דברים לכבוד הספר "בגוף ראשון" (בעריכת שלומית ליר, פרדס, 2015)

במסגרת הפאנל "האישי הוא הפוליטי – במחקר, בכתיבה ובהוראה", אוניברסיטת תל-אביב, 29.10.2015

אף על פי שכדאי להימנע מהכללות בנוגע לכתיבה (וגם ממתן הוראות בנוגע אליה – המלצה שלא נשמעתי לה כבר במשפט הפתיחה הזה), כתיבה היא צעד לקראת יציאה מהארון. היציאה מהארון עצמה מתרחשת כשהטקסט נמסר לקוראות ולקוראים. היציאה מהארון יכולה להיות בנוגע לנטייה מינית, בנוגע לרצון שלא להביא ילדים לעולם, בנוגע לסיפור החיים (ילדות קשה, חוויות של הגירה, יתמות, התעללות), בנוגע לפרטים ביוגרפיים אחרים ועוד ועוד. כתיבה תמיד כרוכה בחשיפה, גם כשכל כולה מתכוונת להסתיר ולא לחשוף.

בעיניי, גם הכתיבה הלא אישית מגלה לא מעט על הכותב או הכותבת, ולא בהכרח דברים רעים. אבל היא יכולה ללמד אותנו כקוראים, אולי על הקושי של הכותב או הכותבת עם נושא הכתיבה, אולי על תהליך של ריחוק שעברו מהאירועים של שמתוארים בטקסט ואולי גם על חוסר מודעות עצמית, מיכניות או כתיבה אופורטוניסטית שלא נובעת מצורך פנימי, להוציא אולי את הצורך בתשומת לב או בהארכת רשימת הפרסומים לצורך הקידום.

אופורטוניזם יכול לאפיין גם כתיבה אישית. מספיק לקרוא "טורים אישיים" בעיתונות כדי להיווכח בכך שאין שום דבר אינהרנטי בכתיבה האישית שהופך אותה לעדיפה על הכתיבה המרוחקת. כתיבה אישית איננה קדושה והיא יכולה להיות גרועה או לא להתאים, כשם שכתיבה מנותקת ו"אובייקטיבית" (לפחות לפי הסטנדרטים הפטריארכליים המקובלים, אף אם אנו יודעים שמדובר באובייקטיביות למראית עין במקרים רבים) גם היא לא מתאימה לכל צורות יצירת הידע.

הכתיבה צריכה להיות מסע של חיפוש לא רק אחר הידע, אלא גם אחר המדיום הנכון ליצירת הידע ולהבאתו בפני הקוראות והקוראים. במובן הזה, היא יציאה מהארון לא רק בפני הזולת, בפני הקורא או הקוראת, אלא גם בפני הכותבת עצמה. כולנו מכירים את רגעי הגילוי וההארה במהלך הכתיבה, רגעים שלא היו מתרחשים אלמלא הכתיבה. אי אפשר לדמיין את תהליך החשיבה ואת ההתעוררות האסוציאטיבית בלי פעולת הכתיבה. פעולת הכתיבה היא לא רק ייצוג גרפי של המחשבות והרעיונות, היא משתתפת פעילה ביצירתם.

אבל אם אנחנו לא עוסקים בכתיבה שהיא כל הזמן רפלקסיבית לגבי עצמה, כלומר לגבי המדיום ולא רק לגבי המסר, אם מתקיים נתק בין השניים, זו כתיבה רעה, בין אם היא אישית ובין אם היא מה שמתוייג על ידי התרבות כ"אובייקטיבית". כתיבה "אובייקטיבית" במירעה נראית כמו טקסט שכתב אדם מנותק ואטום, חסר מודעות עצמית, גם כשמנסים להשתמש במטאפורות ציוריות כדי ליצור טקסט "ספרותי" או להעניק לו נופף "פיוטי" (אני חושב למשל על שופט שהמשיל אישה שנזקקה לטיפולי פוריות לתנור פגום ואת הביציות המופרות ליצירת אומנות בחרס שמחפשת תנור פועל ותקין לשריפת היצירה, כלומר רחם של אישה פונדקאית). מצד שני, כתיבה אישית במירעה עלולה להיראות כמו קטע מיומן שהכותב כתב לעצמו ואולי יש לו ערך תרפויטי ותיעודי לכותב ולסביבתו הקרובה, אבל אין בו שום ערך מוסף לקוראים אחרים, אולי פרט למי שמתעניינים בטקסטים כאלו בגלל האלמנט המציצני שבקריאתם.

במובן הזה, הקו המנחה לכותב ולכותבת צריך להיות, לדעתי – תמיד רק לדעתי, "המדיום הוא המסר", כלומר הצורה היא חלק מהתוכן: האם הצורה נובעת מהתכנים או שהיא נכפית עליהם בשם איזו קונוונציה של כתיבה "נכונה"? כשם שכתיבה מנותקת עשויה להיראות מלאכותית, גם כתיבה אישית, אם הבחירה בה לא מוצדקת מתוך התכנים, תיראה מלאכותית, ובמקרה כזה היא גם עלולה להשיג את האפקט ההפוך על הקורא ולעורר בו אנטגוניזם ואולי גם מבוכה.

המיגדור של הכתיבה האישית/כתיבה מנותקת הוא ידוע וברור: הכתיבה האישית היא לא אובייקטיבית, רגשית, רגשנית, ולכן נשית, ולכן גם רעה. לעומתה, הכתיבה המנותקת היא כתיבה אובייקטיבית, רציונלית, מאוזנת, ולכן גם גברית, ולכן גם טובה.

אבל מה לעשות שלא מעט טקסטים קאנוניים (ופטריארכליים) שנכתבו על-ידי גברים הם מופת של כתיבה אישית, ובכל זאת איש לא חושב לזלזל בהם ולבטלם? אני חושב על "הווידויים" של אוגוסטינוס, שהשפיע השפעה מכרעת על הנצרות, ואף על פי שאין לו יומרה להיות "מדעי", הוא לא איבד מתוקפו בעיני איש בשל היותו טקסט שכתוב בצורה של וידוי אישי; או על ספרי ההיסטוריה של פלוטארכוס, שכתובים כטור רכילות אחד ארוך, ובזמנם נחשבו לספרי היסטוריה ולא לטורי רכילות; או קדימה יותר בזמן, לכתיבה של פרויד, שכל תיאוריית החלום שלו, למשל, מבוססת על ניתוח לא מעט חלומות שהוא עצמו חלם, ועל הסקת מסקנות מהאנליזה העצמית שלו על טבע האדם בכלל. שלא לדבר על הסקת המסקנות הרווחת במחקריו של פרויד בפסיכואנליזה מחייו, רגשותיו ודעותיו שלו על הפסיכולוגיה האנושית (כלומר הגברית) גם מחוץ לתיאוריית החלומות שלו.

והנה, בשנת 2003, כשקרול גיליגן מנתחת בספרה "הולדת העונג" חלומות שלה ומתייחסת לילדותה, חלק מהביקורת מלגלגת – ממש מלגלגת – על הפסיכולוגית (שלקראת סוף שנות התשעים נעשה אופנתי לחבוט בה גם בין תיאורטיקניות פמיניסטיות), שמערבת בספרה מחקר שנחשב "רציני" (ראיונות שנערכו עם עשרות מרואיינים ומרואיינות בהפרשים של כמה שנים, מהיותם ילדים בגיל הגן ועד לסוף התיכון, שיתופי פעולה שלה עם נוירוביולוגים שמבצעים תצפיות MRI כדי ללמוד טוב יותר את המנגנונים במוח שפועלים בתהליכי הבעת רגשות ויצירת מערכות יחסים) בכתיבה אוטוביוגרפית. כלומר, מאז ומעולם היה מקום לכתיבה אישית, כל עוד היא נעשתה בידי גברים, ואז כמובן זה נראה לגמרי הגיוני להסיק מהאישי על הכללי.

קראתי את "בגוף ראשון" בכמה שעות, בלי שום יכולת להניח את הספר מהיד. חשבתי, כשקראתי אותו, על שירה של רחל "ספר שיריי", שמלווה אותי מאז שקראתי אותו לראשונה בשיעורי הספרות בכיתה ח' או ט', ושאני זוכר בעל-פה:

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת

בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,

לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

 

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ

יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

 

חשבתי על היופי שהמסות שבספר מזקקות מתוך החוויות הקשות ועל הפריבילגיה שביכולת לכתוב וליצור כדי לזקק יופי, גם אם כואב, מתוך הכאב. והצטערתי על מה שקורה לכולנו, לכל מי ששוזרים מחרוזת מילים מלבבת מייאושם ומכאביהם, כשהמחרוזת מודפסת, נכרכת, צולחת את קנייני רשתות הספרים ונוחתת על השולחן ב"צומת ספרים" או ב"סטימצקי". ואז – יד כל במנוחה ממששת את הביטוי הגשמי של חשיפת כל מה שלא גילינו לרֵע, והלב מאיץ את קצב פעימותיו – האם יתרחש המפגש בין כותבת או כותב לבין קוראת או קורא, או שמא הספר יוחזר לערימה ואחר יילקח במקומו אל הקופה?

ונזכרתי בעוד משהו, שאני די בטוח שאולי יקומם חלק מהאנשים: נזכרתי במאמר של יורם ברונובסקי המנוח, שפורסם ב"הארץ" בעקבות פסיקת בג"ץ בפרשת דנילוביץ בדצמבר 1994 (פסק הדין הראשון של בית המשפט העליון שהכיר בזכויות מסוימות במסגרת זוגיות חד-מינית), והכעיס רבים, כולל אותי. ברונובסקי כתב כך: " היציאה של ההומוסקסואליות מן הארון היא אכן הישג אזרחי להומוסקסואלים ולחברה הנאורה – אך כרוך בה גם ויתור על ייחוד מסוים, שהעשיר את התרבות האנושית מדורי דורות". ברונובסקי הואשם, גם על-ידי, ברומנטיזציה של סבל, של רדיפה ושל האחרוּת של הומואים ולסביות (אז עוד היינו "הומו-לסבים" ועדיין לא להט"בים), אבל אני חושב שהוא צדק במובן אחד חשוב: סבל, אחרוּת ורעב יצרו אמנות גדולה. כתיבה מרוויחה מכך שהיא נולדת בצירי לידה קשים. אחד המופעים של כתיבה רעה הוא של כותבים שבעים, שנוכחות הטקסטים שלהם בשיח מובנת מאליה, ש"עפים על עצמם" ועל מה שהם כותבים, שאין בהם ובכתיבתם היסוס, ספקות אולי אפילו קורטוב של שנאה עצמית וחוסר נחת פנימי.

המסות בספר עוסקות ובהיסוס, בספקות ובחוסר נחת פנימי והן גם מבטאות את כל אלה. הן מבטאות, לעיתים, שנאה עצמית או מתמודדות איתה: כל מה שתהליך של יציאה מהארון כרוך בו. וכמו מושג היציאה מהארון, שהוא בעייתי במובן זה שלא מדובר באקט חד פעמי, אלא בחיים של צמתים שבהם צריך לבחור האם להיחשף, מתי וכמה, גם הכתיבה האישית היא דרך חיים והקשיים שבבחירה כמה להיחשף ומתי מתאים להיחשף לא נעלמים, וממשיכים ללוות את הכותבת כל עוד היא כותבת.