הומוסקסואל מוצהר

לפני כמה שבועות נודע לי שאני "הומוסקסואל מוצהר". ידיעה קטנה שהתפרסמה במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות על צאת ספרי לאור, קבעה שאני כזה. אין לי בעיה עם ההומואיות שלי, אני מדבר עליה בגילוי לב, וגם כותב עליה – אני מה שקוראים "מחוץ לארון" – או מה שקרוי באנגלית openly gay, אבל הביטוי "הומוסקסואל מוצהר" הוא ביטוי כל כך צורם, כל כך מסרס, שכבר מזמן צריך היה לתייק אותו תחת "ביטויים משנות ה-70 שחלף זמנם" ולמצוא תחליף עברי הולם ל-openly gay האמריקני.
 
מה הבעיה שלי עם ה"מוצהר"? או, אז ככה: קודם כל, אין דבר כזה. הומו או לסבית או כל מי ש"לא רואים עליו" (או עליה) לא יכולים להיות "מוצהרים" כי ההנחה התרבותית היא שכולם סטרייטים (אלא אם "רואים עליהם"). אדם הוא בחזקת סטרייט עד שלא הוכחה הומואיותו, או לסביותה. מכאן שכל מפגש עם אנשים חדשים, כל היכרות, כל מקום עבודה חדש, כל שינוי, כרוכים, אצל הומואים ולסביות בדילמה של האם "לצאת מהארון" או לא. ואם כן יוצאים מהארון, אז באים אלינו בטענות שאנחנו "מניפים דגלים" ו"למה צריך לצעוק את זה" ו"מה זה רלבנטי עם מי את/ה שוכב/ת". עזבו את זה שבפירסומות ובסרטים ובשיחות סלון ובתוכניות אירוח ובאופרות סבון כל הסטרייטים צועקים את זה ומניפים דגלים בלי בכלל לחשוב פעמיים. הם מתנשקים עם מי שאינו/ה בן/ת מינם; הם שוכבים עם מי שאינו/ה בן/ת מינם; הם מתחתנים (!) עם מי שאינו/ה בן/ת מינם, ועוד כהנה וכהנה פעולות, שלליברל המצוי לא איכפת אם הומואים ולסביות עושים אותם, כל זמן שזה בחדרי-חדרים, אבל כשמדובר בסטרייטים, הם חופשיים לעשות כאוות נפשם בפרהסיה מבלי להיחשב ראוותניים או "מניפי דגלים".
 
וכך יוצא, שהיציאה מהארון, היא מונח מטעה: זהו תהליך שאורך כל החיים, כל זמן שכולם מוחזקים כסטרייטים. "לצאת" ו"להצהיר" הם פעלים חד-פעמיים; הם לא מבטאים פעולות נמשכות. מכאן חוסר היכולת שלהם לבטא את חוויית החיים הפתוחים, הגלויים, חווייה שהיא מתמשכת, ובעצם אין לה סוף; אנשים  מסויימים "מוּצָאים מהארון" גם לאחר מותם.
 
בעיה נוספת עם ה"מוצהרות" היא שאיפה זה כתוב? ההנחה המובלעת במילה הזו היא שנעשתה פעולה רשמית, "הצהרה", ומכאן ואילך זה ידוע. אז יש לי חדשות בשבילכם: אמנם יש לנו טאבו שבו רושמים בעלות על דירות, ויש לנו רשם עמותות ורשם חברות ורשם משכונות ומרשם תושבים ורשימות שחורות ברבנות של פסולי חיתון, אבל אין מרשם של נטייה מינית (ואולי כן?). אין טאבו כזה. כפי שכתבתי: היציאה מהארון היא מתמדת. אין דבר כזה "מוצהר". יש רק openly gay או לא (בעצם, אם כתבו עליך בעיתון של המדינה שאתה מוצהר, אתה באמת כבר מוצהר).
 
ולמה על סופר או סופרת שכותבים ספר מיינסטרימי, עם סקס סטרייטי, לעולם לא יאמרו שהם "הטרוסקסואלים מוצהרים"? הרי אני מוקף ב"הטרוסקסואלים מוצהרים" מכל עבר: "אנשים מתחתנים סביבי", כתב חנוך לוין, ואם הם לא – אז הם שואלים מתי אני (ואני עונה, כשאוכל להתחתן עם גבר, אולי, רק אולי, גם אני).