על הספר "עברית בג'ינס: דמותו של הסלנג העברי"

ניסן נצר, עברית בג'ינס: דמותו של הסלנג העברי (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 406 עמ', לא צוין מחיר)

הייתי שקוע בקריאת "עברית בג'ינס" כאשר קיקו, החתול שתום העין, החליט להתחיל לנג'ס (המקור מאנגלית, הפועל to nudge). אחרי יום של הזנחה מוחלטת מצדו הוא החליט פתאום להעניק לי מתשומת לבו (ולדרוש את תשומת לבי) דווקא כשהייתי בעיצומו של אחד הפרקים המפתיעים בספר, על השפעת היידיש על הסלנג העברי. כנראה שהוא הרגיש משהו, משום שכשהגעתי לעמוד 208 למדתי שהמלה "קוטר" משמעותה ביידיש "חתול זכר". קיקו, אם כן, הוא קוטר אסלי (המקור מערבית), ו"בעברית העממית הוא שם תואר למי שמרבה 'ליילל' ולהתלונן, ויש לו אף נטייה 'תוארית': קוטרית, קוטרים וכד'."

תגליות מסוג זה יש למכביר ב"עברית בג'ינס", ומשום כך הספר הזה הוא מתנה נפלאה כל כך לחובבי השפה העברית, ובמיוחד לחננות (המקור מערבית) כמוני, שקוראים ואוספים באדיקות ספרים על השפה. ואכן, דומה שהספר הזה הוא פרי של אספנות אוהבת שכזאת: הוא כולל מאות דוגמאות מספרים, פרסומות טלוויזיה ורדיו, עיתונים, ציתותים לשיחות (אחד המקורות המעולים ביותר, אגב) ומוצרים תרבותיים אחרים.

בצד האוסף המרשים, מציע ד"ר ניסן נצר, מחבר הספר ומרצה בכיר במחלקה ללשון העברית וללשונות שמיות באוניברסיטת בר אילן, ניתוח שיטתי של התפתחות הסלנג העברי. אחד הממצאים המרתקים שלו בא לידי ביטוי במצעד השפות הזרות המשפיעות על העברית: במקום הראשון, עם יותר מ-630 ערכים, נמצאת היידיש. לצד הקוטר נמצאים ה"או-טו-טו", ה"חפלפ" וה"תכלס"; גם צירופים כמו "בטן מלאה", "חיים משוגעים", "ידיים שמאליות", "שמחת זקנתי" ו"רבע עוף" מקורם ביידיש. "עור של פיל", "לשים מישהו בכיס הקטן", "לשלוף מן השרוול" ו"ללכת מכות" הגיעו אלינו גם הם מן השפה שהציונות הכריזה עליה מלחמה. בכלל, נדמה שכמה מהביטויים הכי קוליים, רעננים ושמחים הגיעו אלינו מהשפה שנחשבת בעיני ישראלים רבים, ולא בצדק כמובן, גלותית, זקנה ועייפה. מה היינו עושים בלי "עזוב אותך מ-"? או בלי "עוד לא יצא לי ל-"? שלא לדבר על "יצא לי מהאף", או "זה מורה זה?!"

אל המקום השני במצעד הגיעה הערבית, אבל רוב רובה של השאילה מן הערבית היא שאילה ישירה. בניגוד ליידיש, הערבית כמעט שלא הותירה את חותמה על העברית העממית דרך השפעה על התחביר. האנגלית, כמה מפתיע, הגיעה בסקר של נצר רק אל המקום השלישי, וגם היא, כמו הערבית, משפיעה על העברית המדוברת בעיקר דרך שאילה ישירה של שמות, פעלים, תוארי שם ותוארי פועל. הרחק אחרי יידיש, ערבית ואנגלית צועדות, לאו דווקא לפי הסדר, לדינו (צ'ופר), פולנית (חלסטרה), טורקית (זפטה), גרמנית (בוחטה), צרפתית (קלישאה, הצעקה האחרונה, לתת את הטון), איטלקית (דיווה) וספרדית (פקה-פקה).

"עברית בג'ינס" הוא ספר מרתק, מחכים ומשעשע והוא בהחלט תוספת מבורכת לאוסף הספרים על השפה העברית. ניכר בנצר שהוא חוגג את "הדינמיות העצומה המפעמת בסלנג הישראלי, שאין כמוה להעיד על חיותה של העברית כיום" (עמ' 17). אבל דווקא משום כך, יש בספר כמה בחירות סגנוניות ועקרוניות שעוררו את תמיהתי. ראשית, משונה בעיני הבחירה לכתוב בגוף ראשון רבים: "מנסיוננו הרב בהרצאות" (עמ' 18); "לפני שנים קלטה אוזננו באוטובוס אישה משיחה לחברתה בזה הלשון(…)" (עמ' 63); "בראשית ספרנו, מנינו (…)" (עמ' 344), וכיו"ב.

לכך מצטרפות שלל התייחסויות למלים "שנוצרו בפי העם" (עמ' 66) ולדברים המכונים "בפי העם" (עמ' 177). זו לא רק שאלה של טעם וסגנון, אלא שאלה עקרונית הנוגעת בעמדת המחבר כלפי השפה; שהרי את ספרו על השפה העברית המדוברת הוא כותב בעברית, והוא לא מתבונן (ולא יכול להתבונן) בשפה, על רבדיה השונים, מבחוץ. אם הבחירה הסגנונית הזאת נועדה לנטוע בלב הקורא תחושת "מדעיות" ו"אובייקטיביות", הרי שהיא משיגה דווקא את ההיפך, ופוגמת בהצהרות שמופיעות בפתיחת הספר בדבר ההתייחסות הרצינית והלא מתנשאת לסלנג.

ההערה השנייה שלי קשורה לעומס הדוגמאות בספר. כפי שנצר מציין, ספרו מופיע לאחר שנים של היעדר דיון שיטתי בהתפתחות הסלנג מנקודת מבט בלשנית. אבל שפע הדוגמאות למלות סלנג, שחלקן לא רלבנטיות ומופיעות בעיקר בספרים, פוגם לעתים בעוצמת הטיעון. אולי כדאי היה להבחין בצורה יותר עקבית ושיטתית בין דוגמאות לסלנג עכשווי לבין סלנג שכבר אינו בשימוש, או בין סלנג שנמצא בשימוש לבין סלנג שמופיע רק (או בעיקר) בספרים.

ההערה השלישית והאחרונה שלי קשורה לדיון בהתפתחות הסלנג במנותק מהתרבות. אמנם, מטרתו המוצהרת של המחבר היא הצגת תיאור שיטתי של ההשפעות על הסלנג העברי של ימינו. אך הסלנג של ימינו הוא בבואה של התרבות של ימינו, והעובדה ששפה כוללת ביטויים סקסיטיים או גזעניים, לדוגמה, לא יכולה לעבור ללא התייחסות כלשהי לצורך התרבותי שיצר את המלה.

לדוגמה המלה "חפיף", שבערבית משמעותה "בקלילות", נהפכה בסלנג העברי למלה המציינת זלזול ושטחיות, והקישור לביטוי "עבודה ערבית" ולתפקידו בשפה העברית ובתרבות הישראלית מתבקש, אך לא נעשה. גם המלה "ערבוש", שמבוססת על הרכבת הסיומת הפולנית Xוּש על המלה "ערבי", מצוינת ללא כל התייחסות נוספת. ולא אכביר מלים על הדוגמאות הסקסיסטיות הרבות המופיעות בספר ("אשתו היא עונש רציני", "המנהל, יש לך טלפון מאשתך").

העובדה שבעברית התקנית חסרות מלים לביטויי גזענות או סקסיזם היא כשלעצמה מרתקת. מרתק ממנה הממצא שדוברי העברית מתעקשים לכלול ביטויים גזעניים וסקסיסטיים למרות היעדר זה, ולשם כך שואלים משפות אחרות. לכן, חבל שאין בספר דיון בקשר שבין הצרכים התרבותיים ובין התפתחות הסלנג, ובסלנג כסימפטום של התרבות.

* הרשימה מתפרסמת היום במוסף "הארץ, ספרים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: