מלחמת אין ברירה: על הספר "כופרת"

אייאן חירסי עלי, כופרת, מאנגלית: טליה שלו, כנרת, זמורה, ביתן, 2008, 431 עמ', 88 ש"ח

"כופרת" הוא סיפורה הכמעט לא-ייאמן של ילדה סומאלית, בתו של אב נעדר ואם מתעללת, שנאלצת לנדוד עם משפחתה המפורקת בין ארצות אפריקה, עוברת "מילה" אכזרית, ולבסוף מקבלת מקלט מדיני, נבחרת לפרלמנט ההולנדי, ויוצרת יחד עם הבמאי תיאו ואן גוך את הסרט "כניעה" שמביא לרציחתו האכזרית של ואן גוך ולמהומות אתניות ברחבי הולנד.

הספר מחולק לשני חלקים שונים מאוד ברוחם, וגם, לדעתי, ברמת הכתיבה והעניין שהם מעוררים. החלק הראשון (והפחות מוצלח) "חיי", מתאר את ילדותה של חירסי עלי תחת שלטונה של אם מכה, מוכת אמונות טפלות וחרדה מאללה ומהגיהינום המצפה לכופרים. האם, עשה שמה, קיבלה כמה החלטות אמיצות בצעירותה; היא ביקשה להתגרש מבעלה הראשון, למרות המחיר החברתי הכבד שהיא עלולה הייתה לשלם: אישה מוסלמית המתגרשת בלא שיש לה זכות לגט (למשל, אם בעלה חסר כוח גברא או לא מסוגל לפרנסה), הופכת ל"סחורה פגומה – לא עוד בתולה" (עמ' 23).

ולמרות העצמאות המחשבתית שאמה של חירסי עלי הפגינה, היא עשתה כל שביכולתה כדי לשבור את רוחן של בנותיה: היא היכתה אותן ועינתה אותן. תיאורי המכות, כמו תיאור ה"מילה" שבוצעה בבנות (דווקא בניגוד לעמדתה של האם) הם מהעמודים מסמרי השיער ביותר בספר.

סבתה של חירסי עלי, שביצעה בחירסי עלי ובאחותה את ה"ברית", מתוארת בספר כאישה פרימיטיבית המאמינה בשדים ובמלאכים ("במובן מסוים חייתה סבתי בתקופת הברזל", עמ' 19), אבל יחד עם זאת רחוקה מאוד בגישתה אל האיסלאם מהפונדמנטליזם שהאם סיגלה לעצמה. ודווקא הסבתא, הסובלנית והפחות פונדמנטליסטית, היא זו שמלה את חירסי עלי ואת אחותה ואחיה, כשהיא מנצלת את היעדרה של האם מהבית.

מעל לכול מרחף היעדרו של האב, שנעלם בשל פעילותו הפוליטית נגד הרודן הסומאלי סיאד בָּרֶה. האב נכלא על-ידי השלטונות, ולאחר מכן מוברח מן הכלא בעזרת מפקדו (המפקד מוצא להורג כשנודע דבר הבריחה), וממקום מושבו בקניה הוא מנהל את תנועת ההתנגדות לשלטון הסומאלי. האב אמנם מגיח מפעם לפעם וחוזר לחיות עם אשתו ועם ילדיו, אולם התקופות הללו אף פעם לא נמשכות זמן רב.

בגלל הרדיפה הפוליטית המשפחה נודדת לערב הסעודית ולאחר מכן לקניה ולאתיופיה. בערב הסעודית האם מתחזקת עוד יותר באמונתה האיסלאמית, וחירסי עלי הצעירה מתארת באופן יבש את ההוצאות להורג בעריפה בכיכרות העיר, את כריתת ידי הגנבים ואת סקילת הנשים שהואשמו בחוסר צניעות. החיים בעולם האיסלאמי-פטריארכלי בחברה ש"היתה כמו תקועה בימי הביניים" (עמ' 61), הופכים יותר ויותר חונקים עבורה, והפיתרון שלה כנערה הוא דווקא להצטרף לאמה ולהיעשות יותר אדוקה.

בתוך תיאורי הזוועה המובאים בספר, מרתק לקרוא את פרשנותה של חירסי עלי לרעלה: כפי שהיא מציינת, הנשים בתקופה הטרום עירונית לא היו רעולות. הרעלה רק הפריעה לעבודות הקשות שהיה עליהן לבצע כנוודות: רעיית הצאן, למשל. "בימיה של סבתי היה מקובל שגברים יהיו נוכחים כשנשים חלצו שד לילדיהן", היא מספרת (עמ' 22). המעבר לעיר הוא שהביא לשימוש ברעלה: המגע עם הגברים, הצפיפות והשוביניזם של גברים רבים שבמדבר היו כל יכולים ובעיר מצאו את עצמם בין הנחשלים, ולכן התעמרו בנשים, גרמו להן להסתיר את גופן לחלוטין.

חלקו הראשון של הספר, למרות העניין שהוא מעורר, הוא חלש ומייגע יחסית לחלק השני, "חירותי", המתאר בתנופה רבה את בריחתה של חירסי עלי מנישואין מוסדרים לסומאלי החי בקנדה, את בקשת המקלט המדיני בהולנד תוך שינוי שמה וזיוף תולדות חייה, ואת השתלבותה בחברה ההולנדית, לימודיה האקדמיים, מערכת היחסים עם מרקו, צעיר הולנדי, ולבסוף – בחירתה לפרלמנט ההולנדי ושיתוף הפעולה עם תיאו ואן גוך, שמוביל לרציחתו ולירידתה של חירסי עלי למחתרת מחשש לחייה.

החלק השני נקרא כאילו אשה אחרת לגמרי כתבה אותו: בעוד שהחלק הראשון משולל כמעט לחלוטין ביקורת על האם המתעללת, המזניחה רגשית והשקועה בדיכאון עמוק בשל נטישת בעלה, הרי שהחלק השני כתוב מנקודת מבטה של אשה בוגרת, ביקורתית ושאינה מוכנה להתכחש לאמת שלה וחייבת להביע אותה בקול. הקורבניות הפסיבית של החלק הראשון מוחלפת באחת באקטיביזם, הן בחיים הפרטיים והן בחיים הציבוריים.

התרגום לעברית בדרך כלל טוב, אולם יש בו כמה שגיאות ותרגומים ישירים של ביטויים מאנגלית (למשל, "הייתי צריכה לבצע את הקפיצה ולהאמין שהקוראן הוא יחסי", או "ידעו קרוב ללא כלום על המציאות") שצריכים היו להיות מזוהים ומתוקנים בעריכה.

סיפור חייה של חירסי עלי (אשר בעקבות פעילותה הפוליטית נכללה ברשימת 100 האישים המשפיעים ביותר בשנת 2005 של השבועון "טיים") דומה לסיפורה של מוכתר מאי, שעל ספרה "מחוללת" כתבתי כאן בעבר ("טיים אאוט" 198, הספר הופיע גם הוא בהוצאת כנרת): קורבן של חיי עוני, בערות ואלימות מסמרת שיער, מצליחה למצוא בתוכה כוחות נפש ותושייה כדי להיחלץ מגורל ידוע מראש. אבל גם חירסי עלי, כמו מאי, לא מסתפקת בגאולה אישית, אלא הופכת לפעילה פוליטית למען זכויות נשים, ומשלמת על כך בחיים תחת סכנה מתמדת.

נדמה לי שזה לא מקרי שספרים אלה (ואחרים כמו "לקרוא את לוליטה בטהראן") מצליחים כל כך במערב בשנים האחרונות: הם מציגים את האיסלאם כנחשל וכמפלה באופן מזעזע בין גברים ונשים, ויש משהו שמנקה את מצפונם של הקוראים המערביים בהשלכת העוולות כולן על האיסלאם, כאילו בחברה המערבית אין אפליה קשה בין גברים ונשים. הפמיניסטית המצריה נוואל אל סעדאווי כתבה בספרה "מאחורי הרעלה" (מסדה, 1988, תרגום: שפי פז) את הדברים הבאים: "התרבות המוסלמית, הערבית או המזרחית אינה יוצאת דופן ביחסה לאשה ובהורדתה לדרגה של סחורה או עבד. התרבות המערבית והדת הנוצרית אכפו על נשים גורל דומה. לאמיתו של דבר, דיכוי הנשים בידי הכנסיה הנוצרית ועושי דברה היה אפילו אכזרי יותר. דיכוי הנשים אינו מושתת ביסודו על אידיאולוגיות דתיות, ואינו מותנה בשאלה האם האשה נולדה בחברה מערבית או מזרחית, אלא יונק את מקורותיו מהשיטה המעמדית והפטריארכלית, שאכפה את שלטונה על המין האנושי מיום תקומתו של מוסד העבדות."

שלא אובן לא נכון: "כופרת" הוא ספר חשוב ומומלץ, ומהווה קריאת חובה לכל מי שמתעניין בפונדמנטליזם דתי, בזכויות נשים ובקשר שבין פוליטיקה ודת. אבל כדאי להיות מודעים להקשר הרחב יותר שבמסגרתו טקסטים דוגמת "כופרת" זוכים לתשומת לב ולתפקיד שהם ממלאים בתרבות הרואה עצמה מתקדמת בכל הנוגע ליחסה לנשים.

* נוסח מקוצר של הרשימה מתפרסם היום בטיים אאוט תל אביב.

* חירסי עלי על הפרטה, רב תרבותיות ותקינות פוליטית מתוך "כופרת".