אבות צריכים לקחת חלק משמעותי יותר בגידול ילדיהם. המשפט, התרבות ושוק העבודה לא מעודדים אותם לעשות זאת. למרות שכיום זו תופעה פחות נדירה יחסית, אבות שמבקשים להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם הם עדיין מעטים. טיפול בילדים עדיין נחשב מלאכה "נשית", חסרת תוחלת כלכלית ומחבלת במימוש העצמי.
מתוך הכרה במציאות החברתית שבה נשים הן המטפלות העיקריות בילדים ברוב המכריע של המקרים, באה לעולם "חזקת הגיל הרך". מטרתה היא לקבוע כלל יעיל לקביעת משמורת במקרה שבו האב והאם מסוכסכים ולא מסוגלים להגיע להסכמה בעצמם: במצב של סכסוך, אם הילדים צעירים מגיל 6, ההנחה היא שטובתם היא להישאר עם אמם, אלא אם כן יוכח אחרת.
החוק מאפשר לאבות להוכיח שטובת ילדיהם היא שלא יישארו בחזקת האם, ולכן לפי לשון החוק גם כיום אין כל בעיה לאבות לקבל משמורת, כאשר מוכח שהאם אינה המטפלת העדיפה בילדים. אלא ששירותי הרווחה ובתי המשפט לא ממהרים להאמין לגברים שביקשו להוכיח זאת, ומניחים כמעט תמיד שאמהות הן הטובות יותר לילדים.
אין ספק שקיומה של חזקה שלפיה האם היא ההורה העדיף מנציחה את נחיתותן של נשים וקושרת אותן לבית ולמשפחה, וגם פוגעת באבות טובים. אולם החזקה הזו נשענת על מציאות חברתית שבה אמהות ממילא כבולות לבית. האם ביטול החזקה יבטל את המציאות החברתית הזו? האם שינוי החוק הוא הכלי הנכון להיאבק בחלוקת העבודה המגדרית שלפיה "האישה היא שרת הפנים והגבר הוא שר החוץ", כפי שהתבטאו שופטי בית המשפט העליון בשנות ה-70?
אפשר וכדאי ללמוד מכישלון הרפורמה במדינות שבהן מערכת דיני המשפחה היא הרבה פחות מורכבת ומסוכסכת מזו הישראלית, שבה יש, נוסף לכול, גם מונופול דתי על נישואים וגירושים. במדינות שבהן חזקת הגיל הרך בוטלה, כמו למשל באוסטרליה (ביוזמה של ארגוני גברים שפעלו בשיטות אלימות שאת חלקן מאמצים, למרבה הצער, ארגוני גברים מסויימים בארץ), נשים לא השתחררו מעול התפקידים הנשיים המסורתיים כתוצאה מכך. אבות ביקשו להחזיק בילדים כדי לסחוט מגרושותיהם הסכמה למזונות נמוכים במיוחד או וויתור על חלקן ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים.
במחקר שערכתי עם עמיתה מארצות הברית (פרופ' גאיה ברנשטיין) הראנו שסכסוכי הגירושים במדינות שבהן בוטלה החזקה יצרו מצבים מעוותים של "בניית תיק" לקראת הגירושים כדי להוכיח איזה הורה מטפל יותר בילדים: למשל, הפציצו את ילדיהם במסרונים או הפריעו להם בביקורים בבית הספר והצטלמו כדי לתעד "קשר" עם הילדים, בלא התחשבות בצורכי הילדים עצמם.
ההמלצות של ועדת שניט, שכוונותיה טובות, ימיטו אסון על זוגות רבים ובעיקר על ילדים רבים. כיום קלף המיקוח העיקרי בסכסוכי גירושים הוא הגט והבעלות של גברים בנשים (הנישואים במשפט העברי נקראים "מעשה קניין"). ביטול החזקה בלא רפורמה כוללת בדיני המשפחה ובלא שיחול קודם לביטול שינוי תרבותי עמוק ושורשי בכל הנוגע לתפקידי המגדר יהפוך גם את הילדים לקלף מיקוח ולכלי לנקמנות, בעיקר מצד גברים שאינם מעוניינים בקשר אמיתי ועמוק עם הילדים, אלא פשוט מעוניינים להשתמט מתשלום מזונות או להתנקם בגרושותיהם. כל עוד היא משקפת מציאות חברתית שבה נשים בעיקר מגדלות את הילדים, אין לבטל את חזקת הגיל הרך. מספיק לאפשר לאבות טובים לסתור אותה (ובשביל זה לא צריך לשנות את החוק, הוא מאפשר זאת גם בנוסחו הנוכחי). את שינוי תפקידי המגדר יש להפקיד בידי מערכת החינוך ולחזק את השוויון בין גברים לנשים גם במציאות, לא רק בספר החוקים. ואז, ביום שבו נשתחרר מהפטריארכיה, נוכל לבטל, ובשמחה רבה, גם את חזקת הגיל הרך.
* הרשימה התפרסמה הבוקר באתר ynet.
אוטוביוגרפיות 
תגובות
דברים כדורבנות
יפה כתבת.
איום ונורא.
נכון שחוקים אמורים לעזור להסדיר מצבים קיימים ולהקל על בית המשפט לקבל החלטות. אבל לחוקים יש גם מעמד הצהרתי שלא רק משקף מציאות אלא גם יוצר אותה. הצהרת "חזקת הגיל הרך" קובעת ומקבעת ומנציחה אי שוויון באחריות ההורית. החוק חייב להיות כזה שמצהיר שא-פריורית האחריות ההורים על ילדיהם שווה. אין לאף הורה זכות טבעית על ילדיו שהיא גדולה יותר, חשובה יותר או אוטומטית יותר מאשר של הורה אחר. אחרי שהחוק מוודא שברמה ההצהרתית יש שוויון מוחלט של ההורים, אפשר לטפל בבעיות הספציפיות הנובעות ממציאות תרבותי/חברתית משפטית. יש בעיה עם גובה דמי המזונות? אפשר להוסיף סעיף שמטפל בכך. יש בעיה עם נסיון הוכחת יתר של קשר? גם את זה אפשר להגדיר טוב יותר. כל אחת מהבעיות שהצגת ניתנת לפתרון גם בלי חזקת הגיל הרך שמנציחה אפליה ובמובנים רבים מעודדת התחמקות הורים מאחריות.
תודה על ההסברים המרחיבים. צפיתי בדיון מתוך קושי לגבש דעה, והטור שלך בהחלט מסייע. חבל שלא מעלים את הנתונים האלה יותר בדיון הציבורי בנושא.