"אנחנו חומר שממנו עשויים החלומות"

כמו אחד האלבומים היפים ביותר של מריאן פייתפול, "חיים סודיים" (1995), גם ספרו החדש של פרופ' אברהם עוז, חוקר שקספיר, מתרגם רבים ממחזותיו ועורך מפעל כתבי שקספיר בעברית, "היצירה השקספירית", מסתיים בציטוט מתוך דבריו של פרוספרו במחזה "הסערה":

אֲנַחְנוּ חמֶר
שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲשׂוּיִים הַחֲלוֹמוֹת;
וְאֶת יְמֵי חַיֵּינוּ הַקְּצָרים
סוֹבֶבֶת תַּרדֵּמָה.

דימוי החומר והחלום, שהוא וריאציה על דימוי העולם כחוויה תיאטרונית ובני האדם כשחקנים, חוזר ברבים ממחזותיו של וויליאם שקספיר המנותחים בספר בפרוזה דחוסה ועשירה. העיוורון התמידי שבני האדם לוקים בו, והיותם כלי בידי אחר, הבמאי – יהא זה השליט, הגורל או האל – הוא מקור הדרמה של הקיום.

מה יש במחזותיו של שקספיר שהופך אותם למרתקים ורלבנטיים גם עכשיו? איך ניתן להסביר את סוד משיכתם של הטקסטים השקספיריים בתקופות שונות, בתרבויות שונות ובשפות שונות? הניתוחים שמציע עוז בספר עונים על כמה מהשאלות האלה, לפחות חלקית. כל אחד מ_16 הפרקים מוקדש למחזה אחד או יותר, והם מסודרים כרונולוגית, מן המחזות המוקדמים ("קומדיה של טעויות", "אילוף הסוררת") ועד המאוחרים ("סימבלין, "הסערה"). הסדר הכרונולוגי מאפשר להתחקות אחר התפתחותו של שקספיר כיוצר, ואחר השתכללותם של אמצעי הביטוי הדרמטיים שלו.

למרות מגוון הז'אנרים שבהם כתב שקספיר (קומדיות, טרגדיות, רומאנסות) ולמרות מספרם הרב של מחזותיו, דומה שיש כמה שאלות שהעסיקו אותו במיוחד: יחסים בין המינים, שאלות של גבריות וזהות גברית, נאמנות (למשפחה או לקהילה) ואחריות אישית. עוז מציין ש"המסר השקספירי הוא אקטואלי, אבל לא מודרני", ובכל זאת אינו יכול שלא לקרוא את המחזות מבעד למשקפיים של תיאוריות מודרניות ופוסטמודרניות. מהספר לא נפקד מקומם של ז'וליה קריסטבה, ג'ודית באטלר, ז'אק לאקאן, מישל פוקו ואחרים, והתוצאה היא טקסט מרתק ונגיש שמשלב ניתוח של המחזות בפרספקטיבה היסטורית, ותובנות פילוסופיות. בפרק המוקדש ל"רומיאו ויוליה", למשל, ממקם עוז את נושאי המחזה בהקשר התקופתי, ומראה כיצד שקספיר מתמודד עם תבוסתה של האהבה הרומנטית בפני מוסד הנישואים הבורגני יציר העולם הקפיטליסטי המתפתח. "המילה האחרונה בכלכלת היחסים האנושיים שמורה למוסד הנישואים", כותב עוז, ולכן חופש הבחירה שלנו (בבן/בת זוג, למשל), מסוכל שוב ושוב על-ידי אינטרסים זרים.

מרתקים במיוחד הפרקים העוסקים ב"אילוף הסוררת" וב"הסוחר מוונציה", שני מחזות שנחשבים בעייתיים בעיני רבים – הראשון משום המיזוגניות (שנאת הנשים) שבו, והשני משום שפורש כאנטישמי. אבל מסתבר שקריאה קשובה יותר של המחזות מגלה את העמדה הביקורתית של שקספיר כלפי העולם הפטריארכלי והצביעות הנוצרית. למרות שסיומם מתיישבים עם הדעה השלטת ועם רצון הקהל – כלומר קתרינה הסוררת מוכנעת, ושיילוק, הסוחר היהודי צמא הדם, מפסיד בקרב המשפטי – עוז טוען שחשוב לשים לב לאופן שבו חושף שקספיר את הדעות הקדומות בחברה האנגלית. אם סיומים אלה משככים ומשיבים את הסדר על כנו, הרי שניתן לראות בהם טקטיקה שאיפשרה למחזאי לקרוא תיגר על מוסכמות תרבותיות כה חזקות.

"היצירה השקספירית" הוא מבוא מתוחכם ליצירתו של שקספיר. עבור הקוראים שאינם מכירים את כל היצירות, הפרקים השונים מהווים מתאבנים המעודדים לעבור למנה העיקרית – המחזות עצמם. עבור הקוראים או צופי התיאטרון הבקיאים ביצירתו של שקספיר, מגלים פרקי הספר היבטים והקשרים שלא תמיד גלויים לעין. אלה גם אלה הם ה"חומר" עליו מדבר שקספיר מגרונו של פרוספרו ב"הסערה". ואין כמו התיאטרון של שקספיר כדי לעזור לנו להתמודד עם התרדמה המתמדת שבה אנו שרויים.

* הרשימה מתפרסמת השבוע בטיים אאוט.