפים לבית, לשם-משפחה ולכבוד. הבעל טרוד תמיד בעסקים מבחוץ; שב לנוֹו – סִמן הוא, שכבר הגיעה שעת הסעֻדה. גברת-הבית משוטטת על-פני החדרים… ידיה ועינה בכֹּל. דלתות נפתחות ונסגרות. ידים מושכות בפעמונים, סובבות דלתות על צירן וקולותיה של המצִלָּה מגיעים למטבח. ויהי ערב ויהיה בֹקר… אמנם היו תחִלה גם ימים אחרים והבהבו בראשית הדרך תקוות אחרות, תססו שאיפות וכַוָּנות לִבנות את הקן בצורה שונה קצת מכפי המקֻבּל אצל אחרים ולנַסח סדר-חיים באֹפן אחר מכפי שהוא אצל אחרים; להיות גלויי-לב תמיד, כבני-חורין גמורים, כאזרחים גאים, והעִקר – להפָּרד זה מזה בשעת הצֹרך, באמת, בידידות ובדעה צלולה. אולם יצא דוקא ממש כמו אצל אחרים; במקומן של התקוות נתאזרחו סדרים, ותחת השאיפות – הרגֵלים בלבד. (עמ' 6-5)."
אסתר חיות, אמם של מישא בן החמש ושולמית בת הארבע, נחנקת תחת מועקת חיי הזוגיות והאמהות הקלישאתיים ומכשלון מימושן ההבטחות ההדדיות שהיא ובעלה, אדון חיות בפיה (שמו הפרטי לא מוזכר לכל אורך הרומן), נתנו זה לזה. יום אחד היא מחליטה לעזוב את בעלה, ילדיה וכלב המשפחה ששמו נירון, ולנסוע מהעיירה הקטנה שבה מתגוררת משפחת חיות אל אודסה, העיר הגדולה, שם היא תפתיע את אחותה הצעירה חנה ותחדש את הקשר ביניהן, שנקטע לאחר נישואיה של אסתר.
מכאן ואילך הרומן עוקב אחר מסע ההרס העצמי של אסתר בעיר הגדולה, המנוכרת, המושחתת והמשחיתה. כצפוי, קבלת הפנים שחנה, אחותה הצעירה של אסתר עורכת לה, היא מסוייגת; הניכור שנוצר ביניהן עם נישואיה של אסתר לא מתפוגג כבמטה קסם, כפי שאסתר דמיינה לעצמה. הגברים שאסתר מכירה מפוקפקים; ובכל מקום היא מרגישה מאויימת ממבטיהם האורבים של עוברי אורח.
אין הרבה עלילה ב"אסתר חיות", אבל הרומן מתפוצץ מרוב רעיונות. זהו ככל הנראה אחד מראשוני הרומנים בספרות העברית שאמצו את הפסיכואנליזה, כפי שכתב א. ב. יפה בהספד על שטיינמן, עם מותו של זה ב-1970. שטיינמן, ממייסדי השבועון "כתובים", יחד עם שלונסקי, וממנהיגי קבוצת הסופרים הצעירים שנקראה על שם השבועון ושהתאחדה, בין היתר, סביב רעיון חידוש הנוסח של הספרות העברית ומרד בתפיסה הפואטית של ביאליק, מרבה בתיאור חלומותיה של אסתר חיות. לרוב מדובר בסיוטים שמתפקעים מרוב סמליות פרוידיאנית, ומפורשים בפירוט רב, למקרה שהקוראים החמיצו משהו, ולמען הסר ספק. אכן, אילו הייתי מרכיב קונקורדנציה של הרומן, אחת המילים השכיחות בו היתה ללא ספק המילה קוֹשְׁמָר (צרפתית, cauchemare), חלום בלהות. ברשימת ביקורת סרקסטית על רומן אחר של שטיינמן, "זוגות" (שטיבל, תר"ץ), העירה אלישבע ביחובסקי שברומן של שטיינמן "אין כמעט אנשים החיים בהקיץ. הכל נחתך כאן מתוך שינה." (מאזניים כ"ז, תרצ"א). הדברים נכונים במידה רבה גם לרומן "אסתר חיות".
המבקרים מנו את פגמיו הרבים של הרומן: היעדרה המוחלט כמעט של עלילה; "גודש מסאי" (גרשון שקד); מופקרות מינית והיעדרם של היבטים יהודיים (אבא אחימאיר) ועוד. ואכן, הקריאה ברומן לעתים מייגעת ומתישה, ולא בגלל העברית הארכאית, שדורשת עבודת פענוח ועירנות מתמדת מצד הקורא בן המאה ה-21. הוויתור על העלילה לצורך הכתיבה המסאית והפרוגרמטית הוא אומנם מודע (שטיינמן, שכונה, כפי שציין יורם ברונובסקי, "מישל דה מונטיין העברי", כתב באחדות ממסותיו הרבות על ויתור זה כבחירה פואטית חשובה והכרחית למאה ה-20 שזה עתה התחילה), אבל הוא לא עולה יפה. בחירה מנומקת כשלעצמה אינה תמיד מוצלחת, והשעמום שנוסכים חלקים נרחבים מהרומן בקוראים מעיד על כך. יתרה מזאת, גם כאשר יש עלילה, התפניות בה הן מלאכותיות ושרירותיות או שהן כל כך צפויות ונדושות שכשהן מתרחשות נותרים עם בת-טעם של אכזבה. מתחשק להפנות את מילות הפתיחה של הרומן נגד עצמו: השאיפה של שטיינמן "לנַסח סדר-חיים באֹפן אחר מכפי שהוא אצל אחרים" לא עולה יפה, למרבה הצער.
שטיינמן ניסה לדחוס בדמותה של "אסתר חיות" ובדמויות הגברים והנשים האחרים שברומן כמה שיותר מהספרות האירופית. נורה הלמר מ"בית הבובות" של איבסן, היא כמובן האסוציאציה הראשונה שעולה עם הקריאה על החלטתה של אסתר לעזוב את משפחתה; גם אמה בובארי מגולמת, כך נדמה, בדמותה של ידידה חמקמקה, אמה בוריסובנה שמה; מרפה הצ'כובית מפציעה ברומן פעמיים, פעם בדמות משרתת בבית משפחת חיות, ופעם נוספת כמשרתת ב"הוטל" באודסה שאסתר מתאכסנת בו; וכמובן – אנה קרנינה, שגורלה הוא כגורלה של אסתר חיות. אלמלא "מרת דאלוויי" של וירג'יניה וולף פורסם רק שלוש שנים לאחר "אסתר חיות", ב-1925, ניתן היה לדמיין כיצד גם קלאריסה דאלוויי מהדהדת בין כותלי תודעתה של אסתר חיות, המהלכת ברחובות אודסה השוקקים, כשחייה, תשוקותיה ומאווייה חולפים בראשה תוך כדי ההליכה. אלא שלא כמו קלאריסה דאלוויי (או כל דמויות הנשים האחרות שהזכרתי), אסתר חיות אינה דמות מורכבת ומעניינת, וגם הדמויות האחרות ברומן (למרות התשתית הפסיכואנליטית של הרומן) מייצגות כל אחת "טיפוס" ולא אדם עגול ומורכב. הגברים במיוחד, מיוצגים לרוב באמצעות כינויים כמו "הפייטן", "הרוצח", "אנטרֶפּיניור" וכולי, ושמותיהם המלאים מופיעים, אם בכלל פעמים ספורות בלבד. שמו הפרטי של "אדון חיות", כאמור, כלל לא נמסר לנו, והוא אולי הדמות היחידה ששטיינמן מעניק לה מורכבות מסויימת, שכן למרות בריחתה של אסתר והתדרדרותה לחיים של הפקרות בעיר הגדולה, הוא מאתר אותה לקראת סוף הרומן, מתוודה על אהבתו אליה, ומתחנן בפניה שתשוב אליו ואל ילדיהם.
ובכל זאת, יש ברומן "אסתר חיות" על פגמיו הרבים, גם לא מעט יופי. אי אפשר שלא להעריך את הניסיון ללוש מחדש את צורת הרומן, כדי לזקק את מעשה האומנות לכדי הצורה התמציתית האחת, "הנכונה". חגית הלפרין כתבה על העלילה השטיינמנית בעבודת המוסמך שלה ובמאמר שהתפרסם לאחר מכן ב"מאזניים". אולי השכלתניות היתרה של הפרוייקט של שטיינמן היתה בעוכריו, אבל יש משהו מאוד מפתה בגאומטריות שלו.
שטיינמן לש לא רק את מבנה הרומן, אלא גם את השפה העברית. הוא לא כותב בשפת אמו, וגם לא בשפה מדוברת וחיה (בזמנו). ובכל זאת, כבר בקטע הקצר שפותח את הרומן, נוצר, לטעמי, יופי לשוני נדיר. לכל אורך הרומן משובצות אבני חן לשוניות ומטאפורות חד פעמיות ונהדרות. "…כל מי שהיה מסתכל באשה זו לא היה מֻכשר אפילו להעלות על דעתו, שבתוך-תוכה של אותה השאגה כבר התחיל מפַכּה מַעְיַן היאוש ושאפיקי-חייה כבר התחילו מתאכזבים והולכים" (עמ' 23); "היה סוף קיץ, רחובות אודסה היו חגיגיות כאולם של בית-ספר למחולות. ובלבה של אסתר שרר אֵבל חוגג". (עמ' 27); "צער חריף מצץ את לבה" (עמ' 37); ועוד, ועוד.
הרומן "אסתר חיות" מיטלטל בין רגעים של רגישות רבה למשבר הזוגיות המודרני, שנוצר כשנשים הבינו שיש להן הזכות המלאה לתבוע לעצמן חיים של משמעות ובחירה חופשית, תחת הקצאת תפקיד האם והרעייה שהתרבות הפטריארכלית מכתיבה, והקושי של הגברים להתמודד עם תביעות אלו, לבין קלישאות נוסח "ככה ייעשה לאישה שתובעת את עצמאותה". שכן אחריתה של אסתר חיות היא איומה ונוראה: אונס מזעזע שלה ושל אחותה, שאחריו באה התדרדרות לחיים של זנות בשירות מי שאנס אותה, אבדן שמה הטוב וכבודה, בגידה איומה ולבסוף – מוות בהתאבדות.
אפשר ממש לקרוא את תהליך היצירה של הרומן מבין השורות של "אסתר חיות". הרומן מוגש במודע כבגד הפוך, שכל תפריו גלויים לעין. זהו רומן שמנסה להיות הכול – גם רומן אירופי אורבני עכשווי, וגם משהו חדש ואחר לגמרי; גם רומן בעל עלילה נועזת ומינית, וגם מחוסר עלילה חיצונית משמעותית ו"פסיכולוגיסטי"; גם רומן "פמיניסטי" על משבר הזוגיות המודרני (המירכאות חשובות כאן, בעיקר בשל האנכרוניזם של השימוש במונח "פמיניסטית" ביחס לרומן הזה) וגם סיפור מוסר עם לקח ומסר. הניסוי, אף אם הוא כושל, הוא יפה בסופו של דבר ומעורר עניין.
בפתח מסתו "ספרים חדשים וישנים" קבל שטיינמן, אביהם של הסופרים דוד שחם ונתן שחם, על חוסר הצדק בכך שמתפרסמות ביקורות ספרות רק על ספרים חדשים "שיצאו מתחת מכבש הדפוס השנה או החודש ממש, עוד ריח העופרת נודף מהם", ועל כך ש"אין מתעוררים להחיות בזכרון הקוראים דברי-חפץ נוצצים כזהב, המצויים בספרים ישנים, שכבר קפצה עליהם זקנה של שמיטה או יובל. אין הזקנה חלה על הדברים, שחותמם שכל טוב." (חיים של שפע, כרך א', 209). הרומן "אסתר חיות" אמנם בן 100 שנים, אבל יש בו לא מעט "שכל טוב", ועל אף פגמיו, הזקנה לא חלה עליו.
אוטוביוגרפיות 