על ההדרה: ייצוגים תקשורתיים של אחרים. עמית קמה וענת פירסט. הוצאת רסלינג, 263 עמודים, 69 שקלים
ספרם של ד"ר עמית קמה ופרופ' ענת פירסט מתפרסם בעיתוי מושלם. התקשורת והשיח הציבורי עסוקים מאוד בשאלות של הדרה וייצוג, הן בתקשורת עצמה והן בעמדות כוח אחרות, כמו הפוליטיקה, ועדות פרסים ועמדות כוח אחרות. קמה ופירסט, מרצים בכירים לתקשורת, מנסחים מבט מורכב וביקורתי על פעולתה של התקשורת כאחד המנגנונים המרכזיים — אך בוודאי לא המנגנון היחיד — בהדרת קבוצות שונות באוכלוסייה ובהשתקתן.
המלה "הדרה" נכנסה לשימוש רווח בתקשורת הישראלית בשלהי 2011, עם פרסום תופעות שונות שכונסו תחת הכותרת "הדרת נשים". ההדרה שהתקשורת עסקה בה אז היתה הדרה במרחב הציבורי הממשי: באוטובוסים, בסניפי דואר וקופות חולים ועל מדרכות. בכל הזירות הללו (ובזירות נוספות) נשים נדרשו לצמצם את נוכחותן או להעלימה כליל. כמו הרבה מלים שכוכבן דורך פתאום, גם המלה "הדרה" הפכה שגורה בפי כל, והחלה להתרוקן מתוכן ממשי ולבטא תקינות פוליטית ותו לא.
הספר "על ההדרה" עוסק בהדרה בתקשורת, והוא מציע גישה מורכבת שהיא מעבר ל"ספירת ראשים", או "הדרה סמלית כמותית", כלשון המחברים. קמה ופירסט טוענים שלצד ההדרה הסמלית הכמותית בתקשורת, כלומר האי־ייצוג של חלקים מסוימים בציבור, יש לבחון גם את ה"הכחדה הסמלית האיכותנית", כלומר את הסטריאוטיפיזציה של בנות ובני הקבוצות המוחלשות.
הספר מתמקד בארבע אוכלוסיות מודרות: נשים, לסביות והומואים, נכים וזקנים. אמנם הדרה באה לידי ביטוי גם בהיעדר ייצוגים של קבוצות מסוימות באוכלוסייה או בנחיתות מספרית של ייצוגיהם ביחס לייצוגים של הקבוצות ההגמוניות (על ארבע הקבוצות הנדונות בספר אפשר להוסיף כמובן גם מזרחים, ערבים, אתיופים, מהגרי עבודה, טרנסג'נדרים ועוד). אבל חשוב לבחון, כפי שקמה ופירסט עושים, גם את האופן שבו הקבוצות המודרות מוצגות כשהן מיוצגות, ואת התפקידים המוקצים להן במסגרת הייצוגים (נשים — אובייקט מיני; הומואים — אתנחתה קומית וכדומה). ההכחדה הסמלית האיכותנית באה לידי ביטוי בתבניות שלתוכן דוחסים את בנות ובני הקבוצות המודרות, כך שהם יוצגו כחד־ממדיים ולא כבני אדם מלאים ומורכבים ממש, כמו הגברים הצעירים, הלבנים, היהודים והאשכנזים.
הספר נפתח בדיון בקשרי הגומלין המורכבים שבין התרבות לבין התקשורת. מאחר שהתקשורת היא חלק מהתרבות, היא זירה מרכזית שבה התרבות משתקפת, אבל גם מתעצבת: "המציאות המוצגת בתקשורת", כותבים קמה ופירסט, "נתפשת לעתים על ידי צרכניה כאילו היא משקפת את המציאות החברתית, היות שהיא נדמית כאילו היתה מראה המוצבת אל מול פני המציאות" (עמ' 17).
אלא שהתקשורת, כפי שהם מראים, אינה רק "מראה המוצבת אל מול פני המציאות"; היא גם מכשיר אידיאולוגי וחלק מהתרבות התורם לעיצובה. ככל מכשיר אידיאולוגי יוצרת התקשורת, במודע ושלא במודע, את הרושם שהמציאות המוצגת בה היא אובייקטיבית, וכי מה שאנו רואים ושומעים אינו תוצר של בחירה וסינון מכוונים (ולעתים ציניים).
אחת התובנות החשובות שעולות מן הספר היא שבעיית ההדרה של אוכלוסיות שונות אינה רק בעיה של ייצוג מספרי. ייצוג כשלעצמו לא מבטיח שינוי במהות, משתי סיבות מרכזיות: האחת — המדירים, והאחרת — המודרים.
מרגע ששיח ההדרה קיים, גם המדירים מאמצים אותו באופן מתוחכם: אם באמצעות קיום ייצוג סמלי, כדי להשתיק טענות על הדרה, ואם בעיוות של כל הרציונל שבייצוג וריקונו מתוכן. כך עשו, למשל, הבוחשים בקלחת פרס ישראל לפני הבחירות האחרונות: מצד אחד הם טענו שוועדות הפרס הן קליקה סגורה שמדירה נשים, חרדים וערבים (כך למשל טענה מירי רגב בדף הפייסבוק שלה). מהצד האחר הם טענו שבחירותיהן של הוועדות הן "אנטי־ציוניות" ו"פרו־פלסטיניות". איך קריאה לייצוג של חרדים וערבים — שתי אוכלוסיות שבחלקן הן אנטי־ציוניות, מתיישבת עם אבחנתם שהוועדות כבר כיום, שמורכבות מגברים יהודים אשכנזים, הן פרו־פלסטיניות ואנטי־ציוניות? כך, השימוש המתוחכם של מדירים בשיח ההדרה מעקר את הביקורת על הדרה והופך את השיח למכשיר להדרה במקום לקידום מיגורה של ההדרה.
לעתים מפנימים בנות ובני קבוצות המיעוט את ערכי הקבוצה ההגמונית, כדי להוכיח שהם "אובייקטיביים" ולא סקטוריאליים או מפני שהם חולקים אותם ערכים עם ההגמוניה (אולי זו הסיבה שהתקדמו והיו למייצגי הקבוצה). ייצוג סטריאוטיפי של הומואים בתקשורת הוא אחת הדוגמאות המרתקות בהקשר זה, שכן שיעור ההומואים בתקשורת גבוה כנראה משיעורם באוכלוסייה הכללית, ולכן אפשר היה לצפות שהייצוג יהיה מורכב יותר.
דוגמה נוספת להפנמה של הסטריאוטיפים על ידי המודרים היא זו של נשים עיתונאיות ששואלות נשים מרואיינות שאלות מתוך בנק השאלות הקלישאתיות, המקטינות ומצמצמות את המרואיינות למייצגות של נשיות שטחית וצפויה ומוחקות את הישגיהן ואנושיותן המלאה: "את פמיניסטית? האם תסכימי להצטלם בעירום? מה עם נישואים וילדים? איך את משלבת קריירה עם משפחה ואמהוּת?" שאלות כאלה מאפשרות לנשים המרואיינות לשרטט את דיוקנן באופן שלא ירתיע במיוחד ויצייר אותן כקונפורמיסטיות ככל האפשר ("אני לא פמיניסטית"; "אצטלם בעירום אם זה יהיה אמנותי ויתחייב מהתפקיד").
הפנמה של ההדרה על ידי חברים וחברות בקבוצות מודרות קיימת לא רק בתקשורת, אלא גם במערכות תרבותיות נוספות, כמו במשפט (שיחסי הגומלין שלו עם התקשורת הם סוגיה מרתקת בפני עצמה). כך אנו שומעים מדי פעם בפעם שופטות שמקלות עם אנסים, או שופטת שמבינה ללבו של סרסור שמסרב לשלם לזונה שהוא "מעסיק" בכפייה שכר בעבור הימים שבהם היא במחזור, כי היא לא מביאה לו הכנסות בימים אלה.
ואמנם, באופן לא מפתיע, מחקרים שבדקו את שאלת הייצוג בקרב שופטים בארצות הברית מצאו שייצוג כשלעצמו לא מבטיח מיגור סטריאוטיפים ואפליה. המחקרים בדקו ייצוג של שתי אוכלוסיות מודרות באופן היסטורי מהרשות השופטת: נשים ושחורים. אלפי שנות דיכוי גרמו לכך שנשים רבות הפנימו את עולם הערכים הפטריארכלי, והן נרתעות מזיהוי עם סדר יום פמיניסטי מחשש להגחכה או להאשמה בחוסר אובייקטיביות. כך גם לגבי שופטים שחורים, שנטו לשפוט לחומרה נאשמים שחורים. אולם שורה הולכת וגדֵלה של מחקרים אמריקאיים בתחום השפיטה מצביעים על כך שבטווח הארוך, גיוון דמוגרפי של שופטים ומינויים של שופטים ושופטות מקבוצות מוחלשות משפיעים באופן מהותי על פיתוח הדוקטרינה באופן שמודע יותר לאפליה ולהשלכותיה, ואין סיבה לחשוב שגיוון דמוגרפי רב יותר בתקשורת לא יביא בטווח הארוך לתוצאות דומות.
"על ההדרה" הוא ספר מורכב, חשוב ומומלץ. הוא יעניין לא רק תלמידי תקשורת, אלא כל מי שסוגיות של צדק ושוויון קרובות ללבו. כוחו לא רק במה שהוא מנתח ומתאר, אלא גם בשיטת החשיבה והביקורת ובפוטנציאל היישום שלה על קבוצות מודרות שלא נדונות בספר. בשנים האחרונות התרוקנה המלה "הדרה" מתוכן ונשחקה מרוב שימוש והתלהמות. היא אף שגורה בפיהם של המדירים עצמם, שלמדו לעשות בה שימוש מתוחכם וציני. פרסום "על ההדרה" הוא לכן גם מעשה של אזרחות טובה בהחזירו את המחאה נגד ההדרה אל תוך ה"הדרה".
הרשימה התפרסמה אתמול באתר הארץ.
אוטוביוגרפיות 