הצבי הבוער

חיים לפיד, "הצבי הבוער" (חרגול-עם עובד, 2007)

ערן חפץ, גיבור ספרו החדש של חיים לפיד, "הצבי הבוער", הוא מהנדס חשמל ויזם מצליח, אשר מתחיל לסבול פתאום, בגיל ארבעים ושש, מחורים שחורים שנפערים בזכרונו: אירועים שלמים מעברו פשוט נמחקו מן הזיכרון. מובך מהחורים השחורים הללו, ערן מסרב לפנות לעזרת בני משפחתו כדי לנסות ולהשלים את הפערים בזיכרון, ויוצא לבדו למסע אובססיבי לבירור תוכנם של החורים השחורים והסיבות להיווצרותם. מהר מאוד הוא מגלה חוקיות מדאיגה: כל חור שחור שנפער בזכרונו, נפער במקביל לאירוע הצתה של בית או מוסד כלשהו. אירועי ההצתה יוחסו למצית אחד, מצית סידרתי, והאדם שהורשע בגינם, חלמיש, יושב כעת בכלא. האם האדם שיושב בכלא הוא האיש הלא נכון?

המסע של ערן חפץ הוא מסע היצ'קוקי מהופך בעקבות הצדק. בעוד שהגיבור ההיצ'קוקי הוא חף מפשע והוא נמלט מפני אישום בגלל פשע שלא ביצע, ערן חפץ יוצא למסע שדווקא עלול להיגמר בהרשעתו.

ואכן, השורה הראשונה של הרומן מבהירה לנו כבר מהרגע הראשון, שנפילתו של ערן תתרחש בגלל חוש הצדק המפותח שלו: "במבט לאחור, קרוב לוודאי שהטרגדיה המוזרה, האיומה, שמרגע מסוים חייו של ערן חפץ הלכו ונבלעו בתוכה, הייתה נמנעת אילו היה אדם קצת פחות ישר." הפתיחה הזו של הרומן, היא בעצם גם הפואנטה שלו, וצריך לקרוא אותה שוב לאחר קריאת השורה האחרונה כדי להבין את ההפתעה (יותר נכון, את ההלם) שגם סיום ידוע מראש יכול לגרום.

כבר הפתיחה מבשרת את הנימה של הרומן – נימה אירונית, משועשעת אבל לא מזלזלת, נימה שרק מעצימה את ההתקדמות המהירה והקצבית של העלילה אל עבר הסוף הנורא. חוש הצדק של ערן, ממש כמו חוש הצדק של מיכאל קולהאס, גיבור הנובלה של היינריך פון קלייסט, מדהיר אותו אל האבדון. מיכאל קולהאס, שמתואר בשורת הפתיחה של הנובלה כ"אחד האנשים ישרי הדרך ביותר וגם הנוראים ביותר בדורותיו" (תרגום: רן הכהן, הספריה החדשה, 2002), יוצא לדרכו הקטלנית לכאורה בגלל שוד הסוסים השחורים שלו; ערן חפץ יוצא לדרכו בגלל החורים השחורים, בגלל שוד הזכרונות. מיכאל קולהאס, במסע הנקם הנורא שלו נגד מערכת המשפט המושחתת, מצית את כל אשר נקרה על דרכו; ערן חפץ מנסה לפענח את הקשר שבין ההצתות והפערים בזיכרון.

החורים השחורים אכן בולעים הכל, כמו שמתארת שורת הפתיחה של "הצבי הבוער", ובעיקר את החיים: החור השחור, שנוצר כתוצאה מקריסה של כוכב אל תוך עצמו, "קריסה גרביטציונית", הוא עצם שמושך אליו את החומר שסביבו ובולע אותו. ולמרות שהוא בולע את כל מה שסביבו הוא נותר ריק. "היווצרות החור השחור מהווה בעצם את ניצחונו המוחלט של כוח המשיכה על כל הכוחות האחרים בטבע", כותב פרופסור צבי פירן, בספרו "חורים שחורים – הגופים המוזרים ביותר ביקום" (אוניברסיטה משודרת, 2006).

הרבה מהכוכבים, כותב צבי פירן, נמצאים במערכות זוגיות: כל כוכב סובב סביב האחר, וכוחות המשיכה שלהם מאזנים זה את זה (השמש שלנו דווקא יוצאת דופן, משום שהיא בודדה; אין לה בת זוג, כמו לשמשות רבות אחרות המצויות במערכת זוגית עם שמש נוספת).

אבל מה קורה כשאחד מהכוכבים שבמערכת הזוגית קורס אל תוך עצמו והופך לחור שחור, כפי שקורה לערן חפץ? במערכות כאלה החור השחור קורע חומר מן הכוכב האחר ובולע את פיסות החומר הללו אל קירבו, ממש כפי שערן עושה כעת לחווה, אשתו.

גם הספר עצמו בנוי כמו חור שחור: כבר מהשורה הראשונה הוא מושך את הקורא בכוח שקשה, אולי אי-אפשר לסרב לו. התנופה האדירה של הסיפור מדהירה אותו קדימה, בתנועה של נפילה למטה, עד לסוף, שהוא ההיבלעות המוחלטת בתוך החור השחור, והתעלומה שנותרת לא פתורה: מה "באמת" קרה?

במוקד החור השחור נמצאת נקודה אחת קטנה, שנקראת נקודת הייחודיות. הצפיפות שלה היא אינסופית, וכשהחומר מגיע אליה הוא נהרס לגמרי ומאבד את כל תכונותיו למעט המסה שלו. אי אפשר להתחמק מנקודת הייחודיות: מרגע שמתחילים בנפילה אל תוך החור, אין דרך חזרה אלא להישאב לתוכה.

מהי נקודת הייחודיות של ערן חפץ? האם זהו האופי שלו? המצפון? עמדתו המוסרית? מה יש בתכונה האחת הזו שלו, התכונה המועצמת כל-כך, כמעט כמו של גיבור טרגי, שהופכת אותה לנקודת ייחודיות, כלומר לעצם שצפיפותו אינסופית ושאי אפשר להתגבר על כוח המשיכה שלו, לעצם שמכחיד את כל מה שהוא מושך לתוכו? על כל אלה אפשר לענות, אבל קשה לעשות זאת מבלי לקלקל את חוויית הקריאה ולחשוף סודות שצריך לגלות לבד, ולכן לא נותר לי אלא להמליץ בחום לפנות כמה שעות ולהתמסר לספר המותח, החכם והמענג הזה.

* לקריאת הפרק הראשון של הספר "הצבי הבוער" באתר הוצאת חרגול לחצו כאן.