שנה של מחשבות מופלאות

"שנת המחשבות המופלאות" (או המחשבות המאגיות, בתרגום מדוייק יותר של כותרת הספר) היא השנה שעברה על הסופרת והעיתונאית האמריקאית ג'ואן דידיון בין דצמבר 2003 ודצמבר 2004 היא. זו הייתה שנה שאיש מאיתנו אינו מייחל לה. היא  נפתחה במותו של בן זוגה, הסופר ג'ון דאן, באופן מפתיע, מאירוע לב, לאחר שהשניים שבו לדירתם מביקור אצל בתם קווינטנה, אשר שכבה מחוסרת הכרה בבית החולים בגלל סיבוך של דלקת ריאות.  לאחר שנדמה היה שקווינטנה החלימה,  כמה חודשים לאחר מכן, דידיון נאלצה להודיע לבתה שזה-עתה התעוררה משבועות ארוכים של תרדמת, כי אביה אינו בין החיים עוד. כמה חודשים לאחר מכן, לקתה הבת בשבץ מוחי, עברה שיקום אינטנסיבי, וכחודשיים לפני הופעת הספר בארצות הברית, בקיץ 2005, היא נפטרה.

אז מאיפה בכלל מתחילים? דידיון מספרת על התמודדותה עם הלם האובדן: המחשבות האובססיביות, שיחזור רגעים לפרטי פרטים, הניתוק הריגשי וההתנהגות המעשית (אילו מסמכים לקחת איתה לבית החולים כדי שהרופאים יידעו כיצד לטפל בבעלה); הזעם; הסירוב לקבל את המציאות החדשה ולהיפרד מחפציו של הבעל המת, כאילו אם היא תשמור על נעליו יש עדיין סיכוי שיחזור; החשדנות כלפי הרופאים והאחיות. בהקשר הזה, היא מצטטת את סיפורה של אמו של חייל אשר סירבה להניח לקצין הצבא להיכנס לביתה ולבשר לה על מות בנה, מתוך אמונה שכל עוד הבשורה לא ניתנה, הבן עדיין לא מת.

דידיון חוזרת ומשחזרת רגעים ואירועים, כמו בפזמון חוזר, והניגון של הטקסט האלגי הזה כובש. האבל שלה הוא לא אבל "כמו שצריך". היא מסרבת להיכנע לדרישות החברה מן האדם השכּוּל ולהיות אבלה נורמטיבית. היא גם תוהה, באירוניה לא מעטה, למה התכוון העובד הסוציאלי שאמר לרופא בבית החולים,  בחושבו שהיא לא שומעת, שהיא "בחורה לעניין". "תהיתי", היא כותבת, "מה היתה בחורה 'לא לעניין' מורשית לעשות. להתמוטט? להזדקק לסם הרגעה? לצרוח?"

אבל האבל של דידיון, כאמור, לא עומד בשום סטנדרט חברתי מקובל. התמוטטות הייתה מתקבלת בהבנה, אבל לא ניסיון להתחקות אחר פרטי האירועים. וכך, בהיותה מתאבלת לא נורמטיבית, דידיון מספרת בכנות ובלא מעט הומור וכאב על הטירוף, על האמונות התפלות, על הכפייתיות ועל הכעס שמאפיינים את תהליך האבל. למעשה הספר מוליך את קוראיו לאורך התהליך הזה, תהליך שתחילתו בניתוק ריגשי ובהכחשה, וסופו בקבלה מסויימת, תמיד כואבת, של אי-ההפיכות של מהלך העניינים.

הטקסט הזה (בתרגומה היפה והמדוייק של אירית מילר), כמו הנאום של דויד גרוסמן בעצרת לזכרו של יצחק רבין, מזכיר עד כמה האימרה "אין אדם נשפט בשעת צערו" היא מניפולטיבית ופטרונית, ועד כמה היא מכוונת להגן דווקא על השומעים, על הלא-אבלים, ולא על האבל, כפי שהיא לכאורה מתיימרת לעשות. האימרה הזו בעצם מבטלת את דבריה של האבלה. דידיון, כמו גרוסמן, מראה לנו שישנה אמת שאולי כדאי להקשיב לה, שאולי דווקא האדם השכול רואה ומסוגל לבטא ושאנחנו, הלא אבלים (ומצב זה של אי-אבלות הוא כמובן זמני), לא מעוניינים אולי לשמוע, ובמסווה של נדיבות כלפי האבל אנחנו מסרבים לשמוע. אנחנו רוצים שהאבלים שלנו יהיו "בחורים/ות לעניין". בזיכרון עולה גם סיפורה של שולה מלט, אשר סירבה להשלים עם טיוח חקירת מותו של בנה, החייל אמיר מלט, ואשר התאבדה בסופו של דבר, לא מעט באשמת אטימותה של המערכת הצבאית אשר התנהלה לפי האימרה הזו (בתיה גור ביססה את הרומן שלה "אבן תחת אבן" על סיפורה של מלט).

העבודה עם השפה אצל דידיון תמיד מרתקת, אבל כאן היא פשוט מתעלה על עצמה: היא מצליחה להכניס את הקוראים אל תוך המצבים הריגשיים הקשים שהיא חוותה כמעט ללא שימוש בשמות תואר המתבקשים במצבים כאלה ("מדהים", "קשה", "טרגי", "עצוב", "מדכא" וכדומה); היא לא מדווחת על האירועים, היא מקימה אותם לתחייה. המינימליזם הריגשי וההומור הדק, הכאוב, מעניקים לספר נפח ועוצמה אדירים. ולכן, מה שיוצא דופן בסיפור שמגוללת דידיון הוא העובדה שהיא מצליחה בסופו של דבר לחבר מסמך שמאשר את החיים ומאפשר את המשכם למרות האובדן. וכך, התחושה שהספר משרה, מלבד תחושת הכאב, היא גם של חיוּת וחיוניות.

 

* הרשימה מופיעה בנוסח שונה בגיליון השבוע של טיים אאוט תל אביב.