טקסט פמיניסטי קלאסי

משגל
אנדריאה דבורקין. תירגם מאנגלית: דניאל פרידמן. הוצאת בבל, 224 עמ', 84 שקלים

ספרה הראשון של אנדריאה דבורקין, "שנאת נשים", פורסם בשנת 1974, ומאז ועד מותה, ב-9 באפריל 2005, פירסמה 13 ספרים: רומן, קובץ סיפורים וספרי עיון. "משגל", שפורסם בשנת 1987, הוא אחד הספרים הידועים ביותר שלה, ואולי אחד הטקסטים שעומדים יותר מכל בבסיס השנאה הנוראה שרבים כל כך, גברים ונשים, מיזוגנים ופמיניסטיות, רוחשים לה. מה יש בכתיבתה של דבורקין שמשך כל כך הרבה אש? מדוע "משגל" היה לספר שלרבים כל כך דעות נחרצות (שליליות) עליו, אך כה מעטים קראו בו וטרחו להתעמק בטיעוניו? האם יש משהו בטקסט הפולמוסי הזה שהפך אותו לפגיע במיוחד להשטחה ורידוד בנוסח ההאשמות שהוטחו בדבורקין, שלפיהן היא סבורה ש"כל משגל הוא אונס"? או שמא יש לחפש את הסיבות במקום אחר, מחוץ ל"משגל"?

כטקסט פולמוסי, "משגל" הוא חיבור רב-תנופה, שכנוע פנימי ולהט. ניכר בו שנכתב מתוך תחושת דחיפות גדולה, והתרגום העברי מעביר היטב את הנימה הדבורקינית, שהיא בה בעת זועמת, מלאת הומור דק (לא פלא שדווקא בבריטניה היא היתה רצויה יותר מאשר בארצות הברית, ארצה) ובעלת ברק רטורי נדיר.

המשגל, טוענת דבורקין, גם כשהוא נעשה בחדרי חדרים, הוא בעל הקשר פוליטי רחב וחובק כל. עבור הנשים, טוענת דבורקין, לא מדובר בגבר ששוכב עם אשה ספציפית, אלא בגבר (שהוא תמיד ספציפי ובעל אישיות מובחנת מעצם היותו גבר) שמזיין, במלותיה של דבורקין, את ה"אשה", נציגת המין הנשי, ומי שהופכת ל"גנרית, לא מסוימת… אחת מני רבות" (עמ' 144).

דבורקין מנסחת את טיעוניה בבוטות ישירה, מכתמית: "גברים רוכשים בעלות על נשים כשהם מזיינים אותן" (עמ' 79); "שום פרטיות אמיתית של הגוף אינה יכולה להתקיים בד בבד עם משגל: עם היותו נחדר. הווגינה עצמה היא שרירית, ויש להידחף בין שרירים אלה כדי להפרידם. ההדיפה היא פלישה מתמדת. היא פעורה, מפושקת באמצעיתה. היא כבושה – בגופה, בפנימיותה, בפרטיותה" (עמ' 134); "נקב זה, שמשמעותו שהיא נקובה – שהוא המסלול פנימה (מילולית: intercourse) לתוכה – הוא כנראה ההסבר למעמדן האנושי הנמוך של הנשים" (עמ' 135). "משגל מתרחש בהקשר של יחסי כוחות רווחים שאין לערער עליהם. ההקשר שבו האקט מתרחש הוא כזה, שתהיה משמעותו כשלעצמו אשר תהיה, לגברים יש בו כוח חברתי, כלכלי, פוליטי וגופני על נשים. לא לכל הגברים יש כל סוגי הכוח האלה על כל הנשים, אך לכל הגברים יש חלק מסוגי הכוח האלה על כל הנשים; ולרוב הגברים יש כוח שליטה על מה שהם מכנים הנשים שלהם – הנשים שהם מזיינים. הכוח נקבע מראש על פי מגדר, על פי היותם גברים" (עמ' 138).

המשגל מבטא שנאת נשים, ושנאת הנשים הזאת עברה ארוטיזציה בתרבות באופן שהשנאה עצמה מביאה את הגברים לידי עונג מיני. "משגל הוא ביטויו הטהור, המזוכך והרשמי של הבוז שרוחשים גברים לנשים" (עמ' 151), וההוכחות לכך נמצאות, סבורה דבורקין, במערכת המשפט. הפרק השמיני בספר, העוסק בביקורת מערכת המשפט הפטריארכלית, הוא הפרק החזק ביותר בספר לטעמי. כאן גם נכשל התרגום לעתים בהבחנה בין "חוק" לבין "משפט" (הוראתה של המלה law היא כפולה, אך לאורך כל הפרק היא מתורגמת ל"חוק" גם כאשר היא משמשת במובן הרחב יותר של "משפט").

המשפט, טוענת דבורקין, משקף את הנורמות החברתיות והופך אותן לאיסורים פליליים בני-ענישה, אך הוא גם יוצר נורמות, וקובע מה "טבעי" ומה "שלא כדרך הטבע": "החברה מנסחת חוקים הקובעים מי שם מה איפה ומתי… החוק עוזר לטבע ומעניש את אלה שאינם טבעיים מספיק ורוצים לשים את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון" (עמ' 161). לשים את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון, כמו למשל את הפין בפי-הטבעת או בפה (של גבר או של אשה) משמעו לטשטש את ההבדלים בין המינים. האיסור המקראי על משכב-זכר נוקב בסיבה זו בלשון מפורשת: "ואת-זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (ויקרא י"ח, 22). כלומר, זוהי תועבה להביא ל"הפחתת ההבדלים בין המינים". כאמור, גם המשגל ההטרוסקסואלי בתוך קשר הנישואין מנותב על ידי המשפט הפלילי אל עבר הווגינה, ולא לעבר הפה או פי הטבעת של האשה, "כי גם לגברים יש פה ופי טבעת".

היבט זה, של הפיקוח של גברים על גברים באמצעות רגולציה של התנהגות מינית, נעלם כמעט לחלוטין מכל התייחסות של מבקריה של דבורקין אל "משגל". כמו כותבות פמיניסטיות רבות הואשמה דבורקין בשנאת גברים, בפוריטניות ובתסכול מיני. יותר מ"משגל", מלחמתה בפורנוגרפיה שימשה עוגן למבקריה ולמבקרותיה. ביקורתה על מגזין הגברים הפורנוגרפי "האסלר", שבשער אחד מגיליונותיו הציג צילום מעובד של אשה המוזנת אל תוך מטחנת בשר ויוצאת מן הפתח השני כבשר טחון, נענתה בסדרת קריקטורות וצילומים פורנוגרפיים שהציגו אותה כלסבית מתוסכלת מינית. תביעת הדיבה שהגישה דבורקין נגד המגזין נדחתה, והיא לא פסקה מלשמש שק חבטות של תעשיית הפורנוגרפיה האמריקאית. זה מעניין במיוחד, משום ש"משגל" טוען, כאמור, שהשיטה המדכאת נשים מפחיתה גם את אפשרויות ההנאה המינית הלגיטימית של גברים.

אבל "משגל", עד כמה שהדבר יישמע מוזר בהקשר של הפרוזה הדבורקינית המהלכת באורח מתמיד על סף הדמגוגיה, דווקא מבטא שלב מעודן ומעמיק יותר במחשבה שלה. עם פרסום ספרה "פורנוגרפיה: גברים כובשים נשים" ב-1979, דומה היה שהיא מאמינה כי חיסול תעשיית הפורנוגרפיה הוא המזור לכל העוולות נגד נשים: הכאה, אונס, התעללות, רצח, שכר עבודה נמוך, העדר השכלה והעדר ייצוג בפוליטיקה – כולם ייעלמו אם תיעלם הפורנוגרפיה. הטיעו
הזה, שהיה רדוד ובעייתי, מפותח ב"משגל", ודומה שכאן דבורקין נסוגה מעמדתה שפורנוגרפיה היא שורש כל רע (אם כי היא נותרת מתנגדת חריפה ביותר לפורנוגרפיה), ותולה את האשם במשגל.

ואולם טיעון זה, שהוא רדיקלי הרבה יותר, גם מאיים הרבה יותר. משגל קורה בכל בית ובית. פורנוגרפיה נוח לסווג כמשהו פתולוגי, כשייך לעולם התחתון, אבל משגל, זיון, הוא משהו שכולם משתתפים בו, לא רק שחקני פורנו, ולכן "משגל" הוא טקסט פגיע פחות מ"פורנוגרפיה", אבל גם מעורר טינה הרבה יותר.

דבורקין מעולם לא טענה שכל משגל הוא אונס. הכי רחוק שהלכה בטיעוניה היה לכתוב כי "משגל כאקט מבטא לעתים קרובות את הכוח שיש לגברים על נשים. גם אם אין הוא מה שהחברה מזהה כאונס, הרי הוא מה שהחברה מזהה כשמאלצים אותה להודות בכך – כשליטה" (עמ' 138). אבל נראה שהיא תיזכר בעיקר בגלל מה שלא כתבה.

המהדורה העברית מקוממת. הרישול בעריכה ובהגהה ניכר כבר בקריאת הטקסט העילג שעל הכריכה האחורית. אבל יותר מכל מצערת השמטת הרשימה הביבליוגרפית ומפתח העניינים המופיעים במקור האנגלי, והמעשה האנטי-אינטלקטואלי הזה מגביל מאוד את כוחו של הספר ואת שימושיותו. יתרה מזאת, הוא משחק לידי מבקריה של דבורקין המאשימים אותה בדמגוגיה זולה ובלתי-מבוססת. אורכה של הרשימה הביביליוגרפית במהדורה האמריקאית שבידי הוא 34 עמודים, ושל מפתח העניינים – 11 עמודים. אחת הטענות המושמעות נגד כותבות פמיניסטיות רבות היא כי מדובר בתיאוריה לא מבוססת, רגשנית ולא "מדעית", ועוד כיוצא באלה מחמאות. "משגל" הוא טקסט פגיע במיוחד להאשמות אלה, בגלל הפרוזה של דבורקין, אך הוא מעוגן היטב במסורת הכתיבה האקדמית הרצינית והמעמיקה לא פחות מאשר כתביהם ה"מאוזנים", ולכן גם הסמכותיים, של גברים. כמבקרת תרבות, דבורקין מסתמכת על יצירות ספרותיות, על מחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים, היא מצטטת מדריכי נישואין ומדריכי מין, פרוטוקולים משפטיים, חוקים, פסקי-דין, מחקרים אנתרופולוגיים ועוד. חבל שהמו"ל הישראלי שלה משחק לידיהם של אלה שפוטרים את התיאוריה הפמיניסטית כלא-רצינית.

בנוסף, מי שאינה מצוידת במקור האנגלי לא תוכל לדעת, מדפדוף במפתח העניינים, שדבורקין מדברת למשל על מין הומוסקסואלי ולסבי ועל האופן שבו הוא משתלב בתיאוריה שלה, ושהיא עושה אנלוגיה מבריקה בין אנטישמיות לשנאת נשים (עוד לפני שהיא נעשתה בתיאוריה הקווירית, למשל). "משגל" הוא טקסט פמיניסטי קלאסי, נקודת ציון חשובה, גם אם מעוררת מחלוקת, בהתפתחות התיאוריה הפמיניסטית ולכן חבל שהספר העברי, קצוץ-הכנפיים, אינו עושה צדק עם כותבת חשובה זו.

* המאמר מתפרסם היום במוסף "ספרים" של הארץ.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אשתו  On 15 ביוני 2005 at 9:08 pm

    תודה על הרשימה החשובה הזו.

  • דבי  On 16 ביוני 2005 at 12:20 am

    האנלוגיה הראשונה בין אנטישמיות ושנאת נשים היא במגילת אסתר, שם דיכוי הנשים מטרים את דיכוי היהודים. כאשר השר ממוכן יועץ לאשחורוש להרוג את ושתי פן כל הנשים תתמרדנה, המדרש מעיר כי "אין ממוכן אלא המן".

  • הלו הלו  On 16 ביוני 2005 at 4:28 am

    היא משליכה משמעויות שנקשרו למשגל בקונטקסטים תרבותיים מסויימים על כל תופעת המשגל והמיניות כולה. אבל אלה רחבים מההקשרים, המשתנים מעת לעת. כך שמשגל יכול להיות כוחני, אבל לא חייב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: